טיפ שבועי לפרשת פינחס

השבת נקרא בתורה את פרשת פינחס . בפרשת פינחס מפורטים הקרבנות המוקרבים מידי יום ביומו, בשבתות, בראשי חודשים ובמועדים (כח, א-ל, א).

כרקע לדיון שלהלן, נקדים הקדמה קצרה בענייני הקורבנות בכלל. הקורבנות באים על פי רוב מן החי: בהמה, דהיינו בקר וצאן (ויקרא א, ב-יג) או מן העוף (ויקרא א, יד-יז).

יודע קורבנות שאם לא יכול להיות הבהמה או מהעוף השני הם בעיקרם סולת. אלה הם המנחות שדיניהן הספר בהרחבה בספר ויקרא בפרק ב.

הקורבנות מתחלקים לכמה סוגים: עולות, חטאות, אשמים, שלמים. היחיד מביא קורבנות אלה, בנסיבות המתאימות (כך למשל, עידת היחיד עם המקרה שאדם עבר על מצוות עשה או על לאו הניתק לעשה. קרבן החטאת בא על עבירה בשגגה וכו '). חלק מן הקורבנות הבאים מן החי, נלווה, כדבר שבשגרה, קורבן של קמח או שמן (מיקום על נושא זה בהרחבה בטיפ השבועי לפרשות תזריע מצורע ).

הקורבנות שמנינו הם קורבנות היחיד . בנוסף להם, יש קורבנות ציבור . כל הקורבנות המובאים באופן קבוע למשכן או למקדש הם קורבנות הציבור. כאלה הם קורבן התמיד המוקרב בבוקר ובין ערביים, קורבנות השבתות, הראש החשוב והחגים.

קורבנות הציבור מורכבים מקורבן "בשר" (עולה, ולפעמים גם חטאת). בנוסף לקורבן הבשרי תבוא גם מנחה העשויה קמח או סולד עם יובאו נסכים , שהם יין או שמן. למשל: ביום חול, מובא כבש אחד לעולה בבוקר וכבש אחד לעולה בין הערביים (כח, ד). העולה באה בנוסף לקורבן מנחה - עשירית האיפה (ששיעורה כשיעור עומר ... ראו שמות טז, לו וראו פירושו של שד"ל לפסוק) סולת המנחה עצמה בלולה בשמן (כח, ה) בנוסף לעולה ולמנחה, בא נסך . ביום חול רגיל- רבע הין של יין לכבש. קורבן זהה לקורבן הבוקר מוקרב בין הערבים (כח, ח).

בשבת (כח, ט-י) מובאת תוספת על קרבן התמיד הרגיל (מכאן השם מוסף , ומכאן תפילת מוסף שתוקנה כינוי קורבן זה, כדברי ר 'יהושע בן לוי: " תפילות כותרת תמידין תקנום . ראו בבלי ברכות כב, ב). - עולה- שני כבשים תמימים. לקורבן המוסף הזה נלווית מנחה -. שני עשרונים סולת, בשמן בנוסף למנחה בלול בא גם נסך . כל זה כאמור, בנוסף לקרבן תמיד המוקרב היום © יום ביומו

על רקע הקדמה זו, נבחן את הקורבן המובא ביום הכיפורים . דיניו של קורבן זה הספר בפרק כט, בפסוקים ז-יא. התורה מקדימה לתיאור הקורבנות את קורבן העולה - היום הכיפורים קורבן העולה מורכב מפר אחד, איל אחד ושבעה כבשים (ח). פסוק ט מתאר את המנחה הבאה עם העולה - המנחה היא סולת בלולה בשמן, שלוש עשרונים לפר, שני עשרונים לאיל, ועשרון לכבש (טוטל הכל תשעה עשרונים של סלת בלולה בשמן). בנוסף לקורבן העולה ולמנחה הבאה עימו, מובא שעיר עיזים לקורבן חטאת , כנאמר בפסוק יא waar נעסוק הפעם: " שעיר עזים אחד חטאת" (זו צלע א של הפסוק). בסיום הפסקה העוסקת בקורבן יום הכיפורים מדברים התורה כי הקורבנות המפורטים בפסקה זו באים: " מלבד חטאת הכפרים והתמיד והמנחתה ונסכיהם " (צלע ב של פסוק יא).

לאילו קורבנות מכוון הפסוק בצלע ב ? הכיפורים חטאת האמורה בפסוק יא, היא הקורבן המפורט בפרשת אחרי מות (ויקרא טז, ט) וכדברי רש"י בפירושו לפסוקנו: " מלבד חטאת הכפרים- שעיר הנעשה בפנים האמור באחרי מות , שגם הוא חטאת ." עולת התמיד - היא העולה המפורטת בפרק כח , פסוקים א-ח (וראו משנה יומא ג, ד: ז, ג. ראו גם דברי רש"י בפירושו לפסוקנו בדיבור המתחיל לטת התמיד ).

נשאלת השאלה: למה מתייחס צמד המילים "ומנחתה ונסכיהם" ? לאיזה או לאילו מן הקורבנות שנמנו כאן?

אין זו שאלה בעלמא, שכן שאלה זו טומנת בחובה קושי בפירוש הפסוק, שכן המלה מנחתה היא לשון יחיד, ואילו המילה ונסכיהם היא לשון רבים (התייחסות מעניינת לשוני זה ראו בפירוש בעל התוספות יום טוב למשנה מנחות ט, ד. ראו דיון על כך בשיעורו של הרב יוסף מרקוס, "התוספות יום טוב"(ב'). נמצא באתר בית המדרש הווירטואלי שליד ישיבת הר עציון במרשתת).

על פי פיסוק הטעמים, צלע ב מתחלקת בטעם זקף הנתון מעל המילה התמיד, כלומר, בין החטאת והתמיד, לבין הנסכים והמנחות, חלוקה שעל פניה, נראית חלוקה מאוזנת, הגיונית וסבירה.

ואולם השוני בלשון בין המנחה (לשון יחיד) לבין הנסכים(לשון רבים) מעורר את הקושי:מנחתה- של איזה קורבן? נסכיהם - של אילו קורבנות?.

אשר למילה ומנחתה- נראה כי היא מתייחסת לקורבן העולה(עולת התמיד, בפסוקנו), שכן עם קורבן עולת התמיד באה מנחה, כאמור בפסוק ה.

לאילו קורבנות מתייחסת המילה 'ונסכיהם? על כך עונה רש"י בפירושו לפסוק: 'ונסכיהם - מוסב על המוספים הכתובים". כלומר, לדעת רש"י המילה ונסכיהם מתייחסת לקורבן המיוחד של יום הכיפורים. ההיגיון שבפירוש זה מוסבר בפירוט בדבריו של בעל החיבור שפתי חכמים(ר' שבתי בס) כדלקמן: " דאין לומר דקאי על 'ועולת התמיד,' דאם כן הוה ליה למימר ונסכה לשון יחיד... וגם אין לומר דקאי א'שעיר עיזים אחד לחטאת', שאין נסכים לחטאת, על כרחך לומר דקאי אעולות המוספין...".

לפי דברי בעל החיבור שפתי חכמים, הכרחי לפרש שהמילה ונסכיהם מתייחסת לקורבן המיוחד של יום הכיפורים(ולא לקורבנות הרגילים של כל יום) וזאת לנוכח השימוש בלשון רבים (וכאמור, לא ניתן לפרש כי המילה מתייחסת לחטאת כי החטאת לעולם באה ללא נסכים. ראו ויקרא פרק ד. ראו גם פירושו של רלב"ג לפסוקנו. וראו דברי הרא"ם (רבי אליהו מזרחי) על פירושו של רש"י לפסוקנו).

האם פירוש זה עולה בקנה אחד עם פיסוק הטעמים?

לשאלה זו התייחס שד"ל(שמואל דוד לוצאטו. חי באיטליה בין השנים

1865-1800) בפירושו לפסוקנו, ואלה דבריו: "פירוש רש"י על ונסכיהם נכון, והוא נגד הטעמים".

על שום מה קבע כך שד"ל? לצורך מתן תשובה על כך, ננתח את פיסוק הטעמים של צלע ב. כאמור, צלע ב מתחלקת במילה התמיד, בטעם זקף. יש לקרוא אפוא את צלע ב כך: "מלבד חטאת הכיפורים, ועולת התמיד - ומנחתה ונסכיהם". כאמור, הכתוב מעמיד את המנחה והנסכים בצד אחד, ואת החטאת והעולה בצד השני.

רש"י כאמור סובר כי המילה ונסכיהם מתייחסת אל הקורבנות המיוחדים של יום הכיפורים- המוספים הכתובים. לעומת זאת, ברור מהמילה ומנחתה, שהיא לשון יחיד, שהיא מתייחסת אל עולת התמיד, המוזכרת לפניה(וראו פסוק ו). לפי היגיון זה, היו צריכים לכאורה הטעמים להיות כך: המילים חטאת הכיפורים- בקדמא ואזלא, המילים ועולת התמיד- בדרגא ותביר. המילה ומנחתה- בטפחא. לפי פיסוק תיאורטי חילופי זה של הטעמים, יהיה ברור שהמילה ומנחתה מתייחסת לקורבן העולה, ומוצדק אפוא השימוש בלשון יחיד (כך גם מתייחסת התורה למנחה הבאה עם העולה בקורבנות המועדים האחרים. ראו למשל את פסוק ו' בפרק כח), ולעומת זאת המילה ונסכיהם - שהיא לשון רבים, מתייחסת אל המוספים הכתובים, ולא אל העולה.

וממשיך שד"ל ומקשה על דברי עצמו: "אך קשה, כי ביום הראשון מימי החג אין כתוב 'ומנחתם ונסכיהם', אלא 'ומנחתם' (ואין התייחסות כלל לנסכים נ.ו): אם כן ונסכה שבפסוק טז(בקורבן יום ראשון של סוכות נ.ו) צריך שיהיה מוסב על המוספין שלא נזכר להן נסכים(כשם שהמילה 'ונסיכהם' שבקורבן יום הכיפורים מוסבת על המוספים הכתובים. נ.ו) : אבל 'ונסכה' לשון נקבה אינו חוזר אלא לעולת התמיד.

כדי להבהיר קטע זה בדברי שד"ל יש להתבונן בנוסחאות הבאות בקורבנות חג הסוכות. בקורבן היום הראשון נאמר: "ומנחתם סלת בלולה בשמן. שלשה עשרנים לפר האחד... שני עשרנים לאיל האחד..."(כט, יד). למקרא פסוק זה נשאלת השאלה: להיכן 'נעלמו' הנסכים של קורבן המוסף? (שהרי בקורבן היום השני, למשל, אנו קוראים: "ומנחתם ונסכיהם לפרים לאילים ולכבשים..."(יח. וכך גם בפסוקים: כא, כד, כז, ל, לג, לז). התשובה לשאלה זו חייבת להיות לכאורה בפסוק טז:"ושעיר עזים אחד חטאת. מלבד עלת התמיד מנחתה ונסכה". פסוק זה מזכיר את הנסכים, אך המילה ונסכה היא לשון יחיד ונראה שהיא מוסבת דווקא על עולת התמיד המוזכרת לפניה ולא על קרבן המוסף של סוכות, המוזכר בפסוק יג.

לסיכום קושייתו של שד"ל, נראה כי קיימת אי התאמה בין ה"נוסחה" שבקורבן יום הכיפורים לבין ה"נוסחה" שבקורבן היום הראשון של סוכות. אכן בקורבן יום הכיפורים, רומז שד"ל לפיסוק טעמים חילופי לפיו המילה ומנחתה(שהיא לשון יחיד) תתאים לעולת התמיד, ואילו המילה ונסכיהם- לשון רבים, תתייחס ל"מוספים הכתובים", שהם לשון רבים(וזו למעשה עמדת רש"י). ואולם, את ההתאמה הזו בין הלשונות אין אנו מצליחים להשיג, בתיאור הקורבנות של היום הראשון של חג הסוכות.

נראה אפוא כי פיסוק הטעמים הקיים בפסוק יא, אכן מציב אותנו בפני קושי, שכן לפיו, הביטוי "חטאת הכפורים ועלת התמיד" הם צמד קורבנות, אך לעומת זאת, הביטוי מנחתם ונסכיה, אינו יכול להיות 'צמד' במלוא מובן המילה, שהרי לחטאת אין נסכים.

פירושו של רש"י, הפותר את הבעיה המקומית בפסוק יא, (ולכאורה, נגד הטעמים בפסוקנו), יוצר קושי אחר בפסוק יד, קושי שאליו רש"י איננו מתייחס בפירושו. להשלמת תמונת הקשיים נציין כי בפסוק יט(קורבן היום השני של סוכות) נאמר: "ושעיר עזים אחד חטאת, מלבד עולת התמיד ומנחתה ונסכיהם". ובקורבן היום השישי נאמר: "מלבד עלת התמיד מנחתה ונסכיה"(לא). שוני זה נדרש בדברי חז"ל: "נאמר בשני ונסכיהם ונאמר בשישי ונסכיה ונאמר בשביעי כמשפטם. הוי מם יוד מם הרי כאן מים. רמז לניסוך המים מן התורה בחג" (בבלי תענית ב, ב). על כל פנים, על דרך הפשט, אין התאמה מלאה בין הכתובים הללו ופיסוק טעמיהם.

נראה כי אי התאמה זו היא תוצאה של המגבלות של שיטת פיסוק הטעמים שהיא שיטה דיכוטומית ובינארית, המחלקת את הפסוק לחלקים ולחלקי חלקים עד ליחידות קטנות בנות שתי מילים לכל היותר. חלוקה כזו אינה מאפשרת העברת מלים מצלע לצלע, או מצד לצד בתוך אותה הצלע, קריאה כפולה של מילים וכד'. מתכונה זו של מערכת פיסוק הטעמים נובעת בין הייתר התוצאה לפיה אין התאמה בין פיסוק הטעמים לבין סוג מסויים של תקבולות(ראו על כך: ש. קוגוט, המקרא בין טעמים לפרשנות, ירושלים תשנ"ג, עמ' 36 הערה 6, ושם עמ' 73-71, עמ' 88. פרופ' קוגוט עומד על כך גם במקומות נוספים בספרו). תוצאה נוספת של מבנה זה הינה שאין מערכת הטעמים יכולה לשקף פירושים על דרך: "מקרא נדרש לפניו ולאחריו..." וכיו"ב. הדרכים הפרשניות הללו והדומות להן מחייבות גמישות בהבנת מילות הפסוק והייחס ביניהן, תוך "ניוד" מילים מצד לצד וכד', אך מערכת פיסוק הטעמים אינה מאפשרת גמישות כזו. נדמה כי מתכונה זו של מערכת פיסוק הטעמים, נובעים גם מצבים כגון זה שהיצגנו הפעם.

לסיכום: עסקנו הפעם במנחה ובנסכים של קורבן יום הכיפורים. הקושי הפרשני העולה מן הביטוי המעורב: "ומנחתה ונסכיהם" הוביל גם לקושי בפיסוק הטעמים בפסוק המעמיד שני קורבנות אלה לעומת חטאת הכיפורים ועולת התמיד. ראינו שרש"י פתר לכאורה את הקושי, אך פירושו מתנגד לטעמים. ראינו גם כי קיים חוסר אחידות בצורת הזכרתם של המנחה והנסכים בקורבנות החגים. שילוב של אי אחידות זו עם תכונות וכללי טעמי המקרא מוביל למצב המורכב בו נתקלנו בפסוק זה.

שבת שלוםטיפ שבועי לפרשת פנחס

השבת נקרא בתורה את פרשת פנחס. בפרשת פנחס מפורטים הקרבנות המוקרבים מידי יום ביומו, בשבתות, בראשי חודשים ובמועדים( כח, א- ל, א).

כרקע לדיון שלהלן, נקדים הקדמה קצרה בעניני הקורבנות בכלל. הקורבנות באים על פי רוב מן החי: בהמה, דהיינו בקר וצאן (ויקרא א, ב-יג) או מן העוף (ויקרא א, יד-יז).

ישנם קורבנות שאינם מן הבהמה או מן העוף אלא הם בעיקרם סולת. אלה הן המנחות שדיניהן מפורטים בהרחבה בספר ויקרא בפרק ב.

הקורבנות מתחלקים לכמה סוגים: עולות, חטאות, אשמים, שלמים. היחיד מביא קורבנות אלה, בנסיבות המתאימות (כך למשל, עולת היחיד באה במקרה שאדם עבר על מצוות עשה או על לאו הניתק לעשה. קרבן החטאת בא על עבירה בשגגה וכו'). לחלק מן הקורבנות הבאים מן החי, נלווה, כדבר שבשגרה, קורבן של קמח או שמן (עמדנו על נושא זה בהרחבה בטיפ השבועי לפרשות תזריע מצורע).

הקורבנות שמנינו הם קורבנות היחיד. בנוסף להם, יש קורבנות ציבור. כל הקורבנות המובאים באופן קבוע למשכן או למקדש הם קורבנות ציבור. כאלה הם קורבן התמיד המוקרב בבוקר ובין הערביים, קורבנות השבתות, ראשי החודשים והחגים.

קורבנות הציבור מורכבים מקורבן "בשר"(עולה, ולפעמים גם חטאת). בנוסף לקורבן הבשרי תבוא גם מנחה העשויה קמח או סולת וכן יובאו נסכים, שהם יין או שמן. למשל: ביום חול, מובא כבש אחד לעולה בבוקר וכבש אחד לעולה בין הערביים (כח, ד). בנוסף לקורבן העולה באה מנחה- עשירית האיפה (ששיעורה כשיעור עומר. ראו שמות טז, לו וראו פירושו של שד"ל לפסוק) סולת. המנחה עצמה בלולה בשמן(כח, ה). בנוסף לעולה ולמנחה, בא נסך. ביום חול רגיל- רבע הין של יין לכבש. קורבן זהה לקורבן הבוקר מוקרב בין הערבים(כח, ח).

בשבת (כח, ט-י) מובאת תוספת על קרבן התמיד הרגיל(מכאן השם מוסף, ומכאן תפילת מוסף שתוקנה כנגד קורבן זה, כדברי ר' יהושע בן לוי : "תפילות כנגד תמידין תקנום. ראו בבלי ברכות כב, ב). התוספת היא בקורבן בהמה- עולה- שני כבשים תמימים. לקורבן המוסף הזה נלווית מנחה - שני עשרונים סולת, בלול בשמן. בנוסף למנחה בא גם נסך. כל זאת כאמור, בנוסף לקרבן תמיד המוקרב מידי יום ביומו(ראו פסוק י) .

על רקע הקדמה זו, נבחן את הקורבן המובא ביום הכיפורים. דיניו של קורבן זה מפורטים בפרק כט, בפסוקים ז-יא. התורה מקדימה לתיאור הקורבנות את קורבן העולה - ביום הכיפורים קורבן העולה מורכב מפר אחד, איל אחד ושבעה כבשים(ח). פסוק ט מתאר את המנחה הבאה עם העולה - המנחה היא סולת בלולה בשמן, שלושה עשרונים לפר, שני עשרונים לאיל, ועשרון לכבש(סך הכל תשעה עשרונים של סלת בלולה בשמן). בנוסף לקורבן העולה ולמנחה הבאה עימו, מובא שעיר עיזים לקורבן חטאת, כנאמר בפסוק יא שבו נעסוק הפעם: "שעיר עזים אחד חטאת"(זו צלע א של הפסוק). בסיום הפסקה העוסקת בקורבן יום הכיפורים מדגישה התורה כי הקורבנות המפורטים בפסקה זו באים: "מלבד חטאת הכפרים ועלת התמיד ומנחתה ונסכיהם"(צלע ב של פסוק יא).

לאילו קורבנות מכוון הפסוק בצלע ב? חטאת הכיפורים האמורה בפסוק יא, היא הקורבן המפורט בפרשת אחרי מות(ויקרא טז, ט) וכדברי רש"י בפירושו לפסוקנו: " מלבד חטאת הכפרים- שעיר הנעשה בפנים האמור באחרי מות, שגם הוא חטאת". עולת התמיד - היא העולה המפורטת בפרק כח, פסוקים א-ח (וראו משנה יומא ג, ד: ז, ג. ראו גם דברי רש"י בפירושו לפסוקנו בדיבור המתחיל ועלת התמיד).

נשאלת השאלה: למה מתייחס צמד המילים "ומנחתה ונסכיהם"? לאיזה או לאילו מן הקורבנות שנמנו כאן?

האם פירוש זה עולה בקנה אחד עם פיסוק הטעמים?

לשאלה זו התייחס שד"ל(שמואל דוד לוצאטו. חי באיטליה בין השנים

1865-1800) בפירושו לפסוקנו, ואלה דבריו: "פירוש רש"י על ונסכיהם נכון, והוא נגד הטעמים".

שבת שלוםטיפ שבועי לפרשת פנחס

נשאלת השאלה: למה מתייחס צמד המילים "ומנחתה ונסכיהם"? לאיזה או לאילו מן הקורבנות שנמנו כאן?

האם פירוש זה עולה בקנה אחד עם פיסוק הטעמים?

לשאלה זו התייחס שד"ל(שמואל דוד לוצאטו. חי באיטליה בין השנים

1865-1800) בפירושו לפסוקנו, ואלה דבריו: "פירוש רש"י על ונסכיהם נכון, והוא נגד הטעמים".

שבת שלום

Edit Post Text