טיפ שבועי לפרשת דברים

השבת נתחיל  לקרוא  בתורה בציבור את ספר דברים. השבת קרויה "שבת חזון" על שום הקריאה בהפטרה של השבת, המתחילה במילים, "חזון ישעיהו בן אמוץ" (ישעיה א, א).

 הפעם נעסוק בפסוק הראשון של הפרשה: "אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן. במדבר בערבה מול סוף בין פארן ובין תפל ולבן וחצרת ודי זהב". הפסוק מתחלק באתנחתא במילה הירדן.

כרקע לפסוק זה, המתחיל את ספר דברים, נזכיר את סיום ספר במדבר. הפסוק האחרון של הספר הוא:"אלה המצות והמשפטים אשר צוה ה' ביד משה אל בני ישראל. בערבת מואב על ירדן ירחו"(במדבר לו, יג). ספר במדבר מסתיים אפוא בנוסחת סיכום של המצוות שציווה ה' ביד משה. היכן היה הדבר? בערבות מואב על ירדן ירחו (החל מפרק לג, נ אנו מוצאים כמה פרשיות שעל פי נוסחת הפתיחה שלהן, נאמרו בערבות מואב על ירדן ירחו: מצוות ירושת הארץ: לג, נ-נו. חלוקת הערים ללוויים: לה, א-ח. ביניהן וכן לאחריהן ישנן פרשיות נוספות בהן נמסרו מצוות אך לא נאמר לגביהן שהן נאמרו "בערבות מואב על ירדן ירחו", אך סמיכותם לפרשיות שבהן נאמר הדבר במפורש יכולה לרמז על כך שאף פרשיות אלה נאמרו שם. חז"ל נחלקו על היקף המצוות שנאמרו לישראל בערבות מואב. ראו מחלוקת התנאים  שבברייתא המובאת בשלושה מקומות בתלמוד הבבלי: חגיגה ו, א- ו,ב: סוטה לז, ב: זבחים קטו,ב).

והנה בהמשך פרשתנו נאמר: "בעבר הירדן בארץ מואב. הואיל משה באר את התורה הזאת לאמר(א, ה). וגם בפסוקנו נאמר: בעבר הירדן.

נשאלת השאלה: מה תפקידה של צלע ב של הפסוק? האם אף היא מציינת את מיקומם של בני ישראל בשעת נאומו של משה, או שמא מציינת רשימת המקומות הזו, משהו אחר?

בעניין זה מצאנו שתי גישות עקרוניות בין הפרשנים:

רש"י (ר' שלמה בן יצחק. נחשב לגדול פרשני המקרא היהודיים. חי בצרפת בין השנים 1105-1040)בפירושו לפסוק כותב: "אלה הדברים: לפי שהן דברי תוכחות, ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו את המקום בהן, לפיכך סתם את הדברים והזכירם ברמז מפני כבודן של ישראל".

רש"י מפרש את הביטוי: "אלה הדברים" ומיתוך הפירוש  לביטוי זה, מסביר את תפקיד רשימת המקומות שבצלע ב. לדעת רש"י, הביטוי אלה הדברים- משמעו  דברי תוכחות (השורש דב"ר להטיותיו משמעו לשון קשה, לשון תוכחה. ראו בראשית מב, ל). לנוכח פרשנות זו מפרש רש"י, כי רשימת המקומות המפורטת בצלע ב היא רשימה של "כל המקומות שהכעיסו את המקום בהן".

מקורם של דברי רש"י הוא בדברי המדרש: "מה תלמוד לומר אלה הדברים? מלמד שהיו דברי תוכחות...בעבר הירדן: מלמד שהוכיחם על מה שעשו בעבר הירדן. במדבר: מלמד שהוכיחם על מה שעשו במדבר... בערבה: מלמד שהוכיח על מה שעשו בערבות מואב... מול סוף: מלמד שהוכיחן על מה שעשו בים סוף והימרו בתוך הים והפכו עורף..."(ספרי דברים א).

ראוי לציין כאן גם את תרגום אונקלוס (היה בן אצולה למשפחת קיסרי רומא שהתגייר. חי במאות ה 2-1 לספירה) לפסוקנו, המפרש את החטאים: "אלין פתגמיא די מליל משה... אוכח יתהון על דחבו במדברא ועל דארגיזו במישרא לקבל ים סוף... דאתפלו על מנא ובחצרות דארגיזו על בשרא ועל דעבדו עגל דדהב"(ראו גישה דומה לזו בדברי רלב"ג ובדברי ר' עובדיה ספורנו, בפירושם לפסוקנו).

הרמב"ן (ר' משה בן נחמן. מגדולי מפרשי התורה והתלמוד. חי בין השנים 1270-1194) בפירושו לפסוק ב מבאר מדוע נאלץ אונקלס לתרגם את הפסוק כפי שתרגם, כדברי תוכחות המרמזים לחטאי בני ישראל במשך תקופת נדודיהם במדבר,  ואלה דבריו: "ובעבור שלא היו ישראל עתה במדבר כי כבר נכנסו בארץ מואב הנזכרת, דרש אונקלוס, כי 'במדבר', 'בערבה'- רמוזים הם לתוכחות, ועוד, כי מדוע יזכיר כל אלה המקומות, ויתן סימנים ומיצרים יותר מן המוכר שדהו?".  לדעת הרמב"ן, האילוץ הוא שצלע ב נראית מיותרת - הניסיון לדייק בתאור המקום בו נמצאים בני ישראל נראה מלאכותי ומאולץ. לכן יש לפרש רשימה זו כרומזת למקומות בהם חטאו בני ישראל.

לעומת גישה זו, המפרשת את רשימת המקומות בפסוקנו כ"רמזי תוכחות", מצינו גישה שונה  בדברי רשב"ם, נכדו של רש"י. לדעתו : "לפי פשוטו, כל הנזכרים בפסוק זה מקומות הן.. אף כאן עושה סימן בתוך סימן.. הכל מקומות לפי פשוטו".

בשיטתו  העקרונית של רשב"ם הילך גם ר' יוסף בכור שור (חי במאה ה- 12 בצרפת. היה מתלמידי רבנו תם, נכדו של רש"י)הכותב: "ואומר כי אלה הדברים שהוא מזכיר להם עכשיו נאמרו בעבר הירדן... בערבה- בערבות מואב אמרם משה להם וניתנו להם מול סוף, כלומר לאחר שגזר להם הקדוש ברוך הוא ים סוף... ולפי הפשט - דבין ארבעה מקומות הללו ניתנה: בין פארן דזהו סיני, ובין תפל שהוא מרה ולבן וחצירות  אחד הוא... ודי זהב זהו אוהל מועד". גם לפי דרכו של ר' יוסף בכור שור, רשימת המקומות בצלע ב איננה דברי תוכחות אלא זו רשימת מקומות שבהם  נמסרו מצוות לישראל.

גם ראב"ע (ר' אברהם אבן עזרא. פרשן מקרא, מדקדק ומשורר, שחי בספרד   במאות ה 12-11 לספירה) בפירושו לפסוק רואה ברשימת המקומות שבצלע ב, רשימה המציינת את המקומות שבהם נאמרו דברי משה לישראל(ולא רמז לחטאיהם של בני ישראל), ואלה דבריו: "והישר בעיני שפירושו אלה הדברים שהם דברי  המצות הכתובים בפרשת ראה אנכי ושופטים וכי תצא והיה כי תבא- כבר אמר אותם כאשר היו במדבר, ויהיה 'דבר משה' מושך עצמו ואחר עמו, וכן הוא: דבר משה במדבר בערבה מול סוף מיום שנסעו מסיני".

לדעת ראב"ע, המילים דבר משה שבצלע  א משוייכות גם לצלע ב. המשמעות הפרשנית של הדברים היא, שפסוקנו מרמז שבמהלך הדברים יבוא איזכור של מצוות וחוקים שמשה כבר אמר אותם לפני ישראל במקומות שונים במהלך מסעם במדבר.

ואולם ראב"ע מקשה על פירושו שלו, שכן חלק מהמקומות הנזכרים בפסוקנו, לא נזכרו ברשימת המסעות של בני ישראל בפרשת מסעי(במדבר לג,

 ג-מט)? הכיצד ניתן אפוא לפרש כי  משה מסר להם מצוות במקומות אלה? על כך משיב ראב"ע באומרו כי מקומות אלה לא נזכרו בפרשת מסעי בשמותם אלה, אלא בשמות אחרים, "כי הנה שניר יש לו ג' שמות, ורבים כן". לשיטתו לפיה יש למקום אחד מספר שמות מביא ראב"ע ראיה משם המקום שניר, שכידוע יש לו מספר שמות(ראו: דברים ג, ט: ד, מח).

איזו גישה משתי הגישות שהזכרנו משתקפת בפיסוק הטעמים?

לדעת פרופסור שמחה קוגוט,  פיסוק הטעמים, המפריד בין הביטוי בעבר הירדן (שבצלע א), לבין רשימת המקומות המפורטת בצלע ב של הפסוק מלמד אותנו, "שאין כאן רצף של תיאורי מקום, אלא שתיאור המקום המתיחס לדבר משה הוא רק בעבר הירדן, ואילו רשימת המקומות שבאה בקיסרות השניה של הפסוק נתפסה כנראה בידי בעל הטעמים כמושא כולל המציין את 'הדברים אשר דבר משה'... והעדר תוכן הדברים בפסוקנו, הוביל את בעלי הטעמים לפיסוק שיהלום את הדרש, הרואה בשמות המקומת רמז לדברי תוכחה שדיבר משה אל העם"(ש. קוגוט, המקרא בין טעמים לפרשנות, ירושלים תשנ"ד, עמ' 86). נמצא כי לדעתו פיסוק הטעמים עולה בקנה אחד עם דברי המדרש.

העלנו לעיל את הקושי הקיים בפסוק ושאלנו: אם המילים בעבר הירדן מציינות את מיקומם של בני ישראל, מהי רשימת המקומות המפורטת בצלע ב? ייתכן שקושי זה עומד בבסיס דברי המדרש המובא בספרי. פרופ' קוגוט מפנה את המבט לנקודה מעניינת נוספת, שיכולה לבאר את הרקע הלשוני לדברי המדרש, והיא: האפשרות לפרש כי תוספת האות ב לשמות המקומות בצלע ב: במדבר, בערבה וכו', היא תוספת מוצרכת למילה , דבר שבצלע א. לפי אפשרות זו יש לקרוא  את הכתוב בצלע ב כאילו נאמר בו , 'דבר במדבר', 'דבר בערבה' וכו'. והנה מצאנו כי לצירוף דיבר ב  בלשון המקרא יש משמעות של גנאי (ראו במדבר יב, א: תהלים נ, כ). לכן פירש בעל המדרש את פסוקנו כרמז לדברי תוכחה שהוכיח משה את ישראל על חטאיהם במהלך המסע הארוך במדבר(ראו קוגוט שם עמ' 87-86).

לסיכום: עסקנו הפעם בפסוק הראשון של הפרשה. הבאנו שתי גישות פרשניות בהסבר רשימת המקומות המפורטת בו. ראינו כי פיסוק הטעמים,  המציב אתנח במילה 'הירדן' מסכים לכאורה עם דברי המדרש המפרש את צלע ב כרשימת מקומות בהם חטאו בני ישראל. הבאנו גם הסבר אפשרי נוסף שיכול שעמד בפני בעלי המדרש אשר פירשו את צלע ב של הפסוק כדברי תוכחה.

שבת שלום

Edit Post Text