טיפ שבועי לפרשת ואתחנן

השבת נקרא בתורה את פרשת ואתחנן. שבת זו היא תחילתה של תקופה בת שבע שבתות, שמתשעה באב ועד ראש השנה, הקרויות "שבע דנחמתא", שבהן קוראים הפטרות מתוך נבואות נחמה שבספר ישעיה. שבתות אלה מתאפיינות בכך שההפטרות שנקראות בהן אינן קשורות באופן ישיר לפרשת השבוע, אלא הן קשורות לתקופת השנה, שהיא תקופה של נחמה אחרי ימי "בין המצרים" (ראו: ארבעה טורים, חלק אורח חיים,  סימן תכח: הרב י. שביב, "שבע דנחמתא", פורסם באתר בית המדרש הווירטואלי שליד ישיבת הר עציון, במרשתת. על  הפטרות אלו ועל הפטרות בכלל  ראו גם : ח. מאק, "מבוא" (בתוך) א. אלדר(עורך),  מפטירין בנביא, עיונים בהפטרות ובדברי הנביאים, ירושלים תש"ע, עמ'22-11 ובפרט בעמ' 14 ובהערה 2) .

בפרשת השבוע,  אנו קוראים  על ההנחיה של משה אל בני ישראל לשמוע אל החוקים ואל המשפטים, כדי שיחיו וירשו את הארץ שה' נתן לבני ישראל (ד, א).

בהמשך מזכיר משה לבני ישראל את החטא בבעל פעור ואת העונשים של החוטאים, וכן את הימלטות הדבקים בה' מן העונשים (פסוקים ג- ד).

ובהמשך דבריו אומר משה: "ראה למדתי אתכם חקים ומשפטים כאשר צוני ה' אלהי. לעשות כן בקרב הארץ אשר אתם באים שמה לרשתה"(ד, ה).

הפסוק מתחלק באתנח במילה אלהי. נראה כי  בצלע  א מספר משה על  אחד מתפקידיו במהלך המסע במדבר- ללמד את בני ישראל חוקים ומשפטים,  ואילו צלע ב היא התכלית של הלימוד "לעשות כן בקרב הארץ אשר אתם באים שמה לרשתה".

על אילו חוקים ואילו משפטים מדבר משה בפסוק זה? בפסוקנו אין פירוט (עם זאת ייאמר כי הצמד המילים, חוק ומשפט, או חוקים ומשפטים ידועים ומוכרים היטב ממקורות רבים בתורה ובדברי הנביאים. ראו בהמשך בפסוק ח ובפסוק יד. ראו גם: מלאכי ג, כב. ישנם המפרשים כי החוקים הם המצוות שאין להם  הסבר  ופשר, ואילו המשפטים הם המצוות שאדם יכול להבינן בשכלו. הבנה זו עולה מדברי רש"י (בשם המדרש) לבמדבר יט, ב דיבור המתחיל  חקת התורה).

מצלע ב של הפסוק משתמע לכאורה כי אין הכתוב מדבר בחוקים ומשפטים סתם, אלא בחוקים ומשפטים המיוחדים לארץ שאליה יבואו בני ישראל לרשתה. ואכן ברוח זו מפרש ראב"ע(ר' אברהם אבן עזרא. פרשן מקרא, מדקדק ומשורר, שחי בספרד   במאות ה 12-11 לספירה): "...כי המצות הם מצותיו שתעשו בארץ שיתן לכם לירושה...".

ובצורה מפורשת יותר כותב הרמב"ן (ר' משה בן נחמן. מגדולי מפרשי התורה והתלמוד. חי בין השנים 1270-1194): "ואמר  לעשות כן בקרב הארץ- להזהיר על כולם, כי יש חקים רבים ומשפטים שאינם נוהגים בחוצה לארץ"(וראו גם דברי רלב"ג בפירושו לפסוקנו).

 בגישה זו הילך גם המלבי"ם (ר' מאיר לייבוש בין יחיאל מיכל וייזר. חי בין השנים 1879-1809) אשר כתב: "אחר שאמר שישמעו אל החוקים והמשפטים הבלתי תלוים בארץ, אמר להם שעוד ילמד אותם חוקים ומשפטים לעשות כן בקרב הארץ, היינו מצות התלויות בארץ, וגם הם מה' כמ"ש(כמו שנאמר נ.ו)  'כאשר ציוני ה' אלהי"(וראו פירוש  מלבי"ם לפסוק יד).

האם ניתן למצוא יסוד לפירוש זה, לפיו צלע ב עוסקת במצווות התלויות  בארץ בלבד, בפיסוק הטעמים?

 הבה ננתח את פיסוק הטעמים של צלע ב: "לעשות כן, בקרב הארץ, אשר אתם באם שמה לרשתה".  המילה כן מטועמת בזקף, וכן המילה הארץ, כלומר, יש לקרוא את הפסוק כך: לעשות כן, בקרב הארץ, אשר אתם באים שמה לרשתה". קריאה כזו של הפסוק מפרידה בין הביטוי לעשות כן, לבין הביטוי בקרב הארץ, שכן המפסיק שבמילה כן(זקף) גדול בכוח פיסוקו מן הזקף שבמילה הארץ (זאת על פי הכלל אודות שני טעמים מפסיקים מתרדפים, הקובע כי במקרה כזה, לעולם כח פיסוקו של הראשון גדול מכח פיסוקו של השני).

 והינה מצאנו כמה מדקדקים ופרשנים שראו בפיסוק הטעמים ראיה, לסתור את דעתם של הסוברים כי הפסוק מתייחס רק למצוות התלויות  בארץ.

התייחסות רחבה לעניין זה מצינו בספר אור תורה שנכתב על ידי המדקדק  ר' מנחם די לונזנו שחי באיטליה במאות ה 17-16, ואלה דבריו: "לעשות כן- בשי"ן שופר ישר(מונח. נ.ו) לא מאריך, ומלת 'כן' בזקף קטון, לא בפשט.

אמר מנחם: כך מצאתי בכל ס"ס(ספרי ספרד נ.ו) ואשכנז...לכן עתה באתי להשכילך בינה ואתה עמוד והתבונן מפלאות אל וראה בעיניך טוב  טעם ודעת בעל הטעמים, כי לא אדם הוא אשר לא ידע להיזהר. והנה אמת נכון הדבר כי כפי מנהג המקרא, היה ראוי להיות מלת 'לעשות' במאריך ומילת 'כן' בפשטא, אלא שראה נותן התורה יתברך לשנות המנהג במקום הזה, כי ראה שאם יכתב 'לעשות' במאריך 'כן' בפשט כמנהג, נפיק מינה חורבה רבה, והיא שאם כן יהיה משמעות הדברים ופירושן, שהחקים והמשפטים אשר צוה ה' את משה אמנם צוה בהם לעשות כן בקרב הארץ, הא בחוצה לארץ לא. לכן התחכם נותן התורה יתברך, ושם במילת 'כן' זקף קטן שהוא טעם מפסיק, כדי שיהיה משמעות הדברים וכונתם  'החוקים והמשפטים אשר צוה ה לעשות כן', סתם, משמע בכל מקום תחת כל השמים... ואל תשיבני: והלא גם הפשט נקרא טעם מפסיק? כי אומנם נקרא טעם מפסיק לעניין בג"ד כפ"ת דסמיך לאהו"י, אבל איננו מפסיק עניין כמו הזקף והאתנח ודומיהם"(ראו גם בדברי המדקדק ר' ידידיה שלמה נורצי שחי באיטליה בין השנים 1626-1560 בחיבורו הידוע מנחת ש"י, בפירושו לפסוקנו).

מדברי ר' מנחם די לונזנו עולה כי להבנתו, בעל הטעמים ו"נותן התורה" חד המה, וכי הטעמים הם תורה מסיני ממש. ניתן בהחלט לדעתנו שלא להסכים עם דעה כזו, מה גם שגם הדעה שמצאנו בחז"ל המקדימה ביותר את זמנם של  טעמי המקרא, מייחסת אותם לשלמה המלך(וכל זאת בהנחה שאנו מפרשים דברים אלה כמשמעם. ראו בבלי עירובין כא, ב. לסקירה תמציתית אודות תולדות התהוות הטעמים ראו ספרו של אמו"ר: ש. ורגון, שמואל דוד לוצאטו, ביקורתיות מתונה בפירוש המקרא, רמת גן תשע"ד, עמ' 184-176).

לענייננו מפרש ר' מנחם, כי בעלי הטעמים רמזו באופן פיסוקם את הפסוק שיש לשלול את ההבנה לפיה מכוון הכתוב למצוות שנועדו להתקיים רק בארץ. תחת זאת, מציע ר' מנחם את הפירוש לפיו הפסוק אומר לנו כי התורה נועדה להתקיים בכל מקום, ואם נזכה - נקיימה בארץ ואם לא נזכה- נאלץ לקיים את התורה בחוץ לארץ(על נושא קיום המצוות בארץ ישראל, מול קיום המצוות בחוצה לארץ ראו: י. ספיר, "קיום מצוות בארץ ישראל", טללי אורות ז (תשנ"ז). פורסם באתר דעת במרשתת: א. קליין, "הציבי לך ציונים", דף שבועי מאת המרכז ללימודי יסוד ביהדות, פרשת עקב תשע"ב, מס' 979. נמצא באתר אוניברסיטת בר אילן במרשתת).

כמה מפרשים הלכו אף הם בדרכו של ר' מנחם. כך למשל כתב הנצי"ב(הרב נפתלי צבי יהודה ברלין. חי בין השנים 1893-1816) בפירושו לפסוק: "לעשת כן- שתעשו כמוני גם כן(והיה ראוי להיות הנגינה בפשטא על תבת 'כן' אבל באמת פירוש 'לעשות כן' הוא דבר בפני עצמו, אפילו בחו"ל. וכן כתב הרב דוד צבי הופמן (ממנהיגי יהדות גרמניה וממובילי תנועת תורה עם דרך ארץ. חי בין השנים

1921-1843)בפירושו לפסוקנו: "המלים 'כן' ו 'אתם'(פסוק יד) מוטעמות בזקף קטן, לומר שחיוב קיום המצוות הוא בכל מקום ובכל זמן..." (ראו ריכוז של כמה פירושים נוספים בעניין זה אצל: מ פרלמן, חוג לטעמי המקרא,  מס' 28, שם הוא  עוסק גם בשאלת הטעמים הנכונים לביטוי 'לעשות כן' מתוך השוואה לפסוקים אחרים).

ואולם נראה כי  חרף עמדתם של פרשנים אלה, ולמרות ניסוחיו שובי העין והלב של ר' מנחם די לונזאנו, הרי שלאמיתו של דבר אין הבדל של ממש בין שתי  החלוקות של צלע ב, זו הקיימת לפנינו וזו שנדחתה בלהט על ידי ר' מנחם.

עמדתנו זו נשענת על שני טעמים. האחד- בחינת ההררכייה שבין המפסיקים בפיסוק הטעמים הקיים, לבין ההררכיה בין המפסיקים בפיסוק הטעמים שנדחה.  ונפרט: לפי פיסוק הטעמים שלפנינו, יש לקרוא את הפסוק כך: "לעשות כן, בקרב הארץ, אשר אתם באים..." ואילו לפי הפיסוק החילופי, קרי הטעמת המילה 'כן' בפשטא, יש לקרוא את הפסוק כך: "לעשות כן בקרב הארץ - אשר אתם...". לפי  פיסוק הטעמים שלפנינו, המילים: בקרב הארץ אשר אתם באים... הוא תיאור מקום. לפי פיסוק הטעמים שנדחה, תיאור המקום מצטמצם למילים "אשר אתם..." . הא ותו לא- ההבדל בין שתי הקריאות אינו גדול.

השני- עיון בפסוק אחר: "אלה החקים והמשפטים אשר תשמרון לעשות בארץ אשר נתן ה' אלהי אבתיך לך לרשתה. כל הימים אשר אתם חיים על האדמה"(דברים יב א). הנה לפנינו פסוק שבו מתייחסת התורה בפירוש לחוקים ולמשפטים שיש לקיים "בארץ אשר נתן  ה אלהי אבתיך..." דהיינו רק בארץ המובטחת, ואכן בהמשך הפרשה מפורטות מצוות שאומנם אינן "תלויות בארץ" במובן החקלאי, אבל הן בהחלט  כאלה שניתן לקיימן  רק בארץ כנען: "אבד תאבדון את כל המקמות... ונתצתם את מזבחתם..." (פסוקים   ב-ג שם).

מגמה זו, לפיה התורה מתייחסת(לייתר דיוק, משה, בנאומיו האחרונים)  לחוקים שעיקר קיומם הוא בארץ ישראל היא מגמה בולטת בספר דברים וכדברי הרמב"ן בהקדמתו לספר דברים: "הספר הזה ענינו ידוע שהוא משנה תורה, יבאר בו משה רבינו לדור הנכנס בארץ רוב מצות התורה הצריכות לישראל... אבל לא נכתבו המצות בספרים הראשונים שידבר עם יוצא מצרים כי אולי לא נהגו באותן המצוות רק בארץ, אף על פי שהם חובת הגוף...".

לנוכח כל האמור נראה, כי הגישה הדוחה מכל וכל את הרעיון לפיו פסוקנו מתייחס למצוות הנוהגות בארץ בלבד, אינה הכרחית, וגיוס "דעת בעלי הטעמים" (נותן התורה, כדברי ר' מנחם לונזאנו) לתמוך בגישה זו נראה מאולץ אף הוא, שכן כאמור, כפי שראינו, מבחינת פיסוק הטעמים, אין הבדל של ממש, בין פיסוק הטעמים שלפנינו לבין פיסוק הטעמים הדחוי.

לסיכום: עסקנו הפעם בפירוש חלק מפסוק שבפרשת השבוע. המיוחד בדיון הפרשני סביב פסוק זה הוא הניסיון לגייס את טעמי המקרא לתמוך בפרשנות מסויימת. כנגד ניסיון זה היצגנו גישה אחרת, לפיה טעמי המקרא בפסוקנו אינם מכריעים באופן מובהק, במקרה זה, לטובת פרשנות זו או אחרת של הפסוק.

שבת שלום

Edit Post Text