טיפ שבועי לפרשת עקב
הפעם נעסוק בפסוק מוכר וידוע לכל, המצוי בפרשת השבוע, פרשת עקב. בפרשתנו נמצאת הפרשה הידועה כ"פרשה שניה של שמע", הלא היא פרשת והיה אם שמוע(דברים יא, יג-כא). נעסוק הפעם בפסוק אחד מפרשת והיה אם שמוע, שמעלה קושי מסויים מבחינת פיסוק הטעמים.
נקודת המוצא לקושי היא ההנחה, שביטויים זהים המופיעים במקומות שונים יהיו מוטעמים באותם טעמים(או, לכל הפחות יש לצפות שההררכיה שבין המפסיקים בביטויים אלה תהיה דומה)(ראו הטיפ השבועי לפרשת שלח של שנה זו). לדוגמה: כל פסוקי "וידבר ה' אל משה לאמר", מוטעמים באותו אופן(שאיננו חף מקשיים כשלעצמו, וראו על כך במכתבו של שד"ל אל יצחק בן אריה זליגמן בער. המכתב פורסם כנספח לספרו של זילגמן בער- תורת אמת, העוסק בטעמי המקרא לספרי אמ"ת(איוב, משלי ותהלים). ההתייחסות לעניין זה נמצאת לקראת סוף המכתב בעמ' 70), אך כאשר ה' מדבר אל משה ואל אהרן יש פיסוק טעמים שונה(למשל שמות יב, א ועוד).
על רקע זה, נבחן את הפסוק הבא: "וחרה אף ה' בכם ועצר את השמים ולא יהיה מטר והאדמה לא תתן את יבולה. ואבדתם מהרה מעל הארץ הטבה אשר ה' נתן לכם(יא, יז).
הפסוק מתחלק באתנחתא במילה המוקפת את-יבולה. נראה כי הטעם לחלוקה זו הוא פשוט: צלע א היא מעשי ה'. צלע ב היא תוצאת מעשי ה'- הגלות.
נתמקד עתה בצלע ב. הצלע מתחלקת במילה הטבה, המוטעמת בזקף. נראה כי המילים אשר ה נתן לכם, הם מאמר מוסגר, או משפט לוואי, המתארים את הביטוי הארץ הטבה, שקדם להם.
על רקע ניתוח זה, נעיין בפסוק בספר יהושע הדומה מאוד לפסוקנו: "בעברכם את ברית ה' אלהיכם אשר צוה אתכם והלכתם ועבדתם אלהים אחרים והשתחויתם להם. וחרה אף ה' בכם ואבדתם מהרה מעל הארץ הטובה אשר נתן לכם"(כג, טז). הפסוק מתחלק באתנחתא במילה להם.
הפסוק דומה מאוד לפסוק שבפרשתנו. בצלע א הביטוי "והלכתם ועבדתם אלהים אחרים והשתחויתם להם" דומה לביטוי: "וסרתם ועבדתם אלהים אחרים והשתחויתם להם(טז). פיסוק הטעמים משקף דמיון זה: המילה וסרתם בפרשתנו מוטעמת ברביע, וגם המילה והלכתם שבפסוק ביהושע. המילים ועבדתם אלהים אחרים- הן בפרשתנו והן ביהושע, מוטעמות בטעמים זהים. אף המילים והשתחויתם להם, מוטעמות בפרשתנו בטיפחא ובסילוק, ואילו בפסוק ביהושע, בטיפחא ובאתנחתא.
על רקע זה נתבונן בצלע ב של הפסוק ביהושע. צלע ב מזכירה עד מאוד את פסוקנו: הביטוי וחרה אף ה' בכם- זהה לביטוי שבפסוקנו, וכן הביטוי ואבדתם מהרה מעל הארץ הטובה אשר נתן לכם- ביהושע, דומה מאוד לביטוי שבפסוק שבפרשתנו: ואבדתם מהרה מעל הארץ הטבה אשר ה' נתן לכם.
ואולם, חרף דמיון זה בין הצלעות, קיים שוני בפיסוק הטעמים בין שני הפסוקים. בפסוק שבפרשתנו, הביטוי ואבדתם מהרה מוטעם בטעמים מונח רביע, ואלו בפסוק ביהושע- במונח זקף!
יוצא אפוא, כי את הפסוק שבפרשתנו יש לקרוא כך: ואבדתם מהרה )- מעל הארץ הטבה (איזו?) אשר ה' נתן לכם. לעומת זאת, את הפסוק בספר יהושע יש לקרוא כך: ואבדתם מהרה ( מהיכן?)מעל הארץ הטובה אשר נתן לכם".
ההבדל בפיסוק הטעמים בין שני הפסוקים נראה בבירור. היש להבדל זה משמעות פרשנית? על פני הדברים נראה כי התשובה היא שלילית.
על רקע זה, הבה נזכיר שוב את הספר בינת מקרא, שהבאנו מדבריו כמה פעמים בעבר. ספר זה עוסק בטעמי המקרא ונכתב על ידי אחד מתלמידי הגר"א(הגאון ר' אליהו מווילנא. חי בין השנים 1797-1720), ר' מנשה מאיליה (חי בין השנים 1831-1767. ראו אודותיו בערך מנשה מאיליה באנציקלופדיה ויקיפדיה במרשתת ובמקורות שבהערות השוליים שם. כן ראו: הרב שמואל פרידמן, "הגאון שכמעט נשכח"(בתוך) קולמוס - המוסף התורני חדשות משפחה(מס' 171 אב, תשע"ט) עמ' 17-14).
בטיפ השבועי לפרשות ויקהל-פקודי הבאנו מדברי ר' מנשה מאיליא המתייחס להטעמה הכפולה שעל כמה מילים בתורה (תלישא גדולה ותרי גרשין) כגון המילה זה(בראשית ה, כט) וכן המילה קרבו(ויקרא י, ד) וראינו כי בדרך זו מפרש ר' מנשה מאיליה גם את ההבדל שבין מעשה המשכן שבפרשת תרומה לבין מעשה המשכן שבפרשת ויקהל, מבחינת הטעם שעל המילה ארך(כידוע, בפרשת תרומה מוטעמת המילה ארך ברביע, למשל בשמות כו, ב ואילו בפרשת ויקהל מוטעמת המילה ארך, בפסוק המקביל בפרק לו פסוק ט- בגרש), ואומר על כך ר' מנשה מאיליה: "דוגמא לזה בפרשת תרומה: כל מקום שנאמר אורך היריעה האחת מלת אורך לגרמי' ובויקהל מילת אורך בגרש, והם שקולים ממש שוה בשוה, ואף שכשנצרך לשניהם יהי' סידורם גרש לפני הגרמי' והגרש מפסיק יותר, אבל בפ"ע(בפני עצמו נ.ו) שניהם נכונים וכמעט אין לפשוט כלל ע"כ (על כן נ.ו) שמו פעם כך ופעם כך".
מדברי חכם זה עולה כי הטעמים: גרש ומונח לגרמי, הם שני טעמים בעלי כח הפסק זהה פחות או יותר. לכן, לעיתים כאשר הסתפקו בין שני הטעמים איזה הוא הטעם הנכון, הטעימו את המילה במונח - בפרשת תרומה, ובגרש- בפרשת ויקהל. זה ההסבר להטעמה השונה על המילה 'אורך' בין שתי הפרשיות.
האם ניתן ללכת בדרך זו גם במקרה שלפנינו? הניתן להסביר שהסתפקו בעלי הטעמים בטעם הנכון שיש ליתן מעל המילה 'מהרה' וקבעו לילך בדרך אחת-בפרשתנו, ובדרך אחרת בפסוק שביהושע? נראה בעליל כי יהיה זה מרחיק לכת לפרש כך את פשר השינוי.
יתר על כן: הסבר כזה גם איננו מתאים למקרה שלנו, לנוכח השוני במעמד הפיסוקי שבין רביע לבין זקף, לעומת ההררכיה שבין מונח לגרמי לבין גרש. בעוד שלגרש ולמונח לגרמיה, יש מעמד דומה מבחינת כח הפיסוק שלהם, לא ניתן לומר זאת על הרביע מול הזקף. כוח פיסוקו של הזקף גבוה מכח פיסוקו של הרביע בכל מקום(ראו מ. פרלמן, דפים ללימוד טעמי המקרא ג, תל אביב תשמ"ו, עמ'
188-180).
נראה אפוא כי לא ניתן להחיל את הרעיון שהעלה ר' מנשה מאיליה וליישמו על המקרה שלנו.
והנה בסידור עבודת ישראל, שהוציא תחת ידו ר' יצחק בן אריה יוסף דוב זליגמן בער (חוקר נוסח התפילה והמסורה. הוא הנמען של איגרתו של שד"ל שהזכרנו בתחילת הדברים. חי בגרמניה בין השנים 1897-1825) הוא מזכיר את ההבדל הקיים בפיסוק הטעמים בין שני הפסוקים ואלו דבריו: "מהרה בטעם רביע וביהושע כג טז הוא בזקף, והסימן במסורת: משה רבינו יושב ומשרתו עומד".
יגענו ולא מצאנו הערת מסורה המתייחסת לשוני זה בפיסוק הטעמים בין שני הפסוקים(על כל פנים, בשני הפסוקים בהם אנו עוסקים בעיוננו זה), ואולם מן הראוי להתעכב קמעא על "הסימן" הזה, שמקורו בדברי המדרש: "אמר לו: כך עלתה במחשבה וכך מנהגו של עולם. דור דור ודורשיו, דור דור ופרנסיו, דור דור ומנהיגיו. עד עכשיו היה חלקת לשרת, ועכשיו הגיע חלקו של יהושע תלמידך לשרת. אמר לפניו: ריבנו של עולם: אם מפני יהושע אני מת, אלך ואהיה תלמידו, אמר לו: אם אתה רוצה לעשות כך- לך עשה".
ובהמשך המדרש נאמר: "עמד משה והשכים לפתחו של יהושע והיה יהושע יושב ודורש ועמד משה וכפף קומתו והניח ידו על פיו, ונתעלמו עיניו של יהושע ולא ראה אותו, כדי שיצטער וישלים עצמו למיתה והלכו ישראל אצל פתחו של משה, ומצאוהו בפתחו של יהושע והיה יהושע יושב ומשה עומד, אמרו לו ליהושע: "מה עלתה לך שמשה רבינו עומד ואתה יושב? כיוון שתלה עיניו וראהו, מיד קרע את בגדיו וצעק ובכה... אמרו ישראל למשה: משה רבינו- למדנו תורה. אמר להן: אין לי רשות. אמרו לו: אין אנו מניחין אותך. יצתה בת קול ואמרה להם: למדו מן יהושע. קיבלו עליהן לישב וללמוד מפי יהושע.... ומשה מימינו ואלעזר ואיתמר משמאלו, ויושב ודורש בפני משה... ולא היה יודע משה מה יהושע דורש... והיה משה רבינו נכשל ונופל"(תנחומא ואתנחנן פיסקה ו. דיון בדברי המדרש ראו אצל: י. לאש, "סיום תקופת מנהיגותם של משה ואהרן". ניתן לקריאה באתר של מכללת אורות במרשתת).
מדרש זה מתאר את המהפך שחל בערוב ימיו של משה. יהושע, שבדברי חז"ל אנו מכירים אותו כתלמידו המובהק של משה(ככל הנראה על בסיס הכתוב בשמות לג, יא. ראו תוספתא סנהדרין, ד, ח: בבלי תמורה טז, א: ע' בלכר, "יהושע משרת משה", דף שבועי מאת היחידה ללימודי יסוד ביהדות, מס' 800, פרשת כי תישא תשס"ט. נמצא באתר אונברסיטת בר אילן במרשתת) הופך להיות המורה, ומשה יושב לצידו ואינו מבין את דבריו. הביטוי היה יהושע יושב ומשה עומד, המוזכר במדרש זה, מסמל את המהפכה שחלה בהוראת התורה לעם ישראל. בנוהג שבעולם שהרב יושב והתלמיד עומד, והנה כאן מתרחש ההפך הגמור. מעמד זה מסמל את חילופי המשמרות בהנהגה התורנית בעם ישראל ערב הכניסה לארץ כנען.
בהשלכה לפיסוק הטעמים ניתן לומר, כי הזקף, שסימנו שתי נקודות מאונכות מעל ההברה המוטעמת, עומדת 'על' הרביע, שסימנו נקודה אחת בלבד מעל ההברה המוטעמת. בפרשתנו - דברי משה, מוטעמת המילה 'מהרה' ברביע, ואילו ביהושע, מוטעמת מילה זו בזקף העומדת כביכול על גב הטעם רביע שבספר דברים. נראה כי זה הרקע לסימן שניתן 'במסורת' (כדברי זליגמן בער), לשוני בפיסוק הטעמים בין הפסוק שבפרשתנו לבין הפסוק שבספר יהושע.
לסיכום: עסקנו הפעם בפסוק ידוע מתוך פרשת השובע, ובדמיון בינו לבין פסוק בספר יהושע. על רקע הדמיון, בלט השוני בפיסוק הטעמים. לא מצאנו הסבר מובהק לשוני, אך הלכנו בעקבות מדרש המתאר את המעבר מ'עידן משה' ל'עידן יהושע' ונסינו לתת על פיו פשר לשינוי בפיסוק הטעמים בין שני הפסוקים, וזאת בעקבות ה"סימן" שהביא זליגמן בער בסידור "עבודת ישראל".
שבת שלום
Edit Post Text
