טיפ שבועי לפרשת ראה

השבת נקרא בתורה את פרשת ראה. נעסוק הפעם בפסוק מתוך הפרשה, בפירושו של רשב"ם, נכדו של רש"י, לפסוק זה, ולניסיון לייחס לו הסתמכות על פיסוק הטעמים.  

אחת המצוות המוזכרות בפרשתנו הינה המצווה הנוגעת למה שמכונה  "עבד עברי"(טו, יב-יח). דיני המצווה הזו, שאינה נוהגת בזמננו, מפורטים בשני  מקומות נוספים בתורה(שמות כא ב-ו, ויקרא כה, לט-מו) ואין לכאורה התאמה מלאה ביניהם, עובדה שעוררה ניסיונות רבים ומגוונים ליישב את אי ההתאמה בדרכים שונות(בבלי קידושין יד, ב: הרב מ. ברויאר, "לימוד פשוטו של מקרא: סכנות וסיכויים, המעין יח, ג (תשל"ח) עמ' 13-1. ראו כנגדו את גישתו של הרב א. סמט, עיונים לפרשת השבוע, סדרה ראשונה, תל אביב תשס"ט, עמ' 110).

 בפרשתנו עומדת התורה על כמה מצוות הנוגעות לאופן העסקתו של העבד העברי: שחרור העבד בשנה השביעית (יב), רציעת אוזנו של העבד שאיננו מעוניין להשתחרר(יז) והפיכתו של עבד זה ל"עבד עולם"(שם).

 דין אחד מדיני העבד העברי מוזכר בפרשתנו ואיננו מוזכר בשני המקורות האחרים, הוא הדין  הנוגע להענקה, וכך נאמר בתורה: "וכי תשלחנו חפשי מעמך לא תשלחנו ריקם"(יג)- בפסוק זה נקבע העיקרון. פירוט המצווה נקבע בפסוק הבא:  "העניק תעניק לו מצאנך ומגרנך ומיקבך. אשר ברכך ה' אלהיך תתן לו"( יד)

 בסוף הפיסקה העוסקת בדיני העבד העברי בפרשתנו נאמר: "לא יקשה בעינך בשלחך אתו חפשי מעמך, כי משנה שכר שכיר עבדך שש שנים. וברכך ה' אלהך בכל אשר תעשה".

מקובלנו ש"אין אומרים 'אל תירא' אלא למי שהוא ירא שמים לאמיתו" (תנא דבי אליהו פרק כה), וכיוצא בדבר יש להניח שהתורה לא תדגיש ותאמר, לא יקשה בעיניך, אם המעשה שעליו מצווה התורה איננו  'קשה'  לאדון המשחרר עתה את עבדו לאחר שנות העבדות.

            נשאלת השאלה-  מהי נקודת הקושי?

ניתן  לפרש - עצם שחרורו של העבד לאחר שש שנים, לאחר שהאדון התרגל אליו, הסתגל לעובדה שיש לו עבד שעושה עבורו מלאכות(גם אם במגבלות ההלכתיות שהוטלו על סוג המלאכות. ראו: רמב"ם הלכות עבדים א, ז: הרב חיים נבון, " מעמדו של עבד עברי" עלון שבות 148.פורסם באתר אסיף במרשתת: הרב שלמה רוזנפלד, "מעמד העבדות ביהדות". פורסם באתר בית המדרש הווירטואלי שליד ישיבת הר עציון במרשתת)- זו נקודת משבר עבור האדון, ולכן  התורה מדגישה "לא יקשה בעיניך".

ניתן להציע פירוש אחר, לפיו, לא עצם השחרור הוא נקודת הקושי, שכן האדון ידע מלכתחילה שאין עבדותו של העבד לעולם ועד, אלא זמנית. לכן לפי הסבר זה, נקודת הקושי היא במצוות ההענקה, המתחדשת בפרשתנו, שעל פיה על האדון לתת לעבד, עם שחרורו: "מצאנך ומגרנך ומיקבך"(יד) (יצויין כי יש הרואים במצוות ההענקה יסוד  לחוק פיצויי פיטורין שנחקק בישראל בשנת תשכ"ג 1963. ראו על כך: ע"א 25/50, שמריהו וולפסון נ' ספינס בע"מ, פד"י ה, 265 בעמ' 275 לפסק הדין: א. בן יצחק, " דין הענקה ופיצויי פיטורין במשפט העברי", דף שבועי, פרשת ראה תשע"ח, מס' 1281. פורסם באתר אוניברסיטת בר אילן במרשתת: הרב י. ברנדס, " עבד עברי ודיני עבודה- פרק בהתחדשות ההלכה", פורסם באתר בית מורשה במרשתת).

והנה הרשב"ם (ר' שמואל בן מאיר, נכדו של רש"י) בפירושו לפסוק יח מאריך (על כל פנים באופן יחסי לאורך דבריו בדרך כלל) לבאר את ה"קושי" אליו מכוון הפסוק, ואלה דבריו: "לא יקשה בעיניך כשתשלחנו חפשי מעמך במה שאתה נותן לו משנה וכפילות שכר שכיר בעבודת שש שנים שעבד אותך שאתה מעניק לו 'מצאנך ומגרנך ומיקבך' מלבד שכירות של קניין שש שנים שקנית אותו- שהרי למען כן 'יברכך ה' בכל אשר תעשה. ... כי רוע העין וקשיות הלב מדבר על נתינת ממון לאחרים".

הרשב"ם מסביר שהקושי שאליו מתייחס הפסוק הוא הקושי בקיום מצוות ההענקה, שכן האדון אומר לעצמו- האם אין די בכך שפרנסתי את העבד הזה במשך שש שנים? הרשב"ם גם מביא כמה פסוקים כראיה לכך  שכאשר מדובר על קושי, הדבר מתייחס  לנתינת ממון לאחרים.

אך הרשב"ם, שלא כדרכו, אינו מסתפק בדבריו אלה ומתפלמס עם דעה חולקת, ואלה דבריו: ואשר הורגלו לפרש... לא יקשה  מה שאתה משלחו חפשי לסוף שש, שהרי הרבה עבדך שש שנים, כלומר יותר משאר שכירים- שטות הוא בידם - וכי למה יקשה בעיניו בשילוח חפשי? והלא לא קנאו מתחלה אלא לפי עבודת שש שנים, שהכל יודעים שבשביעית יצא? ועוד, לא היה לו לומר 'משנה שכר שכיר' אלא 'משנה שכיר'...(בהמשך דבריו דוחה רשב"ם פירוש נוסף, אך העניין חורג מעניינו של טיפ זה).

הרשב"ם דוחה את הפירוש לפיו הקושי של האדון נובע מכך שהאדון התרגל במשך שש שנים לשירותיו של העבד, ועתה נאלץ לשחררו. הנימוק לדחיה- קציבת עבודתו של העבד הינה חוק ידוע מראש—לכן, הדבר לא אמור להיות קשה כלל. בנוסף לטיעון ההגיוני, משתמש רשב"ם בלשון הכתוב כדי לדחות את הגישה הזאת והוא טוען שאילו היה הקושי שאליו מתייחסת התורה בפסוקנו נעוץ בעצם השחרור לאחר שש שנות עבדות היה על התורה לנמק "כי משנה שכיר עבדך" ולא, "כי משנה שכר שכיר"- מלשון הכתוב מדייק אפוא הרשב"ם כי אין מדובר בפסוקנו בקושי שבעצם שחרורו של העבד, אלא בקושי שבקיום מצוות ההענקה שבאה בנוסף לשכרו של העבד ששולם על ידי האדון במשך שש שנות העבדות.

 והנה, בפירוש הרכסים לבקעה, שנכתב על ידי ר' יהודה ליב שפירא(אלטונה, 1836-1743) הובעה התנגדות לדברי הרשב"ם  ואלו דבריו: "לא יקשה בעיניך- לומר 'מקנת כספי הוא , למה אשלחנו?' וירדה תורה לסוף דעתם, שכן עשו בימי הבית, כמו שכתוב בספר ירמיה(ל"ד) שכבשו אחיהם לעבדים ולא שלחום, ובחנם דחה הרשב"ם הכתוב ממשמעו ואמר שעל הענקה אמר לא יקשה בעיניך".

 לדעת פרשן זה - הקושי שעליו מדברת התורה הוא עצם השחרור, ולא מצוות ההענקה. הראיה לדבר, היא היסטורית, שהרי בימי ירמיה הנביא(סוף ימי בית המקדש הראשון) סירבו בני ישראל לשחרר את העבדים שלהם(ירמיהו לד. פרק זה משמש כהפטרת פרשת משפטים בשנים מסויימות. ראו על פרק זה: י. אליצור, "הרהורים על ההגות ההיסטורית של המקרא", דעת כ (1962):  הנ"ל , "תפיסת ההיסטוריה במקרא" (בתוך) חברה והיסטוריה. שני המאמרים פורסמו  באתר דעת במרשתת).

 וממשיך בעל רכסים לבקעה לתקוף את דברי הרשב"ם ואלה דבריו: "והראיה שהביא מפסקי הטעמים לאו כלום היא, שבמשפט באה האתנחתא במילה 'שנים', שדבור 'כי משנה שכר שכיר' טעם  ל'לא יקשה' לפי שעבדך ביום ובלילה, ושכיר אינו עובד כי אם ביום, ואתה קניתו מתחילה רק לשש שנים, לכן לא יקשה  אליך לשלחו...".

 בעל רכסים לבקעה ייחס לרשב"ם הבאת ראיה לדבריו מפיסוק הטעמים, אלא שלא מצאנו בניסוח הרשב"ם שלפנינו כל ניסיון כזה.

 מכל מקום, דומה שרשאים אנו לשאול - האם פיסוק הטעמים בפסוקנו יכול להטות את הכף לטובת אחת משתי האפשרויות שהיצגנו לגבי מהות ה"קושי" שעליו מדבר הכתוב?

 הפסוק מתחלק באתנחתא במילה 'שנים". נראה על פי חלוקת בעלי הטעמים כי שני עניינים יש בפסוקנו. האחד-  שלילת הקושי(שעדיין אין בידינו הכרעה מהו) בנימוק שהעבד הזה עבד את האדון משך שש שנים, שהוא משך זמן כפול מתקופת שכירות "רגילה". השני- הבטחה שאם יקיים האדון את המצווה- ה' יברך אותו בכל מעשיו.

 נתמקד עתה בצלע א של הפסוק: מבחינה תכנית- אין ההענקה מוזכרת בו כלל(ולמעשה בפסוק כולו)-  עובדה זו מחזקת את הדעה שהקושי שעליו מדבר הכתוב אינו במצוות ההענקה אלא בעצם השחרור.

 אך הרשב"ם דחה כאמור את האפשרות הזו והביא ראיה לדבריו(לפי בעל הפירוש רכסים לבקעה) מפיסוק הטעמים. מה ניתן ללמוד אפוא מפיסוק הטעמים של צלע א? הצלע מתחלקת בזקף במילה מעמך. נראה כי החלוקה היא בין ה"קושי" שבאה התורה לשלול, לבין  הטיעון שאמור לאיין את הקושי  "כי משנה..."(נראה כי המילה כי בפסוקנו משמשת כנימוק, תיאור סיבה (אם כי מדברי הרשב"ם עולה כי לכאורה לא כך פירש אותה). כך גם עולה מתרגום אונקלוס לפסוק, המתרגמה ארי. על מובניה  השונים של המילה כי במקרא, ראו אמרתו של האמורא ריש לקיש בתלמוד הבבלי מסכת ראש השנה ג, א  ובפירוש רש"י שם וכן: י. ברויאר, "כי משמש בארבע לשונות", תרביץ עב ד תשס"ג עמ' 522-505: י. יעקבס, "כי משמש בארבע לשונות- מימרת ריש לקיש ומסורת הפסוקים" בפרשנות ימי הביניים", לשוננו 790 א-ב (תשע"ז) עמ' 111-96).

 נפנה עתה לניתוח של בעל  הפירוש הרכסים לבקעה את פיסוק הטעמים של פסוקנו: "שבמשפט באה האתנחתא במילה שנים, שדבור 'כי משנה שכר שכיר' טעם ל 'לא יקשה',לפי שעבדך ביום ובלילה ושכיר אינו עובד כי אם ביום ואתה קניתו מתחלה רק לשש שנים, לכן לא יקשה אליך לשלחו".

מפיסוק הטעמים של פסוקנו, לומד בעל רכסים לבקעה, כי הנימוק "כי משנה שכר שכיר", מתייחס  ל"לא יקשה"- כלומר, לפי גישתו של בעל רכסים לבקעה, התורה מבקשת לסלק את הקושי שבעצם השחרור, והאופן בו התורה עושה זאת הוא על ידי הטענה שאותו עבד עבד כפל הזמן שבו עובד השכיר הרגיל- לכן, אין סיבה לאדון להרגיש קושי כאשר הוא משחרר את העובד שלו- כי העבד עשה עבורו מעל ומעבר.

אלא שלאמיתו של דבר נראה כי לא פיסוק הטעמים הוא זה שמצדיק את עמדת בעל רכסים לבקעה כנגד הרשב"ם אלא הפסוק עצמו, שאיננו מזכיר כלל את ההענקה, שלדברי הרשב"ם היא הקושי שכלפיו מפנה התורה את הדיבור, 'לא יקשה".

 מקול מקום ניתן לומר, כי העובדה שמקום האתנחתא בפסוק הוא לאחר הנימוק "כי משנה שכר שכיר.." (ולא לפניה) יש בה כדי להראות שעצם השחרור הוא  הקושי וכלפי קושי זה אומרת  התורה "כי משנה...". אילו  היה מקום האתנח בפסוק במילה מעימך(לפני הנימוק), היינו צריכים לשייך את המילים " כי משנה..." לסוף הפסוק- לברכה שה' יברך את האדון המשחרר. העובדה שבעלי הטעמים הצמידו את פסוקית הסיבה לשלילת הקושי היא זו שמצדיקה את הפירוש לפיו  ה"קושי" שעליו מדבר הפסוק נעוץ  בעצם השחרור, ולא במצוות ההענקה.

על כל פנים, נראה לנו כי הטיעון המכריע לטובת פירושו של בעל רכסים לבקעה, אינו נעוץ בפיסוק הטעמים דווקא, אלא בכך שעניין ההענקה לא מוזכר כלל בפסוק, וזהו הקושי האמיתי שבדברי הרשב"ם אשר בחר, במקרה מיוחד זה, "להוציא הכתוב מפשטו"(ייתכן כאמור, כי פירש את המילה כי שבפסוקנו לא כתיאור סיבה. לדיון נרחב במחלוקות בין ר' יהודה לייב שפירא לבין הרשב"ם ראו: א. קולודני, "יחסו הביקורתי של ר' יהודה ליב שפירא בפירושו לתורה, "הרכסים לבקעה", כלפי פרשנות רשב"ם הנוגדת את פשוטו של מקרא", חמדעת יב(תש"ף).

לסיכום: עסקנו הפעם בפסוק מפרשת השבוע שיש בו קושי תוכני. ראינו ניסיון של פרשן מאוחר, לייחס תמיכה לפירושו של הרשב"ם לפסוק מפיסוק הטעמים, תוך שהוא דוחה ראיה זו. לגופה של הטענה הזו ראינו כי אכן נראה כי פיסוק הטעמים  מטה את הכף לטובת  הדעה ש"הקושי" שעליו מדבר הכתוב אינו במתן ההענקה אלא בעצם השחרור, אולם נראה לנו כאמור כי הראיה העיקרית לפירוש זה אינה נעוצה בפיסוק הטעמים דווקא, אלא  בלשון הפסוק עצמו ובעובדה שמצוות ההענקה אינה מוזכרת בו כלל.

שבת שלום

Edit Post Text