טיפ שבועי לפרשת כי תצא

בפרשת השבוע, פרשת כי תצא, ישנן מצוות רבות, ואחת מהן עוסקת בחובה לשמוע לדברי הכהנים הלוויים בכל הנוגע לנגע הצרעת, וכך נאמר בפרשה: "השמר בנגע הצרעת לשמר מאד ולעשות. ככל אשר יורו אתכם הכהנים הלוים כאשר צויתם תשמרו לעשות"(כד, ח).

דיני  הצרעת מפורטים בספר ויקרא, ועל כן כותב הרמב"ן הרמב"ן (ר' משה בן נחמן. מגדולי מפרשי התורה והתלמוד. חי בין השנים 1270-1194) בפירושו לפסוקנו:  "גם זו מצווה מבוארת...", כלומר- זו מצווה שכבר נאמרה לבני ישראל בעבר, אך משה חוזר ומצווה עליה כאן, תוך חידוש מסויים שלא נמסר בפעם הראשונה(ראו הקדמת הרמב"ן לספר דברים).

 בשאלת מהות ה"שמירה" שמצווה עליה התורה כאן, נאמרו דעות שונות  על ידי המפרשים. רש"י (ר' שלמה בן יצחק. חי בצרפת בין השנים 1105-1040) כותב: "שלא תתלוש סימני טומאה ולא תקוץ את הבהרת" (וראו  הסוגיה התלמודית בבלי מכות כב, א. לדעת רש"י מסכימים גם ר' יוסף בכור שור, רמב"ן ורלב"ג בפירושיהם לפסוקנו).

 הרשב"ם, נכדו של רש"י, לומד מפסוקנו הלכה אחרת: "שאפילו הוא מלך כעוזיה לא יכבדוהו, אלא יסגירוהו וישלחוהו ובדד ישב (דברי הימים ב כו, יט-כא)- לשיטת הרשב"ם בא  הפסוק ללמדנו, שאין לחלוק כבוד למיוחסים, בכל הנוגע לדיני הצרעת. כשם שמרים, אחות משה, שהיתה נביאה, נאלצה להיות בהסגר במשך שבעה ימים(במדבר יב, יד-טו), כך יש להתנהג עם כל אדם ואפילו הוא מלך.

מבחינת פיסוק הטעמים: הפסוק מתחלק באתנחתא במילה ולעשות.

פיסוק הטעמים שלפנינו מעורר קושי שעליו הצביע שד"ל(שמואל דוד לוצאטו. חי באיטליה בין השנים 1865-1800) בפירושו לפסוק, קושי שבגינו הוא חשב להציע פיסוק טעמים חילופי, ואלה דבריו: "היה נ"ל(נראה לי נ.ו) להטעים: השמר בנגע הצרעת לשמור מאוד ולעשות ככל אשר יורו אתכם הכהנים הלוים- כאשר צויתים.."(כלומר: לסמן את מקום האתנחתא בפסוק תחת המילה צויתם נ.ו), ומילות כאשר ציותים תשמרו לעשות הן נתינת טעם: עשו כאשר ציוו אתכם, כי אני צויתי אותם. ולפי הטעמים שלפנינו:"לשמור מאוד ולעשות" הוא לשון סתום".

 שד"ל מקשה: מה מוסיפות לנו המילים "לשמור מאד ולעשות" בפסוקנו, שהרי בסוף הפסוק כבר נאמר" כאשר צויתם תשמרו לעשות"? לנוכח קושי זה מציע  שד"ל פיסוק טעמים חילופי. לפי הפיסוק החילופי, הפסוק מתחלק באתנחתא במילה הלוים. אם נחלק כך את הפסוק, לפי שד"ל, הרי שצלע ב שלו("כאשר צותים תשמרו לעשות") היא נתינת טעם לאמור בצלע א, כלומר: מדוע עליכם לשמוע ולציית לדברי הכהנים הלוים בכל הנוגע לנגע הצרעת? כי אני(ה') צוויתי אותם.

ואולם, בפירוש לפסוק זה נחשפים אנו לשלבים שונים של כתיבת פירושו של שד"ל לתורה(ראו על כך בספרו של אמו"ר: ש. ורגון, שמואל דוד לוצאטו: ביקורתיות מתונה בפירוש המקרא, רמת גן עמ' 53-51) וכך אנו מגלים כי בשלב מאוחר יותר (1861) עמד שד"ל על פשרה של חלוקת בעלי הטעמים את פסוקנו, ואלה דבריו:  "ועכשו (שנת  תרכ"א) רואה אני כי בעלי הטעמים רצו להפריד מה שהוא בלשון יחיד (השמר) למה שהוא לשון רבים(אתכם, תשמרו)".

 ההיגיון של בעלי הטעמים, לפי שד"ל הוא אפוא, הבחנה בין לשון יחיד הנקוטה בצלע א לבין לשון רבים, הנקוטה בצלע ב (ראו דוגמאות נוספות לחלוקת פסוקים באופן כזה: דברים יב, ז: יב, ט. יוער כי בהחלט ייתכן כי  ההבחנה בין לשון יחיד ללשון רבים איננו השיקול שהנחה את בעלי הטעמים בפסוקים אלה, וכי קיימים שיקולים אחרים שהכריעו לטובת חלוקת הפסוקים הללו בדרך זו).

וכיצד יפורשו אפוא המילים:"לשמור מאוד ולעשת" על פי פיסוק הטעמים הקיים? על כך עונה שד"ל: ולענין 'לשמור מאוד ולעשות' הנראה סתום, הנה דוגמתו: 'ויעש נח ככל  אשר צוה אותו אלהים כן עשה"(בראשית ו, כב).

 מה ניתן ללמוד מהראיה שהביא שד"ל מן הפסוק שבספר בראשית? נראה כי גם בפסוק זה יש כפל ביטוי:"ויעש נח" ו "כן עשה". כך בפסוקנו: "לשמור מאד ולעשות"  ו- "תשמרו לעשות". מכאן שדרך סגנונית זו שנוקטת התורה בפסוקנו איננה יוצאת דופן (על צמד המילם שמירה ועשיה ראו הטיפ השבועי לפרשת כי תצא אשתקד, בו עסקנו בפסוק בפרק כג, פסוק כד: "מצא שפתיך תשמור ועשית").  בסיכומו של דבר, במקרה זה, נחה דעתו של שד"ל מפיסוקם של בעלי הטעמים, וגם מצא יישוב מסויים לקושי הענייני שבפסוק.

לסיכום: עסקנו הפעם בפסוק מתוך פרשת השבוע, שפיסוק הטעמים שלו הציב בפני שד"ל קושי פרשני. ראינו ששד"ל ביקש, בשלב מוקדם של כתיבת פירושו, להציע פיסוק טעמים חליפי, אך בשלב  מאוחר יותר של כתיבת פירושו, מצא היגיון בפיסוק הטעמים הקיים וגם הצליח ליישב את הקושי הפרשני הקיים בפסוק לפי דעתו.

שבת שלום

Edit Post Text