טיפ שבועי לפרשת נצבים-וילך

השבת נקרא בתורה את  פרשות "נצבים-וילך" המחוברות (שונה הוא חיבור זה מכל החיבורים האחרים שבין הפרשיות, שכן נראה שפרשת נצבים-וילך הינה פרשה אחת שפוצלה לשנים, ואת זאת ניתן ללמוד מן העובדה שאין מניין לפסוקי פרשת נצבים בסוף הפרשה, בניגוד לכל פרשה אחרת, ואילו בסוף פרשת וילך נרשם מניין הפסוקים - שבעים, שזהו סכום הפסוקים המצטבר של שתי הפרשות (נצבים- 40 פסוקים. וילך – 30 פסוקים). ראו על עניין זה: ר. שר שלום, "פרשת השבוע- ממנהגים שונים למנהג אחיד", שנה בשנה תשנ"ד. ראו בפרט פרק ח של המאמר. המאמר ניתן לקריאה גם באתר daat  במרשתת).

נעסוק הפעם בהתייחסות מפורשת של רש"י (ר' שלמה בן יצחק. חי בצרפת בין השנים 1105-1040) לטעמי המקרא, שנמצאת בפירושו לאחד הפסוקים שבפרשת נצבים.

 בפרק כט פסוק כ אנו קוראים: "והבדילו ה' לרעה מכל שבטי ישראל ככל אלות הברית הכתובה בספר התורה הזה" .

 רש"י בפירושו לפסוק, משווה בין פסוק זה לבין פסוק אחר שנמצא בפרשת כי תבא, ואלו דבריו: "הכתובה  בספר התורה הזה, ולמעלה הוא אומר: 'בספר התורה הזאת גם כל חלי וכל מכה'(כח, סא)... 'הזאת' לשון נקבה מוסב אל התורה. 'הזה' לשון זכר מוסב אל הספר. ועל ידי פסוק הטעמים הן נחלקין לשתי לשונות: בפרשת הקללות, הטפחה נתונה תחת: בספר, ו'התורה הזאת' דבוקים זה לזה. לכן אמר: 'הזאת'. וכאן הטפחה נתונה תחת 'התורה', נמצא 'ספר התורה' דבוקים זה לזה, לפיכך לשון זכר נופל אחריו שהלשון נופל על הספר"(לבירור משמעו של המונח תורה בפסוק זה ובכלל ראו: הרב תמיר גרנות, "וזאת התורה- התורה על פי התורה (חלק א)", פורסם באתר בית המדרש הווירטואלי שליד ישיבת הר עציון במרשתת).

כדי להבין את דברי רש"י, נציג את הפסוק שאליו מתייחס רש"י מתוך פרשת כי תבוא: "גם כל חלי וכל מכה אשר לא כתוב  בספר התורה הזאת יעלם ה' עליך עד השמדך"(כח, סא).

 והנה הקושי: בעוד שבפסוק שבפרשתנו, נראה לכאורה שהמילה "התורה" היא לשון זכר, הרי שמהפסוק שבפרשת כי תבוא נראה כי "התורה" היא לשון נקבה.

רש"י מסביר כי ההבחנה בין שני הפסוקים נעוצה בפיסוק הטעמים: בפסוק שבפרשתנו, בביטוי 'בספר התורה הזה' בא הטעם טיפחא (טעם מפסיק) תחת המילה התורה, דהיינו יש לקרוא: בספר התורה - הזה. לעומת זאת, בפסוק שבפרשת כי תבוא, בא הטעם  טיפחא תחת המילה בספר. לפיכך, את הפסוק שבפרשת כי תבוא יש לקרוא: בספר - התורה הזאת.

האם העובדה שרש"י מזכיר בפירושו את פיסוק הטעמים ומסתמך עליו מלמד על הצהרת מחויבות של רש"י כלפי פיסוק הטעמים? לדעת פרופסור שמחה קוגוט בספרו, התשובה היא מורכבת ובעיקרה שלילית, ואלו דבריו: "אזכור הטעמים כאן אינו מלמד על מחויבות להם. הוא בא כתוספת לטיעון הדקדוקי ונראה שכוונתו מתודית. ישו בו מעין הזמנה להיוועץ בטעמי המקרא..." (ש. קוגוט, המקרא בין טעמים לפרשנות, ירושלים תשנ"ד, עמ' 43).

ואכן, ממקומות אחרים בפירוש רש"י אנו למדים כי נאמנותו של רש"י לפיסוק הטעמים איננה עיוורת או מוחלטת(ראו על כך בהרחבה בספרו של פרופסור קוגוט ובפרט בעמודים 176-167).

ראוי גם  לדעתנו לעיין בפירושו של רש"י מכיוון נוסף, והוא-  זמן "הולדת" הטעמים(אין כוונתנו כאן לסימנים הגרפיים של הטעמים המוכרים לנו, אלא להררכייה הפיסוקית שלהם). במקומות שונים בדברי חז"ל אנו מוצאים התבטאויות המייחסות  את טעמי המקרא לזמן קדום. כך למשל עולה מן הסוגיה בעניין הפסוק בספר נחמיה: "ויקראו בספר בתורת האלהים מפרש ושום שכל ויבינו במקרא"(נחמיה ח, ח) שעליו נאמר: "ושום שכל - אלו הטעמים"(ירושלמי מגילה ד, א), וגם בתלמוד הבבלי נדרש הפסוק בדרך דומה: "ושום שכל - אלו הפסוקין. ויבינו במקרא- אלו פסקי טעמים(מגילה ג, א: נדרים לז, ב). במקום אחר נדרש כי  פיסוק הטעמים  מתוארך לזמנו של שלמה המלך(בבלי עירובין כא, כ בדרשה על הפסוק במגילת קהלת יב, ט: "ויתר שהיה קהלת חכם. עוד לימד דעת את העם..."- דאגמריה בסימני טעמים").

 בתקופות מאוחרות יותר, היה אף מי שהרחיק לכת וכרך את הטעמים ואת הניקוד עם מתן תורה בסיני. עמדה זו מצאנו בפירוש למסכת אבות במחזור ויטרי, וכך נאמר שם: "שטעמי לנגינות הם שנאמרו למשה, מי תולש ומי זוקף, ומי יושב ומי עומד, ומה העולה ומי היורד ומי המונח. אבל סימני הנגינות סופרים הוא שתקנום...ומפני שהטעמים והנגינות משתכחין הוא שתקנום..."(מחזור ויטרי סימן תכד, עמ 462. ראו סקירה על מקורות אלה בספרו של פרופ' קוגוט בעמ'

39-38).

 והנה נראה לכאורה מלשונו של רש"י בפירוש לפסוק שבפרשתנו, כי  טעמי המקרא "הכתיבו" כביכול למשה את הלשון, שהרי רש"י כותב: "ועל ידי פיסוק הטעמים הן נחלקים לשני לשונות…". כלומר, רש"י תולה את השינוי בין המילה 'הזאת' לבין המילה 'הזה', בפיסוק הטעמים, ולא להיפך!!!

 ייתכן שגישה זו היא הבסיס לדברים שהבאנו לעיל בשם מחזור ויטרי שהרי, בעל מחזור ויטרי נמנה על  תלמידיו של רש"י עצמו (מחזור ויטרי נערך על ידי רבנו שמחה בן שמואל  מוויטרי, שהיה תלמידו של רש"י. על מחזור ויטרי ראו בערך הנושא שם זה בוויקפדיה וכן: א. גולדשמידט מבוא למחזור ויטרי(בתוך) מחזור ויטרי, הוצאת מכון אוצר הפוסקים, כרך א ירושלים תשס"ד, עמ' 56-19: מ. מרגליות(עורך כללי) "ר' שמחה מוויטרי, אנציקלופדיה לתולדות גדולי ישראל, תל אביב תש"ו, עמ' 1357-1356).

עם זאת ייתכן כמובן לומר שאין לראות בדברי רש"י אלה ביטוי לייחוס הטעמים לזמן קדום, אלא כוונתם לומר שפיסוק הטעמים לשני הפסוקים מסביר לנו מדוע בפסוק שבפרשתנו משתמשת התורה  במילה הזה, בעוד שבפרשת כי תבוא משתמשת התורה במילה הזאת. הבדל זה מוסבר באמצעות טעמי המקרא, ואין הכוונה שמערכת פיסוק הטעמים, קדומה ככל שתהיה, "הכתיבה" כביכול את דברי התורה עצמה!!

על כל פנים, משילוב שני ההיבטים שעמדנו עליהם נמצאנו למדים, כי יחסו של רש"י לפיסוק הטעמים ולמעמדם הינו יחס מורכב. מחד, הוא רואה בהם פרשנות קדומה ביותר. מאידך, כאמור, הוא אינו נאמן לטעמי המקרא באופן מוחלט ופעמים רבות מתעלם מפירושם או מפרש כנגדם (ראו דיונים על כך בספרו של פרופסור קוגוט בעמ' 53, 88-84).

לסיכום: עסקנו הפעם בפסוק בפרשת נצבים שבו מתייחס רש"י מפורשות לטעמי המקרא, ומבאר באמצעותם תמיהה לשונית העולה מתוך השוואה בין הפסוק שבפרשתנו לבין פסוק שבו מצוי ביטוי דומה בפרשת כי תבא. ראינו כי למרות שרש"י מסתמך בפירושו לפסוקנו על טעמי המקרא, הרי אין זה מעיד בהכרח על הכלל וכי יחסו של רש"י לפיסוק טעמים הינו כאמצעי פרשני אפשרי אך לא בלעדי, מה שמוביל אותו במקרים אחרים לפרש פסוק שלא בהתאם לפיסוק הטעמים.  

שבת שלום וכתיבה וחתימה טובה

​