טיפ שבועי לפרשת האזינו

השבת נקרא את פרשת האזינו, שברובה הגדול היא  היא שירה. חלק זה של הפרשה(לב, א-מג) מתאפיין בצורת כתיבה מיוחדת על ספר התורה(על כך עמדנו בטיפ השבועי בעבר, וראו: י. פרץ, "מסורות הכתיבה של שירת האזינו בכ"י אשכנזיים מימי הביניים"(בתוך) לשון ומסורה אסופת מאמרים, אלקנה תשע"ט, עמ' 318-287).

 נעסוק הפעם בפסוק: "הלה' תגמלו זאת עם נבל ולא חכם. הלוא הוא אביך קנך הוא עשך ויכננך".(לב, ו).

 נתמקד במילה הראשונה בפסוק, ובה בלבד: "הלה'", שהיא מילת שאלה (ראו: רש"י, רשב"ם, ר' יוסף בכור שור בפירושיהם לפסוק). נעסוק בדרך כתיבתה ובאופן קריאתה(על נושא הגיית שם ה' וצורת כתיבתו בכלל, ראו: י. פרץ, "הגיית שם ה' וצורת כתיבתו"(בתוך) לשון ומסורה אסופת מאמרים,  אלקנה תשע"ט, עמ' 135-119).

על דרך הכתיבה של מילה זו נאמרו כמה הלכות. שתי הלכות נמצאות במקורות תלמודיים, על הלכה נוספת אנו למדים מתוך הערת מסורה.

ההלכה הראשונה הנוגעת לכתיבת מילה זו קובעת: "צריך לכתב ה"א למטה מארכבתו של למ"ד"(ירושלמי מגילה א, יא: עא ע"ג). והנה מצאנו אסמכתא לדרך כתיבה מיוחדת זו בדברי המדרש:"רב ששא בנו של ר' אבא היה כותב ה"א למטן ולמד למעלן"(שמות רבה כד, א). על פי הלכה זו, האות ה נכתבת מעט למטה מן האות למ"ד שאחריה. זו  בהחלט צורה חריגה של כתיבה.

הלכה נוספת נוגעת לשאלה האם יש לכתוב מילה זו כתיבה אחת או כשתי תיבות. בהקשר לכך קיימת הערת מסורה מעניינת "הליי בחד כתי בסיפרא דיהודה בר יחזקאל, ובספרי בית ילתא כתבין הל לחוד וקודשא לחוד, וסוראי אמרין: הי לחוד, ליי לחוד"(ראו ציטוט הערה זו במאמרו של פרופסור יוסף עופר, "שני עניינות במסורה", מחקרים בלשון ב- ג תשמז, עמ' 386-377. ראו בפרט עמ' 380 ואילך. יצויין כי במסורה קטנה במהדורת מקראות גדולות הכתר בעריכתו המדעית של פרופסור מנחם כהן מצוייה הערת מסורה מינימלית המצביעה על כך שהמילה שאנו עוסקים בה היא יחידאית: "ליתא"(אין)).

יש כאן למעשה שלוש אפשרויות של כתיבה. לפי מסורת אחת, יש לכתוב  את המילה זו כמילה אחת. לפי שתי המסורות האחרות יש להפריד בין שתי מילים, באחד משני האופנים: הל ה', או: ה לה'.

הלכה שלישית הנוגעת לצורת הכתיבה של מילה זו מובאת במסכת סופרים(מסכת סופרים היא  מסכת העוסקת בדיני כתיבת ספר תורה ותפילה והיא נכתבה בארץ ישראל במאה השמינית לספירה), וכך נאמר שם: "ה דהלה' צריך להיות פשוט מכל הי' שיהא תיבה בפני עצמה"(ט, ה).

נמצאנו למדים כי יש כאן שלוש תופעות שונות המתנקזות למילה אחת:

1. הכתיבה של המילה הזו באופן מדורג בין האותיות. 2. הפרדת המילה

 לשתי מילים. 3. כתיבת  האות ה הראשונה כאות גדולה.

מה פשר צורת כתיבה מיוחדת זו?

ראב"ע(ר' אברהם בן עזרא. פרשן מקרא, בלשן ומשורר. נולד בטודלה שבספרד . חי במאות ה 12-11 לספירה) בספרו מאזני לשון הקודש כתב על כך בשם ר' שמואל הנגיד  (מראשוני הראשונים בספרד. חי בין השנים 1056-993): "אמר ר' שמואל הנגיד ז"ל כי נתברר אצלו שה"א הלה' לבדו והיא מלה זרה. והנה זה הה"א יגלה לנו סוד גדול, והוא שהה"א לא יתכן היותו בשו"א ובפתח כי אין יכולת באדם לקרוא שוא נע אם לא היה אות אחריו, ע"כ (על כן נ.ו) יהיא הה"א בפתח כדרך הההי"ן התמהין... ואל תשים לבך לקריאה שאנחנו קוראים, כי הוצרכנו להניח הלמ"ד שהוא נע בעבור היות  שוא נע תחת אלף אדון כשיהיה נצמד. על כן יהיה הה"א פתוח, ויורה עליו 'סולו לרוכב בערבות'(תהלים סח, ה) ואילו היה הלמד מתנועע בחירק... לא נפתח היוד אחר הבית...."(יז,ע"א).

 לדעת ראב"ע האות ה מנוקדת בפתח מישום שזו מילה עצמאית. האות למ"ד מנוקדת בשווא נע, ככול אות למ"ד שהיא אות שימוש. מאידך לא ברור ההסבר מדוע ניקוד האות ל אינו מושפע משם השם שבא אחריו(וראו הסבר אפשרי במאמרו של פרופ' עופר בעמ' 382. ראו פירוש בדרך דומה בפירוש ר' בחיי לפסוקנו).

הסבר שונה לתופעה זו ניתן על ידי רד"ק (ר' דוד קמחי מגדולי פרשני המקרא ומחשובי המדקדקים בימי הביניים. חי בצרפת בין השנים 1235-1160) בספר מכלול (ספר הדקדוק שכתב רד"ק), ואלה דבריו: "ומצאנו מלה אחת נשתנו תנועותיה והיא... הה"א בפתח והלמד בשוא(נח:והאלף, דהיינו היוד נקראת בשוא) נע והיה משפט המלה ההא בשוא ופתח והלמד בפתח והאלף נחה, ובאה המלה כן לענין מורה על סודה. ולענין זה יש בתיבה הזאת שנוי אחר שלא נמצא בזולתה, שהה"א נכתבה יחידה"(מ ע"ב).

רד"ק מפרש אפוא כי הניקוד יוצא הדופן של המילה הזו מרמז לנו על סוד כל שהוא(פרופ' עופר במאמרו טוען כי ייתכן שגם הסברו של ראב"ע רומז לדרך כזו).

כיצד באו לידי ביטוי הלכות אלה בדברי הפוסקים?  הרמ"ה(ר' מאיר בן טודרוס הלוי אבולעפיה. חי בספרד בין השנים 1241-1170. היה מקובל, חוקר מסורה פוסק ופרשן התלמוד) קובע כי יש לכתוב אות ה"א גדולה כמילה לעצמה(מסורת סייג לתורה, דף פד), ואלה דבריו: "ה"א ד'הלה' תגמלו זאת' באנפי נפשא כתיבא בכולהו נוסחי עתיקי ודיקי ה לחוד, לה' לחוד". לעומתו , ר' מנחם המאירי(מגדולי מפרשי התלמוד וחכמי פרובנס. חי בין השנים 1316-1249) כותב: "ה" רבתי וכתובה מעט למטה מן הלמ"ד".

פרופסור יוסף עופר במאמרו הנ"ל מסכם את הדיון ההלכתי וקובע: "מקובל על בעלי ההלכה לכתוב ה"א גדולה כמלה נפרדת...דעת המאירי לכתוב ה"א, למטה מן הלמ"ד – לא התקבלה"(עמ'382).

אשר לאופן  הקריאה של המילה- בטיפ השבועי לפרשת שלח, עמדנו בעבר על הכלל "משה מוציא וכל"ב מכניס"(ראו על כלל זה גם אצל: מ. וולף , "מש"ה מוציא וכל"ב מכניס- על כללים, על יוצאים מן הכלל ועל מקרים שמחוץ לכלל", המעין 222 (תשע"ז) עמ' 56-48).

והנה בפסוקנו צורת הקריאה של המילה הראשונה של הפסוק מהווה חריג לכלל זה, שכן על פי הכלל, אחרי אות השימוש ל, אין להשמיע את האות א של שם אדנות.

נמצאנו למדים כי במילה קטנה אחת שבפסוקנו נתמזגו להם ארבע תופעות ייחודיות. שלוש תופעות הנוגעות לדרך הכתיבה של המילה, ולהן מתלווה דרך קריאה היוצאת מן הכלל,  בדבר הגיית שם השם לאחר  אותיות השימוש. נשאלת השאלה: מה פשר הדבר? כיצד נולדו התופעות האלו?

פרופ' יוסף עופר במאמרו הנזכר לעיל מציע הסבר מעניין לתופעות  המיוחדות של כתיבת וקריאת המילה 'הלה' בפסוקנו(כחלק מן הביטוי: "הלה' תגמלו זאת"). הצעתו מבוססת על בדיקת ההיקרויות של הפעלים משורש גמ"ל במקרא. פרופ' עופר בדק ומצא 7 היקרויות של צורת השורש גמ"ל עם המילה על. במקרים כאלה, בניגוד לשימושים אחרים בשורש גמ"ל בא רק מושא אחד לאחר הפועל(לעומת השימושים האחרים בפועל, שאחריהם באים שני מושאים).

כזכור, אחד המקורות לצורת הכתיבה המיוחדת של המילה הלה' הוא דברי התלמוד הירושלמי במסכת מגילה שהבאנום לעיל. הסוגיה שם עוסקת  באותיות או מילים התלויות מעל השורה.

כתיבה כזו מרמזת (בדרך כלל) לקיומו של ספק בין שני נוסחים. במקרה שלנו, סבור פרופסור עופר כי הספק היה  בין הנוסח שלפנינו: הלה', לבין נוסח: הה (ללא האות למ"ד.ראו ירמיהו ח, יט, וראו דיון בפסוק זה במאמרו של  י. פרץ הנזכר לעיל, בעמ' 133).

והנה נראה כי ניקוד האות ה  וניקוד שם השם מתאימים לקריאת המילה ללא האות ל. נראה אפוא כי העיצור: ל, "שורבב" לתוך המילה, אך הדבר לא שינה את הניקוד(וייתכן גם שבשלב ראשון האות ל נכתבה אך לא נהגתה).

לדעתו של פרופ' עופר, זה המקור שממנו השתלשלו כל דרכי הכתיבה של המילה הזאת. עדות לכך מצאנו בדברי התלמוד הירושלמי ומדרש שמות רבה אשר דרשו את האות ה שבמילה זו, כאילו היתה מילה בפני עצמה: "הא לה תגמלו זאת"(וכך גם לדעתו השתלשלה המסורת לכתוב את האות ה"א כאות גדולה, ועדות לכך נמצאה במסכת סופרים שם נאמר כי : "ה דלה צריך להיות פשוט מכל ה שהיא תיבה בפני עצמה". ראו שם גם הסברו של פרופ' עופר למסורת הכתיבה: הל ה').

יוצא אפוא,  לפי שיטה זו כי ייחוד צורת הכתיבה והניקוד של המילה הלה' בפסוקנו נבע מנוסח עתיק קדום שלא נתקבל אומנם בנוסח המסורה אך הטביע את חותמו על דרך הקריאה ועל דרך הניקוד(להרחבה בנושא הנדון בטיפ שבועי זה ראו דברי ר' ידידיה שלמה נורצי בספרו מנחת ש"י על פסוקנו).

לסיכום: עסקנו הפעם במילה אחת בפרשתנו שהיא צרוף של שם ה' עם  ה השאלה. ראינו שבמילה זו נתמזגו להן כמה תופעות הנוגעות לדרך כתיבתה ולדרך הגייתה. היצענו את הסברו של פרופ' יוסף עופר להיווצרות תופעות אלה שמשפיעות על מה שאנו רואים בעינינו בספר התורה הכתוב על קלף ועל האופן בו אנו  מבטאים את המילה בפינו.

שבת שלום וגמר חתימה טובה

Edit Post Text