טיפ שבועי לפרשת בראשית

השבת נקרא בתורה את פרשת בראשית, הפרשה הראשונה בתורה. הפרק הראשון בפרשה, עוסק בבריאת העולם. התורה מתארת את מעשה הבריאה בכל יום, עד לשביתת אלהים מכל מלאכתו ביום השביעי(ב, ב).

 הפעם נעסוק בשנים מן הפסוקים המתארים את הבריאה שביום השלישי, וכך נאמר בפסוק יא:  "ויאמר אלהים תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע עץ פרי עשה פרי למינו אשר זרעו בו על הארץ. ויהי כן".

הפסוק  מתחלק במילה  המוקפת על-הארץ. נראה כי הפסוק מתחלק בין הצווי  הארוך שבצלע א לבין קיומו של הציווי, המתואר קצרות בצלע ב.  צלע א מתחלקת בזקף במילה זרע. החלק הראשון של צלע א, מתחלק, כך נראה, במילה אלהים, המוטעמת ברביע, בין  פתיחת האמירה, לבין תוכנה.

 בפסוק הבא  (יב) מתואר קיום דבר אלהים: "ותוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע למינהו ועץ עשה פרי אשר זרעו בו למינהו. וירא אלהים כי טוב".

. הפסוק ,כך נראה, מפרט את ביצועו של ציווי אלהים שבפסוק הקודם. הוא מתחלק בין הביצוע שבצלע א, לבין הסיומת "וירא אלהים כי טוב', שבצלע ב, סיומת שכיחה במעשה הבריאה. צלע א נראית דומה למדי בניסוחה לאמור בפסוק הקודם(וראו על כן להלן) ומתחלקת לכאורה באופן דומה לפסוק הקודם (ראו:  מ. פרלמן, דפים ללימוד טעמי המקרא  ז, תל אביב תשל"ב, עמ' 595, וראו עוד להלן. על ההבדלים בין הצווי לבין הקיום ראו דברי רש"י לפסוק יא: "עץ פרי - שיהא טעם העץ כטעם הפרי: והיא לא  עשתה כן... לפיכך כשנתקלל אדם על עונו, נפקדה גם היא על עונה ונתקללה". מקור דברי רש"י במדרש בראשית רבה ה, ט).

מהו דשא, מהו עשב, ומה היחס ביניהם?

רש"י(ר' שלמה בן יצחק. חי בצרפת בין השנים 1105-1040) בפירושו לפסוק עומד על ההבחנה בין שני המונחים, ואלה דבריו:  "לא דשא לשון עשב ולא עשב לשון דשא.... מיני דשאים מחולקים- כל אחד נקרא לעצמו עשב פלוני... בלשון לעז נקרא דשא ארביי"ץ- כולן בערבוביא, וכל שורש לעצמו נקרא עשב"ׁ (וראו דברי רשב"ם, נכדו של רשי שנראה שהולך בדרך דומה לדרכו של סבו בעניין זה).

הרמב"ן(ר' משה בן נחמן. מגדולי מפרשי התורה והתלמוד. חי בין השנים 1270-1194) בפירושו לפסוק חולק על דברי רש"י ואומר: "... ואין דברו זה נכון, שאם כן לשון דשא לא יתרבה, וחכמים אומרים: "הרכיב שני מיני דשאים, מהו?(בבלי חולין ס, א) והרב עצמו מזכיר דשאים(בפסוקנו)!, אבל דשא הוא הקטן הצומח, ועשב הוא הגדול המזריע, ולכן יאמר 'תדשא הארץ'... ".

בעוד  שרש"י מפרש כי היחס בין דשא לבין עשב הוא יחס בין כלל(דשא) ופרט(עשב) הרי שהרמב"ן מפרש כי דשא יקרא הצומח בתחילת הצמחיה ואילו עשב הוא נקרא לאחר שהדשא גדל(ונראה כי לכך מכוון גם רד"ק בפירושו לפסוקנו: "והדשא הוא התחלת הפעלה בעשב").

גישה שלישית לביאור ההבדל בין דשא לבין עשב נקוטה על ידי ר' עובדיה ספורנו(מראשי קהילות רומא ובולוניה. חי במאות ה 16-15) המפרש: "דשא מיני עשבים למאכל  בהמה...עשב מזריע זרע למאכל אדם".

גישה שונה מכל קודמותיה נקוטה על יד כמה מחוקרי התנ"ך בני זמננו הסוברים כי דשא ועשב הן למעשה מלים נרדפות, וראייתם לכך היא שהמלים דשא ועשב מופיעות כמילים מקבילות בכמה מקומות נוספים במקרא(דברים לב, ב: מלכים ב יט, כו: ישעיה לז, כז, ירמיה יד, ה-ו: משלי כז, כה. ראו  דיון על כך באנציקלופדיה עולם התנ"ך בראשית, תל אביב תשנ"ג, עמ' 20-19).

כיצד משתקפות הגישות השונות לפירוש המילים דשא ועשב בפיסוק הטעמים בפסוקנו?

ניתן להסתכל על שאלה זו משתי נקודות מבט. האחת -  כללי פיסוק הטעמים, ורצף הטעמים(כלומר, איזה טעם בא בדרך כלל אחרי איזה טעם, או איזה טעם משרת רגיל לבוא לפני מפסיק מסויים). השניה-  בחינת ההתאמה בין פירוש המילים "דשא" ו"עשב", לפיסוק הטעמים.

 בגישה הראשונה נקט ר' ידידיה שלמה נורצי (חי ופעל במנטובה שבאיטליה בין השנים 1626-1560) בעל החיבור מנחת ש"י לפסוקנו, הכותב:  "דשא- במקצת ספרים בזקף קטן, וכן נראה כי דרך לבא זקף קטן אחר הפשט. אך בספרי ספרד ובדפוס קדמון הוא ברביע. וכן נכון לפי נגון הטעמים וכן העיר רד"ק בספר עט סופר"

 בעל מנחת ש"י מתייחס לשתי האפשרויות להטעים את המילה דשא: זקף ורביע. בעל מנחת ש"י מעיר, כי בדרך כלל בא הטעם זקף לאחר הפשט(פשטא), ואולם, למרות  כללי הטעמים והרצף הרגיל שלהם, הוא מכריע כאן כי נכון להטעים את המילה דשא ברביע, וההכרעה הזו מתבססת על ספרי ספרד, דפוס קדמון וגם על דברי רד"ק בספר "עט סופר"(חיבור העוסק בכללים ובהלכות כתיבת ספר תורה, בכללי הניקוד ובכללי הטעמים).

נקודת המבט השניה לבדיקת  פיסוק הטעמים בפסוקנו היא דרך בדיקת הפירוש למילים  דשא ועשב והיחס ביניהם. בדרך זו נקט שד"ל (שמואל דוד לוצאטו. חי באיטליה בין השנים 1865-1800) המתייחס לעניין זה בכמה מקומות בכתביו.

נפתח בפירושו לתורה, ואלה דבריו שם: " הנכון... שנקרא דשא העשב הקטון והרך, שאין הזרע נראה וניכר בו...והעשב גדול ממנו..." נראה ממשפט פתיחה זה כי שד"ל מקבל את דעתם של רמב"ן ורד"ק.

ובהמשך דבריו מתייחס שד"ל לפיסוק הטעמים בפסוקנו ואלה דבריו:

"...ולפיכך נכון הוא הרביע שעל 'דשא', שהוא מפסיק פחות מן הזקף שעל 'זרע', כי 'דשא' ו'עשב' ענין אחד, ועץ פרי ענין אחר: והפשטא שעל 'הארץ' מפסיק יותר מהרביע שאחריו, כדרך כל רביע שאחרי פשטא, שאינו אלא שלא לכפול הפשטא שלוש פעמים רצופות...".

שד"ל קובע כי הטעם הנכון מעל המילה דשא צריך להיות רביע, ולא זקף, ונימוקו הוא שיש להבחין בין דשא ועשב, לבין עץ פרי(שהרי לשיטתו של שד"ל כדברי רמב"ן ורד"ק, דשא הוא למעשה עשב קטן בתחילת גידולו). לשיטת שד"ל, יש לקרוא את הכתוב כך: תדשא הארץ - דשא עשב מזריע זרע (כדברי שד"ל, הכותב שהפשטא שעל המילה הארץ גדולה בכח פיסוקה מן הרביע שעל המילה דשא. להמחשת  ההיררכיה בפסוקנו, ראו פרלמן לעיל).

בהמשך פירושו מתייחס שד"ל, לנוסחאות שבהם מוטעמת המילה דשא בטעם זקף, ואלה דבריו: "אבל הנוסחאות שבהן מילת 'דשא' בזקף, אין ספק שמוטעות , והעד הנאמן בפסוק שאחריו: 'ותוצא הארץ דשא' שאין דשא בזקף אלא בתלישא גדולה ומלות 'ותוצא הארץ' בקדמא ואזלא, מה שלא יתכן אם היה 'דשא' בזקף".

שד"ל למד אפוא מפסוק יב ומההררכיה בין הטעמים שם, על פסוקנו.

בשלב השלישי של פירושו מסביר שד"ל כיצד נולדה הטעות, ואלה דבריו:   "ונולד השבוש בפסוק הראשון, כי קל הוא להחליף רביע בזקף, מלבד שיש לפניו פשטא, שדרכו לבא לפני הזקף, ולא נולד הטעות בפסוק השני, כי רחוק הוא להחליף תלישא בזקף...".

 שד"ל מעלה אפוא שתי אפשרויות להסבר אופן הולדת הטעות: האחת- הטעמים  זקף ורביע דומים זה לזה בצורתם . השניה-  בדרך כלל אחרי מהפך ופשטא יבוא זקף ולא רביע. שתי הסיבות הללו הוליכו לטעות שהניחה את הזקף על המילה דשא, דבר שהוא לדעתו שגוי כאמור, הן מן ההיבט הפרשני, כמו גם מתוך השוואה לפסוק יב.

ראוי לציין כי  שד"ל מתייחס לשיבוש זה גם במכתב שכתב  ליצחק זליגמן בער(בעל הסידור עבודת ישראל. בער כתב ספר על טעמי המקרא בספרי אמ"ת, (איוב, משלי ותהלים), הקרוי תורת אמת וצירף לו מכתב שיקבל מאת שד"ל. מן הדברים שכותב שד"ל בתחילת המכתב נראה כי מכתב זה נכתב סמוך לאחר פטירת בנו של שד"ל ברוך איוב, שהיתה בשנת 1852. ראו על כך בספרו של אמו"ר: ש. ורגון, שמואל דוד לוצאטו - ביקורתיות מתונה בפירוש המקרא, רמת גן תשע"ג, עמ' 47) .

 במכתב זה מתיחס שד"ל בין היתר למקומות בהם החליפו מדפיסים והדפיסו זקף במקום רביע, כאשר הטעם מגיע לאחר מילה המוטעמת בפשטא, ובאשר למקרים אלה מזכיר שד"ל את פסוקנו, וכותב: "מלת דשא ברביע כעדות רד"ק בספר עט סופר... וכן מצאתי בכ"י(כתב  יד נ.ו) ק"ז ורל"ג ועוד מצאתי ראיה ברורה לדבר, ממה שכתוב אח"כ: 'ותוצא הארץ דשא' בתלישה גדולה אשר  כחה ככח הגרש.. וכאן שיש גרש לפניה, התלישה מפסקת פחות מהגרש. אף כאן ש'הארץ' בפשטא... צריך שיהיה 'דשא' ברביע... ואמנם הסבה למה לא בא זקף לא כאן ולא כאן הוא מפני שהדשא הוא מסוג העשבים ואיננו מסוג העצים. ובדפוסי HOOGHT    ולונדון, 'תדשא הארץ דשא' בזקף, והוא שבוש".

כאן מציג שד"ל את הוכחותיו בסדר שונה מהסדר בו נקט בפירושו לפסוק. הוא פותח  בעדויות על כך שהטעם הנכון הוא רביע ובכתבי היד התומכים בכך. אחר כך הוא  מתייחס לפסוק העוקב ורק לבסוף הוא מזכיר את הפן הפרשני. ייתכן לומר ששד"ל שינה כאן את הסדר מפני שרצה להוכיח תחילה שמדובר בשיבוש(כי הרי הוא עוסק כאן בשיבושים, ולא בפרשנות הפסוק כשלעצמו) ורק לאחר שהביא ראיות על כך שמדובר בשיבוש, הציג את הטיעונים התומכים בהטעמת המילה דשא ברביע, לגופו של עניין, והם: ההקבלה לפסוק העוקב, פירוש המילים דשא ועשב(יצויין כי שד"ל מזכיר שיבוש זה גם באיגרת, שכתב מעט לאחר כתיבת המכתב לזליגמן בער, בהיותו בין 53. איגרת  זו  נכתבה  אל שניאור זקש  ובה הצביע שד"ל על כמה עשרות מקומות בהם, לדעתו, יש לתקן את פיסוק הטעמים, ועל פסוקנו העיר בקיצור נמרץ שאת המילה דשא יש להטעים ברביע ולא בזקף, והוא מפנה למכתבו לזליגמן בער).

לסיכום: עסקנו הפעם בפסוק מתוך פרשת השבוע שיש בו מחלוקת גרסאות לגבי הטעם על המילה 'דשא'. ראינו שתי עמדות מוצא לבדיקת הטעם שראוי להיות על מילה זו. נקודת המוצא של בעל מנחת ש"י היתה בדיקת עדויות על נוסח כתבי יד מדויקים שבידיו. לעומתו ראינו את גישת שד"ל שבחן את העניין תחילה מתוך בדיקת הפירוש  של המילים דשא ועשב והיחס ביניהם, רק לאחר בחינה זו, פנה לנימוקים נוספים.

שבת שלום

Edit Post Text