טיפ שבועי לפרשת חיי שרה

השבת נקרא בתורה את פרשת חיי שרה. נעסוק בפסוק מן הפרשה ובדברי שד"ל(שמואל דוד לוצאטו. חי באיטליה בין השנים 1865-1800) על אחת המילים שבו ועל הטעם שעליה. אגב דבריו, נתוודע לכמה כללים של פיסוק הטעמים וגם למה שעומד ברקע של פיסוק הטעמים, כפי שרואה זאת שד"ל.

כידוע, בפרשתנו ניתן מקום ניכר ומרכזי לסיפור אודות חיפוש האישה המתאימה ליצחק(פרק כד), על ידי העבד היוצא בשליחותו של אברהם, החל במינוי השליח והגדרת השליחות, הדרך ליעד, הבחירה ברבקה, המגעים עם משפחתה ועד לחזרת העבד עם רבקה לארץ כנען ופגישתה עם הבעל המיועד, יצחק.

 התורה מתארת את התנהלותה של רבקה, אשר השקתה את העבד תחילה (פסוק יח) ואחר כך שאבה מים עבור הגמלים (יט-כ) והכל נעשה במהירות(ריצת העבד לקראתה – פסוק יז. ותמהר-  פסוק יח, וגם בפסוק כ "ותרץ עוד אל הבאר לשאב").

ומה יחסו של העבד כלפי התנהלותה של רבקה? התורה משקפת לנו זאת בפסוק כא: "והאיש משתאה לה. מחריש לדעת ההצליח ה' דרכו אם לא". הפסוק מתחלק באתנחתא במילה לה. נראה כי טעם החלוקה הוא הפרדה בין שני הפעלים: משתאה ו- מחריש.

נתמקד בצלע ב של הפסוק:" מחריש לדעת ההצליח ה' דרכו אם לא". המילה מחריש מוטעמת בזקף גדול, המפרידו מן הביטוי שבא אחריה: "לדעת ההצליח...".

 המילה לדעת מוטעמת ברביע. ומה תוכן הידיעה? "ההצליח ה' דרכו אם לא".  הטעמה דומה של המילה לדעת, מצאנו בדברים יג, ד, אם כי שם מוצג רק צד אחד של ה"מבחן", או הספק: "לדעת הישכם אהבים את ה' אלהיכם בכל לבבכם ובכל נפשכם". הטעמה שונה של  המילה לדעת מצאנו בדברים  ח, ב: "לדעת את אשר בלבבך התשמר מצותיו אם לא". במקרה זה, מוטעמת המילה לדעת בטעם גרש. גם בפסוק זה מוצגים שני צדדי ה"ספק", כבפסוקנו.

 ניתן להסביר את השוני ולומר, שכאשר בא תוכן הידיעה מיד לאחר המילה לדעת- תוטעם המילה ברביע, אך  בדברים ח, ב באה אחרי המילה לדעת תוספת ביאור "את אשר בלבבך" ורק לאחר לאחר תוספת זו בא תוכן הידיעה: "התשמר מצותיו אם לא".בגלל אריכות דברים זו, לא ניתן היה להטעים  את המילה לדעת ברביע כבשני הפסוקים האחרים.

 הטעמת המילה לדעת ברביע בפסוקנו העסיקה את שד"ל והוא דן בה באיגרתו  שנכתבה בשנת 1853  ונשלחה אל שלמה זק"ש  (חוקר עברי. איש תנועת ההשכלה. איש מקשר בין אנשי תנועת ההשכלה לבין אנשי חוכמת ישראל. חי בין השנים 1892-1816. באיגרת זו מונה שד"ל רשימה של מה שהוא רואה כטעויות בטעמי המקרא: "אשר נתפשטו בספרי הדפוס").

בהתייחס לפסוקנו כותב שד"ל: "לדעת- ברביע(אור תורה ומנחת ש"י ומהרש"ד ויוחן היינריך מיכעליס) ורוו"ה(ר' וולף הינדנהיים (ע"פ יהב"י) הדפיס בז"ג(בזקף גדול. נ.ו)".

שד"ל פותח בהצגת שתי האפשרויות להטעמת המילה לדעת בפסוקנו. הראשונה- רביע כפי המצוי לפנינו(הוא מסתמך על דעת בעל החיבור מנחת ש"י, הלא הוא שלמה ידידיה נורצי ממנטובה שבאיטליה  וכן על הספר אור תורה  שהוא חיבור בענייני המסורה שכתב ר' מנחם בן יהודה די לונזאנו שהיה רב, מקובל וחוקר מסורה שחי במאה 17-16  וכן על ר' שלמה דובנא שחי בין השנים 1813-1738 אשר היה שותף למשה מנדלסון במפעל ה"ביאור" שלו) ואולם הוא מציין כי ר' וולף הינדנהיים (חוקר מסורה ובלשן יהודי גרמני שחי בין השנים 1832-1757) הדפיס מילה זו כשהיא מוטעמת בזקף גדול(וזאת בעקבות גירסתו של יהב"י- יהודה בן יונה ייטלס, שהיה בלשן וחוקר שפות שמיות אשר הרבה לעסוק בארמית בכלל ובארמית הבבלית בפרט. חי בין השנים 1837-1773).

 לאחר ציון המחלוקת מתפנה שד"ל לעסוק במהות(אין הכוונה למחלוקת פרשנית של ממש בין שתי האפשרויות, אלא להבהרת דרכם של בעלי הטעמים בחלוקת הפסוקים כפי שנראה להלן), ואלה דבריו: "והנה לפי האמת מלת לדעת עומדת בפני עצמה(לדעת, ההצליח אם לא), אבל הטעמים אוהבים לחבר המלה הבודדת עם החלק הראשון מהמאמר הבא אחריו, כי אמנם עשיית הפסקה גדולה בתחלת הדבור הוא דבר קשה ובלתי טבעי, כי מטבעו של אדם הוא שיהיה תחלת  דבורו דבק עם מה שסמוך לו, ורק אחר קצת תבות יעשה הפסקה (ומפני זה ג"כ בשלשה שמות או פעלים רצופים יבוא המפסיק בשני, ולא בראשון)".

נבאר דברי שד"ל - שיטת החלוקה של טעמי המקרא מתבססת על חלוקת כל פסוק לשני חלקים וחלוקת משנה של כל צלע לחלקים קטנים יותר עד ליחידות קטנות של לא יותר משתי מילים(ראו: מ. פרלמן, חוג לטעמי המקרא מס' 2-1 : ש. קוגוט, המקרא בין טעמים לפרשנות, ירשלים תשנ"ד, עמ' 29-19).

 נשאלת השאלה- כיצד  יש לנהוג כאשר ביחידה המחולקת יש מספר בלתי זוגי של רכיבים?( פעלים, שמות אנשים או שמות מקומות וכדומה)?

 על כך כותב מורי ורבי מיכאל פרלמן ז"ל: "במקרא באות רשימות רבות בהן מנויים שלושה  שמות או שלושה פריטים אחרים. רשימות אלה מתחלקות ברובן המכריע ביחס של 2: 1(רוב- מיעוט). ניכרת נטייתם של בעלי הטעמים לאחר את החלוקה, אלא אם כן יש סיבה מיוחדת לחלק את הרשימה לאחר הפריט הראשון (חוג לטעמי המקרא, מס' 7).

ישנם פסוקים רבים בהם מפרט הכתוב שלושה שמות ובדרך כלל החלוקה תהיה אחרי השם השני ופרלמן מביא דוגמאות רבות לכך. כן הוא דן גם בנימוקים המצדיקים חריגה מכלל זה (ראו למשל הדיון בחוג לטעמי המקרא מס' 10, וכן מס' 38-37, מס' 157-156, 192-186).

נראה כי שד"ל בדברים שציטטנו לעיל מנמק את (או, מסביר את מה שעומד מאחורי) הנטייה לאחר את מקום החלוקה באופן שרשימה בת שלושה פריטים תתחלק בדרך כלל דווקא אחרי הפריט השני ולא אחרי הפריט הראשון. הנימוק לכך, לדעת שד"ל הוא נימוק הנעוץ בטבע הדיבור האנושי- הפסקה גדולה בתחילת המשפט הינה "בלתי טבעית" לדעת שד"ל, ולכן בעלי הטעמים ייטו לאחר את החלוקה(יש לכלל זה חריגים, אך אנו עוסקים כאן בכלל ולא בחריגים).

אותו "טבע דיבור אנושי", מסביר, לדעת שד"ל, תופעה נוספת בכללי פיסוק הטעמים וכרקע להסברו שנביא להלן,  נקדים הקדמה קצרה.

פסוקים רבים במקרא מתארים דיבור או אמירה של מאן דהוא. פסוקים אלה פותחים בנוסחה: ויאמר ׁ  X  

או : ויאמר X אל Y  .

בפסוקים כאלה ייתכנו שני אופני חלוקה: האחד- חלוקה בין נוסחת הפתיחה לבין תוכן הדיבור. חלוקה כזו תבוא כאשר בדיבור עצמו יש רק עניין אחד(ראו למשל: בראשית כה, לא: בראשית לז, יט וכן דוגמאות נוספות אצל: מ. פרלמן, חוג לטעמי המקרא, מס' 4). ואולם אם תוכן המאמר מורכב יותר ובאים בו שני עניינים או יותר, תתחלק האמירה כולה בתוך הנאום, והפתיחה תצורף לחלק הראשון של תוכן הדברים(ראו דוגמאות ליישום כלל זה אצל פרלמן שם).

 והנה שד"ל בהמשך דבריו מסביר לאור  עקרון טבע הדיבור האנושי  גם את דרכי פיסוק הטעמים בלשונות אמירה ובכללם גם את פסוקנו, ואלה דבריו: " ... ולפיכך  כשמזכירין דבור שאמר האומר, עם מלת ויאמר, ויאמרו, וחבריהן - אם המאמר הנזכר באותו פסוק הוא כולל שני חלקים, אז פעל האמירה איננו עומד בודד במפסיק גדול, אבל הוא נקשר עם החלק הראשון מהמאמר, כמו: 'ויאמרו נקרא לנערה ונשאלה את פיה(בראשית כד, נז) וכן כאן: לדעת, דבק עם הראשון משני חלקי הספק, ויפה היא מנוקדת ברביע, שהוא מפסיק פחות מהטיפחא שבמלת דרכו, אשר שם סיום החלק הראשון מהספק, וכיוצא בזה למטה(לז, לב) הכר נא...".

לדעת שד"ל הסיבה לפיה רוב פסוקי "לשון אמירה", מחולקים בתוך גוף האמירה ולא בין הפתיחה לבין תוכן האמירה היא אותו "טבע הדיבור האנושי" שאיננו "אוהב" הפסקות בשלב מוקדם של המשפט. והנה בפסוקנו(כמו גם בפסוקים מספר דברים שהבאנום בתחילת דברנו) מבטאים הדברים ספק. בענייננו- האם השליחות הצליחה או לא. שד"ל מצדיק את הטעמת המילה לדעת בפסוקנו בטעם רביע(שהוא מפסיק קטן מן הזקף וגם מן הטיפחא), ובכך המילה מתחברת לצד הראשון של הספק(כמו בחלוקה שבדברים ח, ג) שכן הדבר דומה לדעתו ללשונות אמירה שברובם הגדול נקשרים לחלק הראשון של המאמר עצמו.

 לנוכח היגיון זה, דוחה שד"ל את גירסת הינדנהיים שהטעימה את  המילה לדעת בפסוקנו בטעם זקף גדול, שכן הטעמה כזו, לדעת שד"ל, סותרת  את  טבע הדיבור האנושי.

דברים דומים לאלה (אם כי בהקשר אחר) כתב הרב מרדכי ברויאר זצ"ל  (אותם הבאנו גם אשתקד בטיפ לפרשת חיי שרה בהקשר שונה מעט):".... הקורא את היחידה יעדיף לקוראה בנשימה אחת, ואין הוא נוטה להפסיק מיד עם תחילת הקריאה. ככל שההפסקה מתאחרת, כן נוח לקורא ולשומעיו. טעמי המקרא מתחשבים בנטיה זו ומאחרים את  ההפסקה גם בניגוד  לכללי הפיסוק ההגיוני"(מ. ברויאר, פיסוק טעמים שבמקרא, ירושלים תשי"ח, עמ' 123. ראו גם : מ ברויאר, טעמי המקרא בכ"א ספרים ובספרי אמת, מהדורה שניה, ירושלים תש"ן, עמ' 348 ואילך).

הרב ברויאר קובע כלל לפיו, טעמי המקרא נוטים לעיתים מן ההגיון התחבירי של המשפט מפאת כללים שונים הנוגעים לנוחות הקריאה והניגון. ההנחה היא, לפי דרכו של הרב ברויאר, שחלוקת הפסוק חלוקה עיקרית במקום סמוך לתחילתו אינה נעימה לאוזני השומע או הקורא, ולכן לעיתים מתחשבים טעמי המקרא בנטיה זו ומאחרים את מקום האתנח בפסוק.  בפסוקנו, כך נראה, הוטעמה המילה לדעת ברביע, ולא בזקף, מסיבה זו עצמה.

לסיכום: עסקנו הפעם במילה מתוך פרשת השבוע ובהצדקת הטעם שעליה. תוך כדי דיון בכך, סקרנו כמה כללים חשובים של פיסוק הטעמים: הכללים הנוגעים לחלוקת לשונות אמירה והכללים הנוגעים לחלוקת רשימת שמות אנשים או מקומות. ניתן ללמוד מן הדיון הזה כי בעלי הטעמים התחשבו לא רק בחלוקה הפורמלית של הפסוקים אלא גם בצורך לקרוא את הפסוק המחלוק ובצרכיו של השומע את הקריאה.

שבת שלום

C:\Users\Noam\Documents\טיפ שבועי לפרשת חיי שרה תשפא.Doc

Edit Post Text