טיפ שבועי לפרשת ויצא
הפעם נעסוק בפסוק אחד מתוך פרשת השבוע, פרשת ויצא, באופן החלוקה הפנימית שלו על פי פיסוק הטעמים ובמשמעות הפרשנית של החלוקה.
בפרשת השבוע מסופר על הדיון בין יעקב לבין לבן, דודו, אודות השכר הראוי ליעקב עבור עבודתו בצאנו של לבן במשך 20 שנה(על פי האמור בפרק לא, פסוק לח). בדו השיח בין יעקב לבין לבן, קובע יעקב את את שכרו, כמצוות דודו, ואומר: "אעבר בכל צאנך היום הסר משם כל שה נקד וטלוא וכל שה חום בכשבים וטלוא ונקד בעזים. והיה שכרי"(ל, לב).
התורה מספרת כיצד פעל יעקב להרבות את הכמות של הצאן הנקוד והטלוא(וכך ירבה את שכרו), וכך נאמר בפרשה: "ויקח לו יעקב מקל לבנה לח ולוז וערמון. ויפצל בהן פצלות לבנות מחשף הלבן אשר על המקלות". ובהמשך: "ויצג את המקלות אשר פצל ברהטים בשקתות המים. אשר תבאן הצאן לשתות לנכח הצאן ויחמנה בבאן לשתות. ויחמו הצאן אל המקלות. ותלדן הצאן עקדים נקדים וטלאים"(פסוקים לח-לט).
מה פשר המעשה שעשה יעקב כדי להרבות את הצאן שיוכל לקחת עימו לפי ההסכם שלו עם לבן?ישנם המפרשים כי יעקב הצליח להרבות את הצאן על ידי כך שגרם לנקבות להתייחם ממראה הזכרים, וכדברי שד"ל (שמואל דוד לוצאטו. חי באיטליה בין השנים 1865-1800)בפירושו לפסוק לט: "ויחמו הצאן אל המקלות... בכוח הדמיון, כמו שהוא מפורסם שהדמיון פועל בנקבות וגורם להן ללדת, מעין מה שנרשם בדמיונן בחוזק..."(וראו המשך דבר שד"ל שמביא גם דעות החולקות על דעה זו אך ציין כי הוא השתכנע כי יש להאמין במה שאמרו לנו הקדמונים, לרבות בעניין זה, קרי שהנקבות התייחמו בכוח הדמיון).
כנגד פירושים כגון אלה כתב פרופ' יהודה פליקס ז"ל: "פירוש זה יוצא מתוך ההנחה שיש בהשפעת הסביבה... כדי להשפיע על גון הוולד. המדע של ימינו דחה אפשרות זאת, וגם העיון המדוקדק בכתובים עשוי להראות, שהצאן לא ילדו את הטלואים בהשפעת המקלות כי אם הודות לסוד שגילה מלאך ה' ליעקב בשנתו..." (כנגד פירוש שד"ל, מציג פליקס הסבר על פי חוקי הגנטיקה המנדליאנית(גרגור יוהן מנדל היה ביולוג שחי בין השנים 1884-1822. הוא ניסח את חוקי הגנטיקה ונחשב ל"אבי הגנטיקה". ראו עליו בערך הנושא את שמו בויקיפידיה ושם ספרות). לפי פירוש זה, יעקב מציע שלבן יפריד מן העדר את כל הטלואים ויותיר בידי יעקב רק את הצאן החלקות ובשכר עבודתו יקבל יעקב את כל הטלואות שייולדו מן הצאן החלקות. באופן סטטיסטי, שיטה זו היתה אמורה להניב ליעקב רק כ 8% מן הוולדות, ואולם עקב השיטה המיוחדת שנקט בה יעקב כמתואר בפרשה נותרו בידי יעקב בסופו של דבר קרוב למחצית מן הצאן שרעה או רבע מכלל עדרו של לבן(ראו: י. פליקס, "מעשה יעקב בצאן לבן"(בתוך) אנציקלופדיה עולם התנ"ך, בראשית, תל אביב תשנ"ג, עמ'182-180).
נתמקד בפסוק לח: "ויצג את המקלות אשר פצל ברהטים בשקתות המים. אשר תבאן הצאן לשתות לנכח הצאן ויחמנה בבאן לשתות".
הפסוק מתחלק בטעם אתנחתא במילה המים.
מהו היחס בין שני חלקי הפסוק? נעיין בדברי כמה מן המפרשים,ונראה האם משתקפת מדעתם של המפרשים הללו הסכמה עם חלוקת הפסוק על פי הטעמים, אם לאו.
נפתח בדברי רש"י (ר' שלמה בן יצחק. חי בצרפת בין השנים 1105-1040) הכותב: "ויצג... לשון 'תחיבה ונעיצה'... ברהטים...במרוצות המים: בברכות העשויות בארץ להשקות שם הצאן. אשר תבאנה- ברהטים אשר תבאנה הצאן לשתות- שם הציג המקלות לנכח הצאן ויחמנה בבאן לשתות- הבהמה רואה את המקלות והיא נרתעת לאחוריה, והזכר רובעה והיא יולדת...".
רש"י מפרש כי המילים " אשר תבאן" באות להגדיר את הרהטים(מריצות המים, כלומר זרימת המים) שעליהם מדבר הכתוב בצלע א. הפסוק מתפרש אפוא כך: באילו מריצות מים הציג יעקב את את המקלות? באותם רהטים שבהם באות הצאן לשתות. יש גם היגיון במעשה זה לפי דברי רש"י, שכן כשהבהמות תבאנה לשם, הדבר יגרום לזיווג וממילא לריבוי שכרו של יעקב.
פירוש דומה לזה מביא שד"ל בפירוש לפסוק בשם ר' שלמה דובנא(חי בין השנים 1813-1738. היה שותף למשה מנדלסון במפעל ה"ביאור" שלו) ועל פירוש זה כותב שד"ל " וכל זה פירוש לתחילת הפסוק, כי לכך הציג שם את המקלות, כי שם היו הצאן מתחממות לנגד הזכרים בעת שתייתן".
דעה שונה מבטא רד"ק(ר' דוד קמחי מגדולי פרשני המקרא ומחשובי המדקדקים בימי הביניים. חי בצרפת בין השנים 1235-1160 ) בפירושו לפסוק, ואלה דבריו: "ויצג את המקלות - העמידם בשקתות המים בשעה שבא להשקות הצאן. זהו שאמר 'אשר תבאן' פירושו: כאשר תבאן..." לדברי רד"ק פירוש הביטוי אשר תבאן הוא תיאור זמן. לעומת זאת, לפי רש"י וגם לפי הפירוש של ר"ש דובנא שמביא שד"ל, המילים אשר תבאן, אינן תיאור זמן אלא תיאור מקום. בעוד שלדעת רש"י ור"ש דובנא המקלות היו מוצגות שם תמיד, מפירוש רד"ק משתמע כי יעקב הציג את המקלות רק בשעה שהיה הצאן בא לשתות(וראו המשך דבר רד"ק המביא ראיות לפירושו מפסוקים אחרים).
דרך שלישית בפירוש פסוקנו נוקט הרב יהודה ליב שפירא פרנקפורטר (1826-1743) בפירושו רכסים לבקעה, לדעתו, פירוש הביטוי "אשר תבאן" הוא "כדי שתבאנה"- כלומר, המילים אשר תבאן אינן תאור מקום ואף לא תיאור זמן, אלא תיאור תכלית. לדעתו, יעקב הציג את המקלות ליד מקום מרוצת המים כדי שהצאן יגיע לשם, יתחמם ויגרום להרביית ההולדה.
שד"ל דוחה את פירושו של בעל רכסים לבקעה, ואלה דבריו: "ולא ראה שאם כן היה ראוי להיות ויחמנה בוי"ו שוא". לדעת שד"ל לא ניתן לקבל את הפירוש לפיו המילים אשר תבאן הן תיאור תכלית, שכן אם כך היה הדבר, היתה צריכה האות ו במילה ויחמנה להיות מנוקדת בשווא, כפועל עתיד, בעוד שבנוסח שלפנינו האות ו במילה ויחמנה מנוקדת בפתח- סימן שהיא לשון עבר וכלל לא ניתן לראות במילה זו כחלק מתכלית מעשהו של יעקב.
האם ניתן להביא סיוע מחלוקת הפסוק על פי הטעמים לאחת משלוש הדעות שהבאנו?
כאמור, בעלי הטעמים הציבו את האתנחתא בפסוק תחת המילה המים. מכאן נובעת המסקנה כי המלים "אשר תבאנה הצאן לשתות..." אינן עונות על השאלה: באילו שיקתות מים הציג יעקב את המקלות, אלא המילים האלה אמורות להסביר את כל מה שנאמר בצלע א. ניתן אפוא לפרש את צלע ב, כתכליתה של צלע א, כלומר, צלע ב עונה על השאלה: לאיזה צורך הציג יעקב את המקלות ברהטים בשיקתות המים(ראו על כך וגם על הקושי בדרך זו אצל: ש. קוגוט, המקרא בין טעמים לפרשנות ירושלים תשנ"ד, עמ' 181).
על פי ניתוח זה נראה כי פירוש רש"י שהבאנו לעיל אינו עולה בקנה אחד עם פיסוק הטעמים, שכן נראה מפירושו כי הוא מציע מבנה תחבירי אחר לפסוק. כאמור לעיל, רש"י כותב: "ברהטים אשר תבאנה הצאן לשתות- שם הציג המקלות..." כלומר, אין כאן תיאור, אלא פסוקית זיקה לביטוי "ברהטים בשקתות המים". נראה כי לפי רש"י היה מקום האתנחתא אמור להיות תחת המילה 'הצאן' (ראו בספרו של פרופ קוגוט שם, עמ' 183-182).
לעומת זאת, נראה כי פירושו של רד"ק שהבאנו לעיל יכול להתאים לפיסוק הטעמים. כזכור, רד"ק מפרש את הביטוי "אשר תבאנה הצאן.."- כאשר תבאנה. לשיטתו, יעקב הציג את המקלות בשיקתות המים לא באופן קבוע אלא רק כאשר באו הצאן לשתות(והיה מסיר את המקלות לאחר עת השתיה). לפי פירוש זה, צלע ב היא תיאור הזמן של צלע א, כלומר: מתי הציג יעקב את המקלות ברהטים בשיקתות המים? כאשר הצאן בא לשתות והיו מתייחמות שם וכו'.
התייחסות מפורשת לטעמי המקרא בפסוקנו מצויה בפירושו של בעל רכסים לבקעה ואלה דבריו "יש מי שתמה על האתנחתא שהיא תחת המים, ומשפטה להיות תחת הצאן השני שבו פסק הדבור, לפי שדמה כי פירש 'אשר תבאן', במקום שתבאנה, ואין הדבר כן אלא פירושו - כדי שתבאנה...כדי שתבאנה הצאן לשתות לנוכח הצאן, אלה תבאנה נוכח אלה, כדרכן בבואן לשתות ומתוך כך שדוחקין זו את זו ימצאו העתודים מקום לעלות ויחמנה בבואן לשתות. נמצא הכל דבור אחד מן 'אשר תבאנה' עד סוף הפסוק".
בעל הפירוש רכסים לבקעה דוחה את דברי המפרשים את הביטוי אשר תבאן במשמעות במקום שתבאנה(תיאור מקום). לדבריו, אילו היה כאן תיאור מקום, אכן היה צריך להיות מקום האתנחתא בפסוקנו תחת המילה הצאן(ואז יפורש הפסוק כך: ויצג את המקלות אשר פיצל(היכן)- ברהטים בשיקתות המים אשר תבואנה הצאן לשתות לנכח הצאן(וכתוצאה מכך) ויחמנה...".
אלא שפירוש הביטוי, אשר תבאן, לדעתו הוא" כדי שתבאנה"- זהו תיאור תכלית, וכל האמור בצלע ב, הוא למעשה תכליתה של הפעולה המתוארת בצלע א של הפסוק, כלומר: "ויצג את המקלות.... – (ולאיזו מטרה) אשר תבאנה הצאן לשתות לנוכח הצאן ויחמנה...". יעקב עשה את הפעולה המתוארת בצלע א- כדי להשיג את התוצאה המתוארת בצלע ב.
כזכור, שד"ל דוחה גישה זו שכן לדעתו, אילו זה היה פירוש הפסוק הרי שהאות ו תחת המילה ויחמנה היתה אמורה להיות מנוקדת בשווא ולא בפתח(יצויין כי לפי גישתו של פרופ' קוגוט בספרו, פיסוק הטעמים של הפסוק אכן מניח מן הנחה שפרופ' קוגוט מכנה "הנחה אילמת" שהאות ו שבמילה ויחמנה אכן מנוקדת בשווא, כפי שהיא מנוקדת באופן זה בפסוק לט הסמוך).
לסיכום- הפעם עסקנו בפסוק מתוך הפרשה בו הדגמנו כיצד יכול מקום האתנחתא בפסוק להשפיע על פירושו. גם בפסוק זה, כבמקרים רבים אחרים, רוב המפרשים אינם מתייחסים באופן מפורש לטעמי המקרא בפירושם, ולכן לא ניתן לקבוע בוודאות כי פירשו את הפסוק מתוך מודעות לפרשנות הפסוק על פי הטעמים.
שבת שלום
