טיפ שבועי לחנוכה
נעסוק הפעם בתפילת ההלל הנאמרת בחג החנוכה המסתיים היום. נפתח בכמה עניינים כלליים הנוגעים לתפילה זו, ואחר מכן נעסוק בפסוק אחד מתוך תפילת ההלל, ובאופן קריאתו.
תפילת הלל מוכרת לכל מתפלל. תפילה חגיגית זו נאמרת כיום בראשי חודשים, ובמועדים. שמה של התפילה – "הלל" סתם. המזמורים קיג- קיח שבתהילים מכונים "שירה" (בבלי פסחים קיז ע"ב: ערכין י ע"ב) , אך השם הנהוג הוא "הלל".
מהו מקור השם? נראה כי מקור השם הוא בצורת הקריאה של המזמורים בימי קדם, שהיו נוהגים לקרוא פסוק פסוק, והעם היה עונה "הללויה" אחרי כל פסוק ופסוק (ראו בבלי סוכה ל ע"ב: שם, לח ע"ב: מסכת סופרים פרק טז: רש"י למסכת סוכה לח ע"א דיבור המתחיל עונה אחריו הללויה).
אלא שכאן היה יכול להיווצר בלבול, שכן, גם ששת המזמורים האחרונים שבתהילים קרויים הלל (בבלי שבת קיח, ע"ב), וכמו כן מזמור קלו בתהילים גם הוא קרוי הלל (בבלי ברכות ד, ע"ב). לכן כדי להבדיל מהם את ההלל הזה- אותו הלל שאנו אומרים בחגים ובראש חודש- קראו לו בשם הלל מצראה (המצרי) (בבלי ברכות כו ע"א).
מתי יש לומר את ההלל? כך נאמר בתלמוד הבבלי במסכת פסחים (קיז ע"א):"הלל זה מי אמרו?נביאים שביניהם תקנו להם לישראל שיהיו אומרים אותו על כל פרק ופרק ועל כל צרה וצרה שלא תבוא עליהן, ולכשנגאלין אומרים אותו על גאולתן".
מקור נוסף לעניין זה הוא דברי התלמוד הבבלי במסכת ערכין (י ע"א): "אמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יהוצדק: שמונה עשר ימים בשנה, יחיד גומר בהם את ההלל ואלה הן: שמונת ימי החג ושמונת ימי חנוכה ויום טוב הראשון של פסח ויום טוב הראשון של עצרת ובגולה עשרים ואחד יום ואלו הן תשעת ימי החג ושמנת ימי חנוכה ושני ימים הראשונים של פסח ושני ימים טובים של עצרת(וראו דברי הרמב"ם בהלכות חנוכה פרק ג, הלכות ו-ז).
מנהג הכפלת הפסוקים - נהוג לכפול את עשרת הפסוקים האחרונים של ההלל. יסודו של מנהג זה במשנה במסכת סוכה(ג,יא: בבלי סוכה לח ע"א) :"מקום שנהגו לכפול יכפול.לפשוט - יפשוט לברך- יברך- הכל כמנהג המדינה" רש"י בפירושו למשנה זו מבאר "לכפול כל פסוק ופסוק, ונהגו כן מפני שיש פרשה שכולה כפולה: הודו- תחילה וסוף. יאמר נא- שלש פעמים. קראתי יה- ענני במרחביה, ה לי - ה לי, טוב לחסות - טוב לחסות, סבבוני - סבוני, דחה דחיתני ויהי לי לישועה - קול רינה וישועה, ימין ה'- ימין ה', לא אמות - ולמות לא נתנני, פתחו לי שערי - זה השער וגו', אבל מאודך ולמטה אינו כפול..."- יש ביטויים רבים בתפילת הלל שבאים בצמדים, ולעומת זאת, הפסוקים שמ"אודך כי עניתני" ואילך אינם כפולים - ולכן נוהגים לכפול פסוקים אלה(וראו דברי האמורא אביי בדף לט, א: "מוסיף לכפול מאודך ולמטה").
אחד מן הפסוקים הנכפלים הוא: "אנא ה' הושיעה נא. אנא ה' הצליחה נא (תהלים קיח, כה).
נשאלת השאלה: כיצד יש לבטא את המילים 'הושיעה' ו'הצליחה' שבפסוק זה? האם בהטעמת מלרע, או בהטעמת מלעיל?
בשאלה זו עסק בהרחבה מורי ורבי מיכאל פרלמן ז"ל(חוג לטעמי המקרא, מס' 214-213)ונביא להלן את עיקרי הדברים המובאים על ידו.
נפתח בדיון בהטעמת המילה 'הצליחה' - לגבי מילה זו העניין פשוט יחסית ולפיכך הקדמנו את המאוחר בפסוק- הערת המסורה לפסוק קובעת : ל' ומלרע- פירוש ההערה- ליתא(אין עוד מילה כזו בכל התנ"ך ויש להטעימה בהטעמת מלרע. ראו נחמיה א, יא, שם נמצאת המילה והצליחה המוטעמת בהטעמת מלעיל).
העניין מורכב יותר כשאנו באים לדון בהטעמת המילה הושיעה- האם יש להטעימה מלעיל או מלרע? מ. פרלמן מציין כי כתבי היד החשובים מטעימים אף מילה זו בהטעמת מלרע, וכן גם במהדורות המודפסות של מקראות גדולות.
אלא שבחיבור מנחת ש"י(נכתב על ידי ר' ידידיה שלמה נורצי. חי ופעל במנטובה שבאיטליה בין השנים 1626-1560) נמצא כתוב כדלקמן: " ...אך קשה לי שמלת 'הושיעה' ומלת 'הצליחה' שבפסוק זה שווים הם בטעמם ברוב הספרים ובשניהם יש זרקא באמצע תיבה וטעם אחר בסופה, ומה ראו לחלק ביניהם, לקרות 'הצליחה' מלרע 'והושיעה' מלעיל. וראיתי בחיבור קטן מדקדוק, הנקרא דברי אגיר לר' יעקב לוי... שהתריס מאוד נגד הקוראים שתי המלות מלעיל ולמד להם כי שניהם מלרע. ועדיין אין דעתי נוחה בזה, ואיני שומע לדבריו לקרות 'הושיעה' מלרע, דאי הכי לא אשתמיט רד"ק ושאר מדקדקים ובעלי מסורת למימריה כי היכי דאמור גבי הצליחה דסמיך ליה, ומדלא אמרי מידי שמע מניה דקריאתו מלעיל כדיניו...".
בעל מנחת ש"י מתאר מצב שבו ברוב הספרים הטעם שבמילה הושיעה הוא אותו טעם שבמילה הצליחה, ואולם מקובל בימיו להטעים את המילה הושיעה בהטעמת מלעיל. מציאות זה יוצרת הבדל בין הטעמת המילה הושיעה לבין הטעמת המילה הצליחה. עם זאת, בעל מנחת ש"י מסרב לקבל את הדרישה לקרוא גם את המילה הושיעה בהטעמת מלרע, שכן הרד"ק ובעלי מסורה אחרים אינם מעירים דבר אודות אופן קריאת המילה הושיעה בהטעמת מלרע, אך לעומת זאת הם מעירים גם מעירים כי את המילה הצליחה יש לקרוא בהטעמת מלרע.
מ. פרלמן מציין כי בעקבות הערתו זו של בעל מנחת ש"י הלכו כמה מהדירים: ר' וולף הינדנהיים(חוקר מקרא ובלשן. חי בגרמניה בין השנים
1832-1757) יצחק אריה בן יוסף זילגמן בער(חוקר מסורה ובלשן יהודי גרמני. חי בגרמניה בין השנים 1897-1825) בסידור עבודת ישראל וכן תנ"ך במהדורת קורן (כבר הראנו בטיפים קודמים, שמהדורה זו הולכת תמיד בעקבות הינדנהיים. ראו על כך בטיפ השבועי לפרשת וירא לשנה זו).
במכתב שכתב הרב מרדכי ברויאר זצ"ל אל מיכאל פרלמן בשנת תשל"ה (ושאותו מצטט פרלמן) כתב הרב ברויאר זצ"ל: " הרבה דיותות נשתפכו והרבה קולמוסים נשתברו כדי לבאר את ההבדל שבין 'הושיעה' .. לבין 'הצליחה'...הפתרון הוא פשוט: שניהם באמת מלרע- בניגוד לכלל- ואין הבדל ביניהם.... השגיאה נשתרשה בציבור בעקבות הכרעת מנחת שי שהראייה היחידה שבידו היא שתיקת הרד"ק!! ובודאי שאין בכגון זה כדי להוציא מחזקת העדות של כתבי היד והדפוס הקדמון".
הרב ברויאר מכריע אפוא בבירור - את שתי המילים: הושיעה והצליחה, יש להטעים בהטעמת מלרע.
בהמשך מכתבו מנסה הרב ברויאר להסביר את פשר שתיקת רד"ק בעניין זה, ועל כך כתב: "לדעתי הדבר הוא ב"אשמת" המסורה. זו יש לה רשימת זוגות מלים- אחת מלעיל ואחת מלרע... ברשימה זו כלול גם הצליחה-והצליחה ומשם היא עברה אל המסורה הקטנה ... וכך נודע לכל על ההטעמה של 'הצליחה'. כנגד זה- 'הושיעה' הוא מלרע רק פעם אחת, אך הוא מלעיל פעמים רבות: משום כך לא היה מקום להזכיר תיבה זו באותה רשימת מסורה ומשום כך לא נקבעה הטעמתה גם במסורה הקטנה וגם המדקדקים(שהיו בקיאים מאד במסורה) לא הזכירוה...".
כזכור, בטיפ השבועי לפרשת תולדות עמדנו על אפיון מסוים של המסורה, שהיא: "למעלה מן המשמעות ולמעלה מן הדקדוק: היא עושה את עצמה כאילו אין היא מבינה את המילים שהיא מביאה, ואף לא מסוגלת למצוא את שורשן הדקדוקי"(ראו מאמרו של הרב מרדכי ברויאר זצ"ל, "לשון המסורה"(בתוך) ישראל: מחקרים בלשון לזכרו של ישראל ייבין, ירושלים תשע"א, עמ' 51-45. הציטוט לקוח מתוך עמ' 45 למאמר). נראה כי הפעם אנו נתקלים באפיון שונה במקצת של הערות המסורה. על פי הסברו של הרב ברויאר, נראה כי אופיין של הערות המסרה הוא שגרם לשתיקת רד"ק לגבי הטעמת המילה הושיעה וממילא לבלבול לגבי הטעמתה. המילה הצליחה המוטעמת מלרע, אשר בצירוף וא"ו החיבור נקראת היא פעם אחת בלבד בהטעמת מלעיל(בפסוק בספר נחמיה כפי שראינו) "זכתה" להיכלל ברשימת זוגות המילים שבהם יש הבדל בהטעמה בין מילה מסויימת ללא ו בתחילתה, לבין אותה המילה כשבאה האות ו לפניה.
לעומת זאת, המילה הושיעה מוטעמת מלרע רק בפסוקנו, וכנגד הטעמה זו ישנם פסוקים רבים בהם מוטעמת המילה הושיעה במלעיל - לכן, אין כאן 'צמד' שניתן היה להכניס אותו לרשימת המסורה הנ"ל. מאחר שמילה זו לא "זכתה" להיכנס לרשימת המסורה - לא הזכירוה המדקדקים (ובכללם הרד"ק) וכאמור, משתיקתו של רד"ק הכריע בעל מנחת ש"י להטעים: הושיעה - במלעיל והצליחה- במלרע).
הלכה למעשה הכריע הרב ברויאר כי יש לקרוא את את המילה הושיעה- בהטעמת מלרע אך מי שרוצה ללכת בדרכו של בעל החיבור מנחת ש"י אין מוחין בידו(ראו דיון בנושא זה גם בספרו של הרב מרדכי ברויאר, כתר ארם צובא והנוסח המקובל של המקרא, ירושלים תשל"ו, עמ' 44-43).
לסיכום:עסקנו הפעם בתפילת ההלל באופן כללי ובפסוק אחד שבתפילה. הבעיה שהתעוררה בפסוק זה הינה צורת הטעמתם של שני הפעלים 'הושיעה' מול 'הצליחה'. ראינו כי ההיגיון מחייב לכאורה אחידות בהטעמה, אולם בפועל השתרש הבדל. הבאנו גם את הסברו של הרב ברויאר זצ"ל להתקבעות ההבדל, ותוך כדי כך גם עמדנו על אופיין של הערות מסורה מסוימות המנגידות מילה מול מילה, אך בצורה כזת "מתפספסות" הנגדות שבין מילה אחת - מול קבוצת מילים המבוטאת באופן שונה.
חג חנוכה שמח ושבת שלום
Edit Post Text
