טיפ שבועי לפרשת ויגש

בפרשת השבוע, פרשת ויגש, אנו קוראים על ירידתם של בני יעקב מצרימה ועל המפגש בין פרעה מלך מצרים לבין נציגות של בני יעקב ומאוחר יותר עם יעקב עצמו. יוסף מכין את הרקע ואת הקרקע למפגשים ומנחה את משפחתו לקראת המפגש כדי לגרום לכך שהמשפחה כולה תשב בארץ גושן(מו, לא-לד. ארץ גושן נמצאת באזור הדלתא המצרית והיא נחשבה לאזור טוב למרעה ולבקר. ראו על כך בראשית אנציקלופדיה עולם התנ"ך, תל אביב תשנ"ג, עמ' 237. ראו גם: מ. הראל,  "וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גשן", בית מקרא לד(תמוז תשכ"ח)  עמ' 113-104. פורסם גם באתר daat.ac.il  במרשתת, וראו גם במקורות המופעים בערך ארץ גושן בויקיפדיה).

 המפגש בין נציגות בני יעקב לבין פרעה מתואר בפרק מז (א-ו). המפגש עם יעקב נערך בנפרד, והוא מתואר בפסוקים ז-י.

 התורה מספרת שנציגות האחים מבקשת להתיישב בארץ גושן, לרגל  עיסוקם כרועי צאן. פרעה משיב לפנייתם באמצעות דיבור ליוסף:"ויאמר פרעה אל יוסף... ארץ מצרים לפניך הוא במיטב הארץ הושב את אביך ואת אחיך.ישבו בארץ גשן ואם ידעת ויש בם אנשי חיל ושמתם שרי מקנה על אשר לי"(מז,ה- ו).

נעיין הפעם בפסוק ו:  "ארץ מצרים לפניך הוא במיטב הארץ הושב את אביך   ואת אחיך. ישבו בארץ גשן ואם ידעת ויש בם אנשי חיל ושמתם שרי מקנה על אשר לי".

הפסוק מתחלק באתחנתא במילה המוקפת ואת-אחיך. נראה כי צלע ב היא מעין פירוט של צלע א וזהו פשר החלוקה:  בצלע א מגלה פרעה את רוחב ליבו בכך שהוא מאפשר למשפחתו של יוסף לשבת ב"מיטב הארץ". צלע ב היא קונקרטיזציה של מה שנאמר בצלע א- כאן מפרט פרעה היכן בדיוק ישבו, וגם מביע את רצונו למנות ממשפחתו של יוסף, שרי מקנה(למשמעות הביטוי שרי מקנה ראו דברי המהר"ל מפראג בפירושו גור אריה לפירוש רש"י על התורה: "בקיאים באומנות רעה צאן, לא אנשי חיל למלחמה").

אל מי מתייחס הביטוי "ישבו בארץ גשן" שבצלע ב? לכאורה נראה כי הביטוי מתייחס אל "אביך ואת אחיך", שנזכרו בצלע א. אין, לכאורה, כל סיבה להבין זאת אחרת.

על רקע זה, מעניין לראות את פירושו החריג של ר' חזקיה בן מנוח- חזקוני (רב ופרשן מקרא. חי בצרפת במאה ה – 13. ראו עליו: ש. יפת, "פירוש החזקוני לתורה: לדמותו של החיבור ולמטרתו" (בתוך)  ספר היובל לרב מרדכי ברויאר א  (תשנ"ב) עמ'111-91: י. עופר, " פירוש החזקוני לתורה וגלגוליו", מגדים ח (תשמ"ט) עמ' 83-69) לפסוקנו, הכותב: "במיטב הארץ הושב את אביך- כי הוא זקן ואינו מבקש רק מנוחה ואויר טוב. אבל אחיך בחורים ישבו בארץ גשן, ארץ מקום מרעה".

 חזקוני מפצל בין יעקב לבין בניו וגם מסביר את ההיגיון שבפיצול. לפי דרכו של חזקוני- פרעה סבור כי אין הכרח שיעקב ישב בארץ גושן דווקא , שכן הוא(יעקב) זקוק, לאוויר טוב ותו לא, בשל גילו המופלג. לעומת זאת, בני יעקב שהם רועי צאן, זקוקים למרעה, ומרעה יש בארץ גושן. לכן, אותם- את הבנים בלבד, יש ליישב בארץ גושן.

פירוש זה של חזקוני אינו עולה בקנה אחד עם פיסוק הטעמים, שכן הביטוי, הושב את אביך ואת אחיך, בא לאחר המילה הארץ המוטעמת בזקף והטיפחא שתחת המילה המוקפת את אביך  - לא נועדה ואין בכוחה להפריד בין אביך, לבין אחיך (ראו בעניין זה: ש. קוגוט, המקרא בין טעמים לפרשנות, ירושלים תשנ"ד(להלן:קוגוט) , עמ' 58-57). אלא שחזקוני אינו מתעלם מכך ומוסיף: "ואל תשיבני מן האתנחתא לומר שהיא מפסקת, שהרי דוגמתו מצינו: 'זבלון עם חרף נפשו למות ונפתלי. על מרומי שדה"(שופטים ה, יח).

חזקוני מביא ראיה  ל"היתר" שהורה לעצמו להתעלם  למעשה מן האתנחתא שבפסוקנו, מפסוק בספר שופטים שגם בו, לטענתו, אין לראות באתנחתא מפסיק משמעותי ומחייב (האתנחתא בפסוק שבספר שופטים נמצאת תחת המילה 'ונפתלי').

האם צודק  חזקוני בטענתו, והאם יש בסיס להשוואה בין שני הפסוקים?

 כדי להשיב לשאלות אלה נעיין קמעא בפסוק מספר שופטים שמביא חזקוני.

פיסוק הטעמים שבפסוק שבספר שופטים אכן נראה תמוה. ההיגיון מחייב לכאורה את הצבת האתנחתא במילה למות. אם היתה מוצבת שם האתנחתא, ברורה היא החלוקה בין הצלעות. צלע א מתייחסת  לזבולון ואילו צלע ב מתייחסת לנפתלי(ונראה שכך מפרש לכאורה רד"ק בפירושו לפסוק בשופטים: "חרף נפשו למות- גלה ופרסם נפשו ומסר עצמו למיתה מרוב חפצו למלחמה: ונפתלי כמו כן שם עצמו על מרומי שדה להילחם". ראו דיון בפרשנותו של רד"ק לפסוק בספרו של פרופסור קוגוט בעמ' 233-232).

אלא שכאמור נראה כי לא כך ראו בעלי הטעמים את הפסוק. כיצד יש לפרש אפוא את הפסוק בשופטים, לפי דרכם של בעלי הטעמים?

לדעת פרופ' קוגוט(עמ' 106) פירוש של רלב"ג (פרשן מקרא ואסטרונום שחי בדרום צרפת בין השנים 1344-1288)  הוא המתאים ביותר לפיסוק הטעמים במקרה זה, ואלה דברי רלב"ג: "ואמנם זבולון ונפתלי ראוי שישובחו, והוא כי זבולון הוא עם שחרף נפשו למות, מרוב קנאתו להנקם מהאויב, ר"ל(רצה לומר נ.ו) שמסר עצמו לסכנה. וכן נפתלי גם כן, כי מבני נפתלי ומבני זבולון היו החיל אשר עלו עם ברק על הר תבור שהיו 'על מרומי שדה...".

נראה כי לפי פירושו של רלב"ג (וגם על פי הטעמים) כל אחת מן הצלעות 'מושכת' מילה מן הצלע המקבילה. כדי להצביע על מבנה זה "שבשו" כביכול בעלי הטעמים את הסימטריה שבתקבולת. על פי  פיסוק הטעמים, זבולון ונפתלי  הם נושאם של אותו נשוא. וכן צלע ב "על מרומי שדה", רומזת לשני השבטים, זבולון ונפתלי(ברקע של צורת פרשנות זו יש לזכור, כתמיד, את המגבלות של הפירוש של בעלי הטעמים שהוא, תמיד, פירוש אילם ומוגבל, שאינו יכול להעביר מילים מצלע לצלע או מצד לצד כפי שרשאי לעשות הפרשן  ובוודאי הדרשן. ראו דבריו של פרופ' קוגוט שם).

 עתה, לאחר שראינו את האפשרויות השונות לביאור הפסוק בספר שופטים, נשוב ונשאל את השאלה שהצבנו לעיל: האם הנדון דומה לראיה? האם הפסוק שמביא חזקוני בתמיכה בסטייתו מפיסוק הטעמים בפסוקנו, אכן מצדיק את הסטייה?

 והנה נראה לומר כי אין  הפסוק בשופטים דומה לפסוק שבפרשתנו. בעוד שהפסוק שבשירת דבורה הוא חלק משירה, וסגנונו – תקבולת, כמקובל בשירה המקראית(ראו:י"מ רוזנברג, " אמצעים ספרותיים בשירה המקראית" על המקרא ועל הוראתו חוברת א, משרד החינוך והתרבות תשנ"ג, עמ' 76-48)  הרי שהפסוק שבפרשתנו הוא חלק מדיבור רגיל של בני אדם ושום שירה ומליצה אין בו.

 נזכיר כי  במקומות שונים במסגרת הטיפ השבועי כבר עמדנו על "מערכת היחסים" בין פיסוק הטעמים לבין האמצעי הספרותי הקרוי התקבולת וראינו כי במקרים רבים טעמי המקרא אינם מתאימים לתקבולת(ראו למשל: במדבר כד, ט     וראו עיוננו בנושא זה בטיפ השבועי לפרשת בלק).

ואולם פסוקנו אינו תקבולת, אלא שיחה בין המלך לבין המשנה למלך. נראה בעליל אפוא כי בעלי הטעמים, אשר הציבו בפסוקנו את האתנח תחת המילה המוקפת ואת-אחיך, כוונו מן הסתם כי את המילה ישבו שבצלע ב יש לפרש כמתייחסת הן ליעקב והן לבניו.

 הפרשנות של חזקוני, המפצלת בין יעקב לבין בניו, היא כמובן פרשנות לגיטימית,  בחסות הכלל  "שבעים פנים  לתורה"(על כלל זה ראו: ח. מאק, " שבעים פנים לתורה- למהלכו של ביטוי" (בתוך) ספר היובל לרב מרדכי ברויאר - אסופת מאמרים במדעי היהדות, תשנ"ב. פורסם גם באתר mikranet  במרשתת), אך היא בוודאי אינה עולה בקנה אחד עם פיסוק הטעמים, ועל הראיה שהביא חזקוני לדבריו ניתן לכאורה להקשות, שכן בניגוד לפסוק בשופטים שבו פיסוק הטעמים נאלץ להתאים את עצמו לסגנון התקבולת השירית, הרי שלא כך הוא סגנון פסוקנו. פרשנות חזקוני לפסוקנו נראית אפוא על פניה כפרשנות אפשרית אך לא הכרחית ובכל מקרה, בוודאי שאיננה מתאימה לפיסוק הטעמים(ראו דיון בפסוק זה גם אצל: ז. גורן, "הפרשנות של מקום האתנחתא בפסוק", פורסם באתר mikranet). 

לסיכום: עסקנו הפעם בפסוק מפרשת השבוע, וראינו פירוש  לפסוק העומד בניגוד לפיסוק הטעמים. בחנו את  הראיה שהביא הפרשן  בתמיכה ללגיטימיות של הפירוש ועמדנו על ההבדל שבין הנדון לבין הראיה, תוך שהדגשנו כי פרשנות שלא על פי הטעמים היא כמובן לגיטימית במסגרת הכלל "שבעים פנים לתורה".

שבת שלום

Edit Post Text