טיפ שבועי לפרשת שמות

הפעם נעסוק בפסוק אחד מתוך פרשת השבוע, פרשת שמות, בפירושו לאור טעמי המקרא ובשאלת התאמת הפירוש על פי הטעמים להיגיון ולשכל הישר.

בפרשת השבוע אנו קוראים על המפגש הראשון בין אהרן ומשה לבין פרעה מלך מצרים.

המפגש נפתח בבקשה ישירה מפרעה לשלח את העם כדי לקיים חג לכבוד ה' במדבר(ה, א). פרעה מסרב לבקשה ומצהיר כי אינו יודע את ה' וכי לא ישלח את בני ישראל (ב). בתגובה מפרטים משה ואהרן את הבקשה בפסוק ג, אך בפסוק ד דוחה שוב פרעה את בקשתם.

בעקבות המפגש, שלא הביא לידי הסכמות, חלה החמרה בתנאי העבדות של בני ישראל, החמרה המפורטת בפסוקים ז-ח: פרעה מצווה את הנוגשים ואת השוטרים(השוטרים היו אנשים מבני ישראל שהיו ממונים על אחיהם. ראו הרחבה על האטימולוגיה של המילה שוטר באנציקלופדיה  עולם התנ"ך שמות, עמ' 53 בפירוש לפסוק ו. לדעת רש"י בפירושו לפסוק, הנוגשים היו מצרים. כל נוגש היה ממונה על כמה שוטרים) לחדול מלספק תבן לעבדים כפי שעשו בעבר. כל זאת מבלי לגרוע ממכסת הלבנים היומית שעליהם לייצר.

 קיום צוו פרעה על ידי הנוגשים והשוטרים מפורט בפסוקים ט-יא. המציאות שנוצרת בעקבות הציווי הזה מתוארת בפסוקים יב ואילך.

והנה בפסוק יג אנו קוראים: "והנגשים אצים לאמר. כלו מעשיכם דבר יום ביומו כאשר בהיות התבן".

הכתוב מספר שהנוגשים מאיצים(לצלע א אין מושא, אך הוא מובן מתוכן הדרישה שבצלע ב . רש"י מפרש אצים- דוחקים, וכך גם נכדו, רשב"ם) בעבדים להספיק את המכסה היומית של הלבנים, כפי שהיתה באותם ימים בהם סופק להם התבן ותפקידם היה "רק" להפוך אותו ללבנים(ראו בראשית יא, ג: בדרך כלל האומן היה מקבל מן הפועלים סלים ובהם בוץ שנסחף עם הנילוס כשהוא רווי במים ומעורב בתבן או בחומר צמחי אחר. האומן היה יוצר מן התערובת צורת מלבן ומניחו לייבוש בשמש. התבן נועד לשמש חומר דבק וגם להגביר את החוזק והגמישות של הלבנה. ראו על כך בפירוש רש"י לפסוק ז, וכן: עולם התנ"ך-  שמות, רמת גן תשנ"ג, עמ' 53-52). הפסוק מתחלק באתנחתא במילה לאמר. נראה כי החלוקה היא  בין הפתיחה לבין הנאום. בהקשר לכך נציין, כי בעבר  הזכרנו כי יש שני סוגים של לשונות אמירה במקרא. האחד - הפסוק מתחלק בין הפתיחה לבין הדיבור עצמו. השניה(והשכיחה יותר)-  חלק מתוכן הדברים מצוי  בצלע הראשונה של הפסוק(ראו מ. פרלמן, חוג לטעמי המקרא, מס' 4).

והנה נראה כי פסוקנו מתחלק בין הפתיחה שבצלע א לבין תוכן הדברים המפורט בצלע ב. על פי הבנה זו, המילים "כאשר בהיות התבן" הן חלק מדברי הנוגשים, הדורשים עתה  להספיק  לייצר את המכסה היומית של הלבנים, כפי שהספיקו כאשר התבן היה ניתן להם.

 ואכן באופן זה מפרש את הפסוק רש"י(ר' שלמה יצחקי. נחשב לגדול פרני המקרא היהודיים. חי בצרפת בין השנים 1105-1040), ואלה דבריו: "דבר יום ביומו- חשבון של כל יום כלו ביומו כאשר עשיתם בהיות התבן מוכן". פרשנות זו בהחלט נראית כתואמת את פיסוק הטעמים.

 ואולם שד"ל (שמואל דוד לוצאטו. חי באיטליה בין השנים 1865-1800) מעלה התנגדות לפירוש זה, מטעמי היגיון וסבירות, ואלה דבריו: "היה נראה לי(נגד הטעמים) שהוא חוזר למעלה הנגשים היו אצים כאשר בהיות התבן" לפי פירוש זה, המילים כאשר בהיות התבן אינן חלק מדברי הנוגשים אלא יש לשייך מילים אלה לפעולת הנוגשים המתוארת בצלע א. פירוש הפסוק הוא אפוא: הנוגשים התנהגו  כלפי העבדים לאחר הפסקת אספקת התבן, בדיוק כפי שהתנהגו אליהם לפני כן.

שד"ל מסביר את ההיגיון שבפירוש זה "כי היה רחוק בעיני שיאמרו בפיהם: כלו מעשיכם עכשו שאין לכם תבן כמו בזמן שהיה לכם תבן, כי זה דבר שאין הדעת סובלתו".

ובהמשך מסביר שד"ל את הרציונל של פירושו שלו: "והייתי אומר כי הנוגשים לא היתה פקודתם אלא לזרז העושים במלאכה ולקחת מהשוטרים סכום הלבנים דבר יום ביומו... ואמנם דבר אין להם עם התבן, יינתן או לא יינתן לעושי המלאכה, לפיכך היו עושים עצמם כבלתי יודעים שאיננו ניתן להם והיו אומרים: 'כלו מעשיכם דבר יום ביומו', וכן 'מדוע לא כיליתם חקכם ללבון'... הרי מבואר שעשו עצמם כבלתי יודעים הסיבה הגורמת".

לדעת שד"ל, תפקידם של הנוגשים לא היה אלא לזרז את העושים במלאכה, והתנאים שעמדו לרשותם של העובדים לא היו מעניינם. לכן, להבנה זו, התעלמו הנוגשים מן ההרעה המוחשית בתנאי העבודה וציוו על העבדים להשלים את המכסה היומית, ואף שאלו לפשר אי השלמת המכסה(בפסוק יד) .

 בשלב זה נחשפים אנו לשלבים השונים בכתיבת פירושו של שד"ל(ראו על כך בספרו של אמו"ר: ש. ורגון, שמואל דוד לוצאטו, בקורתיות מתונה בפירוש המקרא, רמת גן תשע"ג, עמ' 51 ואילך). שד"ל מספר לנו בהמשך דבריו כי  בחודש אדר תרי"ד(1854) חזר בו מן מן הפירוש הזה(שהוא נגד הפירוש המשתמע מן הטעמים כאמור), ואלה דבריו: "ועתה ראיתי כי כל זה לא ייתכן, שהרי למעשה(פסוק ו ופסוק י) מבואר כי הנגשים הם הם שקיבלו מפרעה הציווי והודיעוהו אל העם לאמר: כה אמר פרעה אינני נותן לכם תבן, ואיך יעשו את עצמם  כבלתי יודעים שאין להם תבן"?

הנימוק הראשון של שד"ל לשלול את מה שכתב בתחילת דבריו הוא- הנוגשים עצמם הם אלה שמקבלים את ציווי פרעה לשלול מהעבדים את חומר הגלם, התבן. לכן, אין הם יכולים להעמיד פנים כאילו הם מתעלמים מנתון זה, שהרי  הם אלה שהביאו את הגזירה לידיעת העבדים.

 וממשיך שד"ל לנמק את חזרתו מן הפירוש הראשון שהביא: "ועוד(כאשר העירני תלמידי, מוהר"ר דוד חזק) השוטרים המוכים היה להם להשיב לשאלת הנוגשים מדוע לא כליתם חקכם, כי הסיבה היא מפני שאין להם תבן, אבל השוטרים לא השיבו כך, כי כבר הקדימום הנוגשים באמרם: 'כלו מעשיכם...כאשר בהיות התבן' ובראותם כי הנוגשים היו מוכרחים מפני  צווי פרעה לאטום אזנם מלשמוע טענתם, הלכו וצעקו אל פרעה עצמו, וענין השאלה הוא: איך היה שזדתם לעבור על מצות המלך... כי נרפים אתם ואוהבי הבטלה, והעדר התבן איננו סיבה מספקת כי הרבה פנאי יש לכם לקושש קש וללבון הלבנים, אלא שאתם עצלנים ומאבדים הזמן בדברים בטלים".

שד"ל דוחה את פירושו הראשון גם מחמת מה שנאמר בהמשך הדברים-  בפסוק יד מסופר ששוטרי בני ישראל הוכו בטענת אי השלמת המכסה היומית. התורה אינה מספרת על תשובת השוטרים, אלא מספרת שהשוטרים הלכו להתלונן אצל פרעה. לפיכך, טוען שד"ל- מדוע לא השיבו השוטרים לטענות ואמרו - הסיבה שלא הספיקו את המכסה היא בגלל שלא נתנו תבן? שד"ל מסביר כי הסיבה שלא ענו כך היא מפני שנתון זה כבר היה חלק מן התוכחה שהוכיחו הנוגשים את השוטרים ולכן זה לא יכול היה להוות תירוץ לאי השלמת המכסה(כנאמר בפסוקנו "כאשר בהיות התבן"- הדרישה היתה להשלים את המכסה, למרות הרעת התנאים לביצועה).

לנוכח מצב הדברים הבלתי אפשרי שנקלעו אליו השוטרים- לא השיבו לנוגשים ופנו אל פרעה ישירות. זו הפניה המתוארת בפסוק טו.

 כיצד יפורש פסוק יד לפי הבנה זו? שד"ל מסביר- הטיעון כנגד בני ישראל הוא שהם עצלנים, נרפים, אוהבי בטלה. לפי טענת הנוגשים- גם ללא תבן מוכן, היה לעבדים מספיק פנאי כדי להשלים את המכסה היומית, ומכאן התוכחה של הנוגשים כלפי השוטרים.

מבחינת פיסוק הטעמים - שד"ל מסביר מדוע המילים "כאשר בהיות התבן", יכולות, למרות הכל, להיות  חלק  מציווי הנוגשים בפסוקנו, כפי שעולה מפיסוק הטעמים. פירוש הפסוק הוא:  אכן- נגרע התבן, אין לכם חומר גלם, אך עדיין יש לכם מספיק פנאי כדי להשלים את המכסה ואם אינכם משלימים אותה, אין זה מפאת הזמן העושק, אלא  מחמת עצלנותכם ובטלתכם.

לסיכום:  ראינו הפעם פסוק מפרשת השבוע, שפורש בפשטות על ידי רש"י בהתאמה לפיסוק הטעמים. ראינו ששד"ל הסתייג תחילה מן הפירוש הזה, מטעמי היגיון וסבירות, אך חזר בו בשלב מאוחר יותר של כתיבת פירושו ואף הסביר את הרציונל של הפירוש התואם את פיסוק הטעמים שבפסוק.

שבת שלום

Edit Post Text