טיפ שבועי לפרשת וארא
הפעם נעסוק בפסוק מתוך פרשת השבוע, פרשת וארא, שהוא פסוק שכיח מאוד: "וידבר ה' אל משה לאמר". הפסוק מופיע בפרשתנו לראשונה(ו, י) ובכל התורה כולה מופיע (בצורתו כבפסוקנו בלבד) 68 פעמים(המידע על פי אתר mgketer.org ).
נעסוק בשני עניינים הנוגעים לפסוק זה: האחד- פיסוק הטעמים. השני- הדגש החזק באות ל שבמילה לאמר (על פירוש המילה לאמר, ראו דברי ראב"ע בפירושו לפסוקנו וכנגדו את דברי רמב"ן).
נפתח בפיסוק הטעמים: מבחינת פיסוק הטעמים, פסוקנו הוא פסוק מיוחד מזן נדיר. זהו פסוק חסר אתנח. אנו רגילים לומר, ואף הזכרנו זאת כמה פעמים במסגרת הטיפ השבועי, כי כל פסוק מתחלק לשני חלקים ובדרך כלל יש בו שתי צלעות, כאשר צלע א מסתיימת באתנח וצלע ב מסתיימת בסוף פסוק. ואולם פסוקנו שייך לקבוצת הפסוקים שאין בהם אתנח (על פסוקים חסרי אתנח ראו: לאה הימלפרב, "המאפיינים המבניים של פסוקים חסרי אתנח בטעמי כא ספרים"(בתוך) עיוני מקרא ופרשנות ו, מנחת זיכרון ליהודה קומלוש ז"ל , הוצאת אוניברסיטת בר אילן תשע"ב, עמ' 69-47. דר' הימלפרב מציינת במאמרה כי בתנ"ך(ללא ספרי תהלים, משלי ואיוב) ישנם 18737 פסוקים. 93 אחוזים מהם (17350) מתחלקים על ידי אתנח).
הפסוק מתחלק בטיפחא במילה ה'. כלומר, יש לקרוא את הפסוק כך: "וידבר ה' - אל משה לאמר". חלוקה כזו של הפסוק נראית לכאורה תמוהה, ונסביר להלן את הקושי.
מבחינה תחבירית ה' הוא נושא המשפט, וידבר – נשוא. אל משה- מושא עקיף. לאמור- משלים נוסף.
על פי כללי פיסוק הטעמים, הפסוק אמור להתחלק לפני המשלים האחרון (ראו: מ. פרלמן, חוג לטעמי המקרא, מס' 2, ואלה דבריו שם: "כלל מס' 2- אם מתייחסים משלימים אחדים אל נשוא, תבוא החלוקה לפני המשלים האחרון. הקטע הנותר חוזר ומתחלק לפני המשלים שלפני האחרון". ראו שם דוגמאות רבות הממחישות כלל זה).
לנוכח כלל זה, הרי שפיסוק הטעמים בפסוקנו מוקשה- לכאורה היה צריך פיסוק הטעמים להיות: ה'- בתביר, והמילה המוקפת אל-משה- בטיפחא!!
התייחסות לסוגיה זו מצינו במכתב שכתב שד"ל(שמואל דוד לוצאטו- חי באיטליה בין השנים 1865-1800) לרב יצחק בן אריה זליגמן בער- המכתב מובא כנספח לספרו של זליגמן בער- תורת אמת, ספר העוסק בטעמי המקרא בספרי אמ"ת- איוב משלי ותהלים).
בשלהי מכתבו, מתייחס שד"ל לשאלה, מתי יבוא זקף כמפסיק עיקרי ומתי תבוא טיפחא, ללא זקף למשל: הביטוי 'את השמים ואת הארץ'- (בראשית א, א) לעומת הביטוי: 'ארבעים יום וארבעים לילה' (שמות כד, יח).
בשלהי המכתב והדיון בנושא זה כותב שד"ל "גם צ"ע(צריך עיון נ.ו) כי כל 'וידבר ה אל משה לאמר' הוא בלי זקף, אבל 'וידבר ה אל יהושע לאמר'(יהושע כ, א) יש בו זקף. ונראה כי לרוב רגילות פסוק 'וידבר ה' אל משה לאמר', המעיטו הפסקותיו".
שד"ל אינו מסביר במכתבו מדוע אין שם השם בפסוק מוטעם בתביר, אבל מדבריו משתמעת תשובה גם לשאלתנו. הפסוק וידבר ה אל משה לאמר הוא קצר -לפיכך לא רצו בעלי הטעמים להרבות הפסקות, ולכן יש בו רק מפסיק אחד- טיפחא(על כך ניתן אולי להוסיף, כי המילים בפסוק אינן ארוכות ולכן לא נדרש מפסיק נוסף כמו בפסוק בשמות כד, יח וכמו בפסוק ביהושע כ, א).
דברי שד"ל אלה משתלבים היטב עם התופעה שנתקלנו בה פעמים רבות בעבר, והיא: בעלי הטעמים סטו לעיתים מן הכללים הרגילים כדי להקל על הקריאה. כבר הזכרנו למשל, כי בעלי הטעמים ראו את ההפסקה בתחילת פסוק כבלתי נוחה ולכן השתדלו להרחיק את מקום האתנח מתחילת הפסוק(יש לזה כמובן יוצאים מן הכלל כפי שהזכרנו בעבר. ראו הטיפ השבועי לפרשת חיי שרה לשנה זו וראו המקורות שהזכרנו לענייין זה, שם).
המילה לאמר- במילה לאמר בא דגש חזק באות ל, ולענין זה התייחס ר' ידידיה שלמה נורצי (חי במאה ה- 17 באיטליה)בחיבורו מנחת ש"י, ואלו דבריו: "כתב המכלול..למ"ד אל משה לאמר דגושה לעולם. למ"ד אל משה ואל אהרן לאמר אינו דגושה לעולם... וכן מצאתי בספרים מדוייקים וכתב א"ת(אור תורה- חיבור שנכתב על ידי ר מנחם די לונזאנו, שהיה רב בלשן ומשורר שחי באיטליה ובארץ ישראל בין השנים 1623-1550) למ"ד משה לאמר דגושה בכל התורה חוץ מן אחד בפסוק 'ויאמרו בני גד ובני ראובן'(במדבר לב, כה) והאריך הרבה בעניין ואין כאן מקום להאריך".
הכלל הלשוני מבחין בין המילה לאמר כאשר היא באה בפסוקנו, לבין מקרה שבו היא באה בפסוק כגון "ויאמר ה' אל משה ואל אהרן לאמר'(שמות ז, ח). במקרה השני- האות ל לא תהיה דגושה.
בעל מנחת ש"י מביא גם מדברי ר' מנחם די לונזאנו שיש חריג אחד לכלל לפיו באות ל במילה לאמר יבוא דגש חזק, והחריג נמצא בפסוק שבפרשת מטות(במדבר לב, כה).
הכלל ברור אפוא- כאשר הדיבור הוא אל משה בלבד- האות ל במילה לאמר תהא תמיד דגושה, למעט בפסוק חריג אחד. כאשר הדיבור הוא למשה ולאהרן - האות ל תהא תמיד רפה- ידיעת כלל זה עשויה להקל מן הסתם על בעלי הקריאה.
לסיכום- עסקנו הפעם בשני עניינים הנוגעים לפסוק השכיח "וידבר ה' אל משה לאמר". בתחום פיסוק הטעמים- הבאנו את דעת שד"ל המנמק את פיסוק הטעמים בפסוק בשכיחות שלו וברצון שלא להכביד על הקריאה. מבחינת הניקוד- עסקנו בדגש החזק שבאות ל במילה לאמר ובסימן לזכור מתי בא דגש זה ומתי לא.
שבת שלום
Edit Post Text
