טיפ שבועי לפרשת בשלח

בליבה של פרשת השבוע, פרשת בשלח, ניצבת "שירת הים" שנאמרה על ידי משה ובני ישראל (על אופן אמירתה של השירה ראו דברי רש"י לפרק טו, א בדיבור המתחיל: "אז ישיר משה").

הפעם נעסוק במראה שקדם לשירה: "ויושע ה' ביום ההוא את ישראל מיד מצרים. וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים" (יד, ל).

חלוקת הפסוק לצלעותיו נראית ברורה. זו חלוקה בין שני נושאים. בצלע א הנושא הוא – ה', בצלע ב הנושא הוא - ישראל.

 נתמקד בצלע ב: "וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים". הצלע מתחלקת בזקף במילה מצרים.

 מה "ראו" בני ישראל באותה שעה? על כך עונה המדרש "מלמד שהמרו ישראל באותה שעה ואמרו: כשם שאנו עולין מצד אחד, כך מצרים עולין מצד אחר. אמר לו הקדוש ברוך הוא לשר של ים: פלוט אותן ליבשה... מיד פלט אותן ליבשה ובאו ישראל וראו אותן שנאמר: 'וירא ישראל..."(בבלי פסחים קיח, ב: ערכין טו, א: מכילתא דרבי ישמעאל בשלח, מסכתא דויהי, ו).

על פי המדרש, ראו ישראל את גופותיהם של המצרים שהיו מוטלות על שפת הים לאחר ש"שרו של ים" פלט אותם ליבשה. כך עולה גם מפירושו של רש"י (ר' שלמה יצחקי. נחשב לגדול פרשני המקרא היהודיים. חי בצרפת בין השנים

1105-1040) לפסוקנו המבאר: "שפלטן הים על שפתו, כדי שלא יאמרו ישראל: כשם שאנו עולין מצד זה, כך הם עולים מצד אחר..."(ראו גם דברי רמב"ן בפירושו לשמות טו, ב, המפרש בדרך דומה).

נראה כי פירוש זה לפסוק מתאים לפיסוק הטעמים, שלפיו יש להפריד בין המילה מצרים (המוטעמת בזקף) לבין הביטוי מת על שפת הים(ראו: מ. ברויאר, טעמי המקרא בכ"א ספרים ובספרי אמ"ת, ירושלים תשמ"ב, עמ' 376: י. ברויאר , "מדרש התנאים ופשוטו של פסוק: 'וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים"(בתוך)  מחקרים בתלמוד ובמדרש - ספר זיכרון לתרצה ליפשיץ ז"ל, ירושלים תשס"ה (להלן: ברויאר) עמ' 78-71 וראו עמ' 71 וה"ש 2: ש. קוגוט, המקרא בין טעמים לפרשנות, ירושלים תשנ"ד (להלן: קוגוט) , עמ'65) .

ואולם על פירוש זה יש להקשות, שהרי על פי האמור בכמה מקומות בפרשתנו, המצרים  טבעו בים(ראו: יד, כח: טו, ד-ה, טו, י). וכך, כדי להצדיק את הפירוש הזה יש לפרש שאחרי שמצרים טבעו בים, פלט אותם הים אל שפת הים- פירוש שאין לו כל יסוד בכתוב(לחילופין, ניתן לפרש שהיו כמה "קבוצות" של מצרים, כפי שמפרש ראב"ע בפירוש הקצר לפסוקנו וכפי שנביא להלן).

 לדעת פרופסור שמחה קוגוט "ניכרת בו (בפירושו של המדרש ורש"י.  נ.ו) מגמה תאולוגית, המבקשת לספק הוכחה ודאית למיתת המצרים"(קוגוט, עמ' 65).  

 ראב"ע (ר' אברהם אבן עזרא. חי בספרד ובאיטליה במאה ה - 11)  בפירוש הקצר תומך בפירושו של רש"י בעקבות חז"ל, וטורח גם ליישב את הקושי, ואלה דבריו: " ויש ממצרים שהשליכם הים אל שפתו אחר שמתו, ויש ש'צללו כעופרתק...ובלעתם הארץ למטה מהים". גם מפירוש זה משתמע שהביטוי מת על שפת הים מתייחס למצרים. את הסתירה בין מה שעולה מפירוש זה, כאילו גופות המצרים היו על היבשה, לבין הפסוקים שמהם עולה כי המצרים טבעו בים, מיישב ראב"ע בפירוש זה באומרו כי היו שני סוגים של מוות- היו מן המצרים שמתו בטביעה, והיו מן המצרים שהים השליכם אל שפתו לאחר שמתו(וראו גישה דומה בפירושו של שד"ל לפסוקנו).

 לעומת גישה זו, רשב"ם, נכדו של רש"י, מצא לנכון לחלוק על פירושו של סבו, ואלו דבריו: "וירא ישראל אשר על שפת הים את מצרים מתים וטבועים בים. על שפת הים- כשהיו ישראל על שפת הים, ראו מיד את הים שב על פני המצרים וטבעו בתוכו. זהו עיקר פשוטו...".

יצויין כי רשב"ם, בניגוד למקומות אחרים בהם יצא בגלוי נגד פירוש שאינו הולם את גישתו- אינו מזכיר בדבריו את הפירוש המתנגד לו. על פי פירושו של רשב"ם יש לחלק את הפסוק כך: וירא ישראל את מצרים מת- על שפת הים. לפי פירוש זה, ישראל  היה על שפת הים - ולא מצרים(קוגוט, עמ' 194-193).

אכן רשב"ם אינו מנמק את התנגדותו לפירוש על פי הטעמים. נימוקים להתנגדות זו מצאנו בהרחבה בפירוש הארוך של ראב"ע לפסוקנו (הפירוש הארוך הוא הפירוש המאוחר משני הפירושים לספר זה. ראו על כך: א. סימון,"ר' אברהם אבן עזרא - הפירוש הקצר לתורה, הפירוש הארוך לבראשית ושמות וקטעי הפירוש שבעל פה לבראשית" המאמר ניתן לקריאה באתר מקראות גדולות הכתר mgketer.org), ואלו דבריו שם: "ויושע- עתה היו ישראל נושעים מיד מצרים כי עד עתה היה עליהם פחד המלך, וכתוב כי המצרים טבעו בים והים לא השליכם אל היבשה... על כן פירש 'וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים', שהיו ישראל על שפת הים, וראו מצרים מת כאשר טבע"(לדעת פרופ יוחנן ברויאר במאמרו הנזכר לעיל, פירוש זה לא נתחדש על ידי מפרשי ימי הביניים אלא הוא עולה  גם מתרגום אונקלוס וממדרש התנאים. ראו במאמרו בעמ' 72 ואילך. לדיון בתרגום אונקלוס לפסוקנו ראו גם: הרב רפאל בנימין פוזן, פרשגן – ביאורים פירושים ומקורות לתרגום אונקלוס, שמות, ירושלים תשע"ד, בעמ' 254-253).

נשאלת השאלה: מדוע דחה ראב"ע בפירוש הארוך את הפירוש שהוא עצמו כתב בפירוש הקצר? בשאלה זו  נחלקו הדעות.

 כרקע להבנת המחלוקת מן הראוי להקדים ולומר, כי  למילה  מת בשפתנו יש שני פירושים: האחד- מצב של מוות -  dead  השני- מצוי בתהליך של מוות dying(ראו למשל בראשית נ, כד וכנגדו הפסוק במלכים ב ד, לב. כן ראו: במדבר כז, ג: בראשית מד, כ וכנגדם הפסוק במלכים א יד, יז. להרחבה בעניין זה ראו מאמרו של פרופסור ברויאר בעמ' 72 ובהערה 5 שם. ראו גם בספרו של פרופ' קוגוט בעמ' 208).

לדעת פרופ קוגוט, הסיבה לדחיית האמור בפירוש הקצר היא סיבה לשונית. לדעתו, ראב"ע סבר כי  המילה 'מת' חייבת להתייחס לזמן הטביעה ואינה יכולה להתייחס לזמן מאוחר יותר. לדעתו, לא יתכן לפרש את המילה מת בפסוקנו כפועל בזמן עבר שכן פירוש כזה יכול להביא למסקנה לפיה המצרים מתו על שפת הים וישראל ראו זאת. פרשנות זו אינה הכרחית אפילו לפי הטעמים ולפי המדרש שהבאנו בתחילת  דברינו.

מאחר שלדעת פרופסור קוגוט,  לא ניתן להבין את המילה מת בפסוקנו כשם תואר, הרי שהאפשרות היחידה שנותרה היא  לפרש את הפסוק  המילה מת כעפול בהווה, כלומר שעם ישראל ראה את המצרים שובקים חיים על שפת הים(קוגוט, עמ' 209: וראו דברי פרופסור ברויאר בעמ' 72 הערה 4 החולק על דבריו).

לעומתו סבור פרופסור יוחנן ברויאר(בעמ' 72 למאמרו הנ"ל) כי הסיבה שבגינה דחה ראב"ע את הפירוש המבואר בתלמוד הבבלי (ואשר בו תמך בפירוש הקצר) היא סיבה תוכנית ולא סיבה לשונית, שהרי ראב"ע כתב מפורשות בפירוש הארוך, כי המצרים טבעו בים, והים לא השליכם אל היבשה, שהרי  כתוב 'תבלעמו ארץ'"(טו, יב) - סימן הוא שהנימוק לדחות את פירוש התלמוד (ורש"י ופירושו של ראב"ע עצמו בפירוש הקצר) אינו לשוני אלא תוכני ענייני- הקושי עולה מפירושו של רש"י וגם מחלוקת הפסוק על פי הטעמים( ראו דבריו בהערה 4 הנ"ל).

בין כך ובין כך עומדים אנו בפני מקרה נוסף שבו דחה ראב"ע את הפירוש המשתמע מטעמי המקרא, עובדה העומדת בניגודו להצהרתו המפורסמת:" אזהירך שתלך אחרי בעלי הטעמים וכל פירוש שאינו על פי הטעמים לא תאבה לו ולא תשמע אליו"(ספר המאזנים דף ד עמ' ב וראה דיון בהצהרה זו אצל  קוגוט, עמ' 40 ואילך).

 מה גרם אפוא לראב"ע לסטות מן הפירוש המשתמע מן הטעמים במקרה זה? לדעת פרופסור קוגוט, מקרה זה הינו אחד מקבוצת מקרים בהם "שיקולים לשוניים מביאים את ראב"ע, החותר בפירושו לפשט, לפרש במקרים כאלה בניגוד לטעמים(עמ' 206).

נראה כי אם בכוחם של שיקולים לשוניים כאלה ואחרים, להסיט את ראב"ע מעמדתו העקרונית לילך אחר פירושם של בעלי הטעמים, הרי שבוודאי שאם הנימוק לפירושו הוא תוכני-ענייני, כפי שרואה זאת פרופ' ברויאר במאמרו, מצדיק הדבר בהחלט את הסטיה מדרכם של בעלי הטעמים בפירוש ראב"ע על פסוקנו.

לסיכום: עסקנו הפעם בפסוק מתוך פרשת השבוע ועוררנו את הבעיה מה ראו ישראל כמתואר בפסוק. ראינו את חלוקת הפסוק על פי הטעמים ומה שמשתמע ממנה והצבענו על הקושי הקיים בה. הראנו גם כי למעשה מחלוקת זו קשורה בהבנת הוראת המילה 'מת' בפסוקנו. בדיון הפעם שוב הצבענו על נימוקים אפשריים שונים שיש בכוחם להסיט פרשן כראב"ע, המצהיר עקרונית על מחויבות לפירוש על פי הטעמים, מדרך זו, והגורמים לו לפרש בניגוד לטעמים.

שבת שלום

Edit Post Text