טיפ שבועי לפרשת משפטים

 רובה של פרשת השבוע, פרשת משפטים, עוסקת, במצוות מתחומים שונים. נעסוק במצווה אחת הנוגעת להליך המשפטי.

 התורה מצווה: "לא תהיה אחרי רבים לרעת. ולא תענה על רב לנטת אחרי רבים להטת"(כג, ב. בפסוק זה עסקנו  בעבר. הפעם נרחיב יותר, בין הייתר על פי דרכו של  מורי ורבי מיכאל פרלמן ז"ל. ראו חוג לטעמי המקרא  ב(תשל"א) מס' 50).

מבחינה פרשנית מעורר הפסוק שאלה- למי הציווי מופנה? האם לשופט הדיין? או אולי לעד הבא לבית הדין?

מבחינת פיסוק הטעמים- הפסוק נחלק באתנח במילה "לרעת". נראה כי חלוקת הפסוק לצלעותיו היא בין שני הציוויים שיש בו, שניהם – מצוות לא תעשה.

נתמקד בצלע ב של הפסוק: הצלע נחלקת במילה רבים המוטעמת בטיפחא (שהיא טעם הגדול בכח פיסוקו מן הרביע ובוודאי מן התביר שלפניו). יש לקרוא אפוא את צלע ב כך: "ולא תענה על רב לנטות אחרי רבים – להטות".

ואולם, מסתבר שלא כך קרא את הפסוק אונקלוס(היה בן אצולה ממשפחת קיסרי רומי שהתגייר. חי במאות ה 2-1 לספירה): "לא תהי בתר סגיאי לאבאשא. ולא תתמנע מלאלפא מא דבעינך על דינא. בתר סגיאי שלים דינא"

על פי תרגום אונקלוס, יש לחלק את צלע ב לשני חלקים:1 ולא תענה על ריב לנטות 2. אחרי רבים להטות. ומה פירוש הפסוק על פי דרך זו? לא תעכב עצמך מלנטות אחרי הנראה לך- לא תימנע מללמד את מה שבעיניך נכון- על הדין. את המילים אחרי רבים להטות מתרגם אונקלוס:"בתר סגיאי שלם דינא"(כלומר- אחרי הרוב תשלים את הדין - תכריע את הדין על פי הרוב). מבחינת השאלה הפרשנית שהעלנו, אונקלוס מפרש את הפסוק כהוראה לדיין.

עוד נמצאנו למדים כי לדעת אונקלוס, יש לפצל את שלוש המילים האחרונות של הפסוק "אחרי רבים להטות", ממה שקדם להם. כאמור, פירוש כזה איננו עולה בקנה אחד עם פיסוק הטעמים (ראו: ש.קוגוט, המקרא בין טעמים לפרשנות, ירושלים תשנ"ד(להלן: קוגוט), עמ' 168-167: על הרציונל שבתרגום אונקלוס לפסוקנו ראו: הרב רפאל בנימין פוזן, פרשגן, שמות, ירושלים תשע"ו, עמ'462-460).

מן הסיפא של הפסוק, או לייתר דיוק משלוש המילים האחרונות, למדו חז"ל הלכות רבות. כך למשל נלמדה ממילים אלה הלכה לפיה:  "דיני נפשות מתחילים מן הצד(כלומר בדיני נפשות, הדיינים, הישובים בחצי גורן, מתחילים להביע את דעתם 'מן הצד'. כלומר לא אב בית הדין היושב במרכז, הוא המדבר ראשונה, אלא הדיין היושב בקצה השורה. ראו בבלי סנהדרין לו, ב. על אופן ישיבת הסנהדרין ראו בדברי המשנה סנהדרין ד, ג).

הלכה נוספת הנלמדת מהסיפא של הפסוק היא ההלכה הקובעת "ממשמע שנאמר לא תהיה אחרי רבים לרעת..... תלמוד לומר 'אחרי רבים להטות' לא כהטייתך לרעה הטייתך לטובה....". על פי הלכה זו, כדי לפסוק את הדין לחובת הנדון בדיני נפשות  אין די ברוב רגיל, אלא יש צורך  ברוב של שני מחייבים לפחות על המזכים. לעומת זאת, לזיכוי הנדון די ברוב רגיל(בבלי סנהדרין ב, א).

 דרשות אלה ואחרות(ראו גם בבלי חולין יא, א:"מנא הא מילתא דאמרו רבנן:'זיל בתר רובא'. מנלן? דכתיב 'אחרי רבים להטות'), אינן  עולות בקנה אחד עם פיסוק הטעמים, שכן, כאמור, צלע ב  נחלקת במילה רבים.

 גם רס"ג (ר' סעדיה גאון - מגאוני בבל, שחי בין השנים 942-882. עמד בראש ישיבת סורא. ראו עליו: ח. בן שמאי,  מפעלו של מנהיג- עיונים במשנתו ההלכתית והפרשנית של רב סעדיה גאון, מוסד ביאליק תשע"ה) לא נרתע מן העובדה שדרשות חז"ל במקרה זה אינן עולות בקנה אחד עם פיסוק הטעמים והוא דבק במקרה זה בפירוש חז"ל, ואלה דבריו:  "ולא תענה- ולא תענה בריב כדי להטות, אלא אחרי רבים נטה". ראו דיון על פירושו אצל קוגוט, עמ' 143). גם לפירושו של רס"ג ההוראה שבפסוק מופנית לדיין.

 התייחסות נרחבת, הן לתרגום והן לדרשות חז"ל על פסוק זה, מצינו בפירושו של  רש"י((ר' שלמה יצחקי. נחשב לגדול פרשני המקרא היהודיים. חי בצרפת בין השנים 1105-1040) לפסוקנו. רש"י חורג ממנהגו לקצר בפירושו, ומתייחס בדבריו לעובדה כי הדרשות אינן עולות בקנה אחד עם מה שרש"י מכנה "לשון המקרא", ואלה דבריו: "לא תהיה אחרי רבים לרעות- יש במקרא זה מדרשי חכמי ישראל אבל אין לשון המקרא מיושב בהן על אפניו....".

וכיצד מציע רש"י עצמו לפרש את פסוקנו? "ואני אומר לישבו על אופניו כפשוטו כך פתרונו... אם ראית רשעים מטי משפט, אל תאמר: הואיל ורבים הם, הנני נוטה אחריהם ולא תענה על רב לנטות... ואם ישאלך הנדון על אותו משפט, לא תעננו על הריב דבר הנוטה אחרי אותם רבים, להטות את המשפט מאמיתו, אלא אמור את המשפט כאשר הוא, וקולר יהא תלוי בצואר הרבים".

רש"י מפרש את הפסוק כהוראה לשופט - הדיין, שלא לנטות אחר הרוב רק בגלל שהוא רוב, כלומר, אם הדיין שומע שרוב הדיינים נוטים לצד אחד בשאלה המשפטית שלפניהם, ודעתו אינה כדעת הרוב - אל לו לשנות את דעתו מפני הרוב, שכן בכך הוא מטה את המשפט שלא כדין.

בדרך דומה לרש"י הילך נכדו, רשב"ם בפירושו לפסוקנו:"לא תהיה אחרי רבים לרעות אם הם דנים שלא כדין לפי דעתך ואעפ"י שלא יאמינו לך כי אם למרובים, ולא תענה על דברי ריב לנטות אחרי רבים, להטות משפט...".

 פירושיהם של רש"י ושל  רשב"ם עולה בקנה אחד עם פיסוק הטעמים, שכן לפי פירושם אין להפריד את שלוש המילים האחרונות "אחרי רבים להטות" מהחלק הקודם להן בצלע ב, שכן  הם מפרשים את הביטוי: "לנטות אחרי רבים להטות"- איסור על הדיין לנטות אחרי הרוב, כדי להטות משפט (ראו: מ. פרלמן שם: קוגוט עמ' 80-79 : שם עמ' 150-149 ראו שם הדיון בעניין פירושו של רש"י לפסוק כפי שעולה מפירושו לתלמוד).

פרלמן מצטט את דברי משה מנדלסון (פילוסוף יהודי גרמני. מאבות תנועת ההשכלה. חי בין השנים 1786-1729) ב"ביאור" המתייחס לפירוש זה, ואלה דבריו: "והוא מכוון על סדר הנחת הטעמים, כי תיבת 'רבים' מוטעמת בטעם טיפחא ומלת 'רב' בטעם רביע המפסיק פחות ממנו ".

כנגד דעתם של רש"י ורשב"ם פירש ר' עובדיה ספורנו  (חי במאה ה – 16 באיטליה) את פסוקנו כהוראה לדיין שדעתו טרם נתגבשה והוא( הדיין)  נאחז בטענה הפורמלית שממילא כבר יש רוב לדעה מסוימת, והוא מכריע על פיה, ואלה דבריו: "לא תהיה אחרי רבים לרעות- להכריע לכף חובה בדיני נפשות... ולא תענה על ריב- כשישאלוך חביריך הדיינים מה דעתך. לנטות אחרי רבים- לא תהיה תשובתך שראוי לנטות אחרי רבים, אם היו עשרה מזכים ואחד עשר מחייבים להטות- כדי להכריע על פיך  לכף חובה שתהיו אז י"ב מחייבים, אלא אמור דעתך וסברתך , ולא יספיק לך שתאמר שראוי לנטות אחר דעת הרבים מבלתי שתאמר בזה שום סברא אלא זו שהם עודפים על המזכים, ולהכריע אז על פי שנים לחובה".

ברקע דברי ספורנו עומדת ההלכה שהזכרנו לעיל לפיה בדיני נפשות, אין די ברוב של דיין אחד כדי להכריע את הדין לחובת הנידון, אלא יש צורך ברוב של שני דיינים לפחות. לפיכך, מפרש ספורנו את הפסוק כאזהרה לדיין שלא יצרף את קולו לדעת הרוב ויגרום בהכרעתו להרשעה- רק בגלל שהרוב מחייבים את הנידון, אלא על הדיין לומר את דעתו וסברתו העצמאיים.

 הגם שספורנו חולק על רש"י ורשב"ם לגופו של דין, הרי שבכל הנוגע לפיסוק הטעמים, גם פירושו מסכים עם הטעמים, שכן גם הוא מפרש את הפסוק כאיסור על הטייית ליבו של הדיין לצד אחד, פירוש שכאמור לעיל מתאים לפיסוק הטעמים(אלא שלדעת רש"י ורשב"ם מדובר במקרה שהדיין הופך את דעתו כדי לתמוך ברוב, ואילו ספורנו  מפרש  שמדובר בהטיה של הדיין את דעתו הבלתי מגובשת כדי לתמוך ברוב שכבר התגבש. ראו קוגוט עמ' 110-109).

לעומת גישתם של הפרשנים דלעיל לפיהם הפסוק הוא הוראה לדיינים, סובר שד"ל(שמואל דוד לוצאטו. חי באיטליה בין השנים 1865-1800) כי הפסוק מדבר על עדות, והוא הוראה לעד, ולא לדיין, ואלו דבריו:  "נראה שמדובר בעדות  כמו שהוא הענין במקרא הקודם ובסוף המקרא הזה... ולא תענה על ריב: הנכון כראב"ע כשיהיה ריב בין אנשים, לא תעיד עדות על מה שלא ראית, ואין לך לסמוך על רבים המעידים ולהעיד מה שאתה לא ראית, כי אולי תצא מזה הטיית משפט".

שד"ל לומד מן הפסוקים האחרים ב"סביבה" כי גם הפסוק הזה,  הוא מצווה לעד ולא לשופט, והוא מאמץ את פירושו של ראב"ע, לפיה פסוק זה הוא הוראה לעד שלא להעיד על מה שלא ראה בעיניו, פן תצא מעדותו הטיית משפט.

בהמשך דבריו מתייחס שד"ל לדרשות חז"ל השונות על המילים:"אחרי רבים להטות" ואלו דבריו: "ודרשת רז"ל 'אחרי רבים להטות' שמצווה לפסוק הדין אחרי הרוב, אסמכתא היא ואין ספק כי אין דרך לפסוק הדין אלא ע"פ(על פי נ.ו) הרוב כי רחוק הוא שתהיה דעת כולם שווה, אמנם המקרא הזה אינו מדבר בשופטים אלא ביחיד הבא להעיד".

שד"ל רואה בדרשות חז"ל השונות על המילים"אחרי רבים להטות", משום אסמכתא בלבד ולא כמקור לכל הדינים הללו. לדעתו, הפסיקה על פי רוב דעות  מוכרחת על פי השכל הישר ואין צורך לפסוק בתורה כדי לקבוע זאת. לפיכך מפרש שד"ל את הפסוק כמתייחס להוראה לעד, ולא כהוראה לדיין.

להשלמת התמונה לגבי פירוש הפסוק, כהוראה לעד או כהוראה לדיין, מן הראוי להביא את דברי הרמב"ם  (ר' משה בן מימון, מגדולי הפוסקים ומחשובי הפילוסופים בימי הביניים. חי בין השנים 1203-1138)  המפרש את פסוקנו כהוראה לדיין (כדעת רוב המפרשים שמדבריהם הבאנו, למעט שד"ל למעשה)ואלה דבריו:"בית דין שנחלקו . מקצתן אומרים זכאי ומקצתן אומרים חייב הולכין אחר הרוב, וזו מצות עשה של תורה שנאמר 'אחרי רבים להטות'(הלכות סנהדרין פרק ח, הלכה א). הרמב"ם הולך בעקבות חז"ל במובן בחינת קבלת הדרשה על שלוש המילים האחרונות של הפסוק, דרשה הנוגדת את פיסוק הטעמים. במחלוקת לגבי פירוש הפסוק כמופנה לעד או לדיין מכריע הרמב"ם כי הפסוק  הוא הוראה לדיין.

לסיכום: הרחבנו הפעם את הדיון על האפשרויות השונות לפרש את הפסוק, 'לא תהיה אחרי רבים לרעות...'.  עמדנו על כך שהדרשות  על המילים"אחרי רבים להטות" והפירושים ההולכים בעקבותיהם אינם עולים בקנה אחד עם פיסוק הטעמים. ראינו גם שקיימת מחלוקת בין הפרשנים בשאלת הנמען של הציווים שבפסוק. דעת רוב המפרשים היא שהפסוק מכוון לשופט, בעוד שעל פי שד"ל ההוראה מכוונת לעד.

שבת שלום וחודש טוב

Edit Post Text