טיפ שבועי לפרשת תצוה
השבת נקרא בתורה את פרשת תצוה. נעסוק הפעם, בפסוק הפותח את הפרשה: "ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור. להעלת נר תמיד"(כז, כ. העיון שלהלן הולך בעקבות דברי מורי ורבי מיכאל פרלמן ז"ל, בעיבוד אישי . ראו: מ. פרלמן, חוג לטעמי המקרא, מס' 89).
הפסוק מתחלק באתנח במילה למאור. הטעם לחלוקה זו נראה ברור. צלע א מתארת את הציווי. צלע ב מתארת את מטרתו של הציווי.
נפתח בעיון בצלע א של הפסוק. צלע א היא ארוכה יחסית והמפסיק החולק אותה לשני חלקים הוא הטיפחא(שהוא מפסיק אחרון לפני אתנח ולפני סוף פסוק). כלומר, יש לקרוא את הצלע כך: "ואתה תצוה.... שמן זית זך כתית- למאור". פירוש הפסוק על פי פיסוק הטעמים הוא, שמשה מצטווה לקחת שמן זית זך כתית- ומטרת לקיחת השמן היא- למאור(הפירוט של עניין המאור יבוא בצלע ב ועל כך בהמשך). לדעתנו באופן מעשי, בקריאת הפסוק יש לנשום לאחר הטיפחא בצלע זו, כדי להדגיש את היותה המפסיק הגדול בצלע ארוכה זו.
הפסוק מעורר שאלה פרשנית: מה פירוש הביטוי שמן זית זך שבצלע א? האם המילה זך מתייחסת לשמן או לזית?
מבחינת פיסוק הטעמים: המילה שמן מוטעמת במונח והמילה זית מוטעמת במרכא- לפנינו שני משרתים רצופים. האם יש לקרוא אפוא את הביטוי שמן- זית זך, או: שמן - זית זך?
בעניין זה נחלקו הדעות. דעה אחר עולה מן המשנה: "שלשה זיתים ובהן שלשה שמנים. הזית הראשון: מגרגרו בראש הזית, וכותש, ונותן לתוך הסל. ר' יהודה אומר: סביבות הסל- זה ראשון. טען בקורה- רבי יהודה אומר: באבנים- זה שני. חזר וטחן וטען- זה שלישי. הראשון למנורה והשאר למנחות"(מנחות ח, ד).
נבאר דברי המשנה: המשנה קובעת כי שלוש פעמים בשנה מוסקים את הזיתים. בכל אחת מן הפעמים יש שלושה סוגי שמן. הזיתים שמוסקים בפעם הראשונה- מגרגרן בראש הזית - מלקט את הזיתים שבראש האילן, שכן אלו מבשילים ראשונה בגלל השמש. את הזיתים הללו הוא כותש במכתשת ואת השמן הוא נותן בכלי שתחת הסל. רבי יהודה חולק ואומר כי יש ליתן את הזיתים הכתושים על דפנות הסל מסביב, כדי שיהיה השמן נוזל דרך הדפנות אל שולי הסל ואם כך יהיה – השמן יהיה זך יותר- זה השמן הראשון והוא המובחר ביותר(ראו פירושו של ר' פנחס קהתי ז"ל למשנה).
השמן השני- יש להניח את הקורה על הזיתים הכתושים. רבי יהודה סובר כי יש לשים על הזיתים אבנים, ולא קורה- זה השמן השני של הזית הראשון.
השמן השלישי- חוזר וטוחן את הזיתים בריחיים לאחר שכבר נכתשו על ידי הקורה או האבנים(לפי שתי הדעות החולקות שהבאנו) ונותן פעם נוספת את הקורה על הזיתים הכתושים כדי להוציא את שאר השמן- זה השמן השלישי(של הזית הראשון.
לאיזה צורך משתמשים בכל אחד מן השמנים? מסבירה המשנה- השמן הראשון כשר למנורה(וזה נלמד מפסוקנו שבו נאמר: שמן זית זך...) ושאר השמנים (השני והשלישי) - למנחות.
בעקבות דברי המשנה, מפרש רש"י(ר' שלמה יצחקי. נחשב לגדול פרשני המקרא היהודיים. חי בצרפת בין השנים 1105-1040) את פסוקנו: "זך בלא שמרים כמו ששנינו במנחות..כתית- הזיתים כותש במכתשת... ".
גם שד"ל(שמואל דוד לוצאטו. חי באיטליה בין השנים 1865-1800) בפירושו לפסוק מדגיש: "כתית- תואר לשמן וכן זך, ולא לזית".
לעומת גישה זו, כתב ראב"ע((ר' אברהם בן עזרא חי בספרד ובאיטליה במאה ה - 11) ) בפירוש הקצר: "...יש אומרים(ראה רש"י) כי זך- תואר השמן ולפי דעתי שהוא תואר הזית שיהיה מובחר והעד שיש אחריו כתית- גם הוא תואר, מגזרת 'וכתות'(ויקרא, כב, כד) . ובפירוש הארוך כתב: "... יש מנהג במקומות ששם זתים, שיבחרו הזית הזך, והטעם: הגרגירים שאין בהם עפוש או שנאכלה קצתם, וממנו יעשו שמן למאכל המלכים. על כן הזכיר הכתוב זך לפני כתית".
והנה למחלוקת פרשנית זו, התייחס ר' וולף היידנהיים(חוקר מסורה ובלשן יהודי גרמני. חי בין השנים 1832-1757)בחיבורו "הבנת המקרא", והוא דוחה את דעת ראב"ע, ואלה דבריו: " ... וטענת הראב"ע איננה טענה, כי מן הכתובים נראה שמלת 'כתית' גם היא תואר לשמן, לא לזית, והעד שמצאנו כמה פעמים 'בלול בשמן כתית' (שמות כט, מ: במדבר כח, ה) וכן 'ועשרים כר שמן כתית'(מלכים א ה כה) ופירש רש"י : שמן נקי שאין זיתים נטחנין בריחיים, אלא כותש במכתשת ואין מעלה שמרים כל כך כמו הטחון עכ"ל. ואם כן, 'כתית' גם הוא תואר לשמן, והקדים 'זך' שרצה לומר ששמן זית הזה צריך להיות זך, כלומר, השמן הראשון היוצא מן הזית, והוא הנקרא 'זך'. והוסיף 'כתית' לומר שאף השמן הראשון הזה צריך שיוציאנו בכתישה דווקא, לא בטחינה, וכדאיתא שם במשנה: 'מגרגרו בראש הזית..' אלא שעל הזית עצמו הנכתש נופל לומר 'כתות' בלשון פעול כמו: 'ומעוך וכתות'(ויקרא כב, כד) אבל על השמן היוצא מזית כתוש, נופל לשון 'כתית'....".
נבאר את הדברים: היידנהיים דוחה את דברי ראב"ע המפרש כי המילה 'זך' היא תואר לזית, ולתמיכה בגישתו מביא היידנהיים כמה פסוקים מהם עולה כי המילה 'כתית' היא תואר לשמן ולא לזית. לדעתו, הן המילה זך והן המילה כתית מתייחסות לשמן ולא לזית. מדובר בשני מאפיינים שונים של השמן. זך- השמן הראשון היוצא מן הזית. כתית- שיש להוציאו בכתישה, אלא שיש להבחין בין זית נכתש הקרוי- כתות, לבין השמן היוצא מן הזית הכתוש- הקרוי כתית.
האם ניתן להביא ראיה לאחר מן הדעות שהבאנו מפיסוק הטעמים של הביטוי "שמן זית זך"?לדעת משה מנדלסון(פילוסוף יהודי גרמני. מאבות תנועת ההשכלה. חי בין השנים 1786-1729) ב" ביאור" שלו, התשובה היא חיובית ואלה דבריו(המובאים ע"י פרלמן ז"ל) : "זך הוא נקי בלי שמרים(מנחות דף פו) ויהיה לפי זה זך תואר לשמן והראב"ע כתב... והיה אם כן 'זך' תואר לזית.. וטעם הנגינה תסכים לפירוש חז"ל, כי מלת 'זית' היא בטעם מפסיק(כי עיקר הטעם ראוי להיות: שמן זית- זך) ונשתנה הגרש למירכא בעבור שאין לתביר משרת פה, אבל לעניין ניתוח המאמר הוא כמפסיק, כנודע למבינים בטיב פסקי הטעמים) ואם היה 'זך' תואר לזית, ראוי היה להיות 'שמן' בטעם מפסיק...".
האומנם? האם בהכרח יש לראות את המרכא שתחת המלה 'זית' בפסוקנו כטעם מפסיק(שבא במקום גרש)? לדעת פרלמן, אין הדבר כן. אמנם במקרים רבים שבהם בא רצף הטעמים: מונח מרכא תביר יש לחלקו לאחר המרכא, משרת התביר (למשל, הביטוי: 'פר אחד בן בקר'- שמות כט, א: 'איל תמים מן הצאן'- ויקרא ה, א ועוד ביטויים נוספים שמביא פרלמן). אולם, בפסוקים רבים אנו מוצאים כי צירוף כזה מתחלק דווקא לפני משרת התביר, למשל הפסוק: 'שם שם לו חוק ומשפט' (שמות טו, כה), או הביטוי "דגל מחנה אפרים"(במדבר ב, יח). בפסוקים אלה ברור שמקום החלוקה היא דווקא לאחר המילה הראשונה של הביטוי- המוטעמת במונח.
לנוכח דברים אלה כותב פרלמן כי "המסקנה המתבקשת היא אפוא שמצד טעמי המקרא, אין הכרעה אם בעל הטעמים התכוון לחלוקה: שמן זית- זך, או לחלוקה: שמן- זית זך.
לא ניתן לסיים עיון זה ללא התייחסות לצלע ב (הקצרה)של פסוקנו: "להעלות נר תמיד"- המילה נר מוטעמת בטעם מפסיק- טיפחא. על כן יש לקרוא , להעלות נר- תמיד, ופירוש הדבר הוא שאין הנר דולק תמיד( always שכן בפסוק הבא נכתב במפורש: "באוהל מועד... מערב עד בוקר לפני ה...". הנר דולק אפוא רק בערב ולא ביום.
מבחינת פיסוק הטעמים, יש לפרש אפוא את המילה תמיד כפי שמתרגם אונקלוס - תדירא- יש פעולה יומיומית של הדלקת הנר, אבל הנר עצמו אינו דולק תמיד(על תרגומו של אונקלוס כאן ראו: ר"ב פוזן, פרשגן- שמות, ירושלים תשע"ו, עמ' 567-566. ראו דברי רש"י על פסוקנו שהתקשה ככל הנראה במשמעות זו של המילה תמיד ועל כן נאלץ לפרש: " כל לילה ולילה קרוי תמיד, כמו שאתה אומר: עולת תמיד ואינה אלא מיום אל יום...". וכן כתב ראב"ע בפרוש הארוך: "וטעם תמיד כל לילה ולילה".ראו גם דברי שד"ל על אתר: תמיד- כל ערב וערב, ולא היה דולק אלא מערב עד בוקר ככתוב במקרא שאחר זה".
מפיסוק הטעמים של צלע ב של פסוקנו אנו למדים כי הביטוי השגור, 'נר תמיד' כביטוי לנר שדולק כל היום וכל הלילה, אינו אלא שיבוש של האמור בפסוקנו, שבו מצטווה משה לומר לבני ישראל לקחת שמן זית זך כדי לקיים את מצוות המאור באמצעות הדלקת נר שיהיה דולק"מערב עד בוקר" בלבד כפי שנאמר בפסוק כא(ראו גישה שונה לפירוש המילה תמיד בפסוקנו, אצל רמב"ן בפירושו לפסוק, ונראה כי גישתו אחינ עולה בקנה אחד עם פיסוק הטעמים).
לסיכום: עסקנו הפעם בפסוק הפותח את פרשת השבוע ובשני ביטויים המצויים בו. ניתחנו את הביטוי 'שמן זית זך' וראינו מחלוקת בשאלה האם התואר 'זך' מתייחס לשמן או לזית. הבאנו את דעת פרלמן ז"ל שכתב שלא ניתן להביא ראיה לצד מן הצדדים במחלוקת זו מפיסוק הטעמים. עסקנו גם בצלע ב, בביטוי 'לעלות נר תמיד' והדגשנו כי על פי פיסוק הטעמים, מסתבר פירושו של אונקולוס ורש"י המפרשים את המילה 'תמיד' כמתייחסת לפעולת העלאת הנר, ההדלקה, שכן הנר עצמו אינו דלוק אלא בלילה בלבד, ולא ביום.
פורים שמח ושבת שלום
Edit Post Text
