טיפ שבועי לפרשת כי תשא

אחד הנושאים המרכזיים שעליהם אנו קוראים בפרשת השבוע, פרשת כי תשא  הוא סיפור חטא העגל בו חטא עם  ישראל (או לכל הפחות חלק ממנו) בהיות משה על הר סיני. בעקבות החטא החמור, ה' מבקש לכלות  את עם ישראל (לב, י)  משה מתפלל אל ה' (פסוקים יא-יג) וה' ניחם על הרעה אשר דיבר לעשות לעמו (פסוק יד).

בפרק לג, מצטווה משה להמשיך את המסע עם בני ישראל אל הארץ המובטחת(פסוק א). בהמשך הפרק  מסופר שמשה פונה אל ה' וטוען בפניו כי הוא (ה') מצווה עליו להעלות את העם אל הארץ המובטחת, אך ה' לא מודיע לו את מי ישלח עימו כדי להמשיך במסע, זאת לאור הבטחת ה' בפרק לג, ב:"ושלחתי לפניך מלאך..."(וכן בפרק כג, ג וראו דברי רש"י לפרק לג פסוק  יב ד"ה ואתה לא הודעתני).

 בתגובה לדברי משה, אומר הקב"ה:"ויאמר. פני ילכו והנחתי לך"(לג, יד). פשר תשובת ה' למשה מבואר בדברי רש"י((ר' שלמה יצחקי. נחשב לגדול פרשני המקרא היהודיים. חי בצרפת בין השנים 1105-1040) : "כתרגומו לא אשלח עוד מלאך. אני בעצמי אלך..."(וראו גם דברי רשב"ם, נכדו של רש"י, המפרש בדרך דומה, ומסכם רמב"ן בפירושו לפסוק: "וטעם פני ילכו- על דעת כל המפרשים אני בעצמי אלך.." אולם בהמשך דבריו מציע דרך שונה).

 מבחינת פיסוק הטעמים, הפסוק מתחלק באתנחתא במילה הראשונה שלו- ויאמר. הפסוק הקצר הזה שהוא לשון אמירה, מתחלק, כמתבקש במקרים כאלה, בין לשון האמירה לבין תוכן האמירה, או בין הפתיחה לבין הנאום(לאבחנה בין שני סוגים של לשונות אמירה, ראו: מ. פרלמן, חוג לטעמי המקרא מס' 4)  .

יצויין כי מצאנו פסוקים נוספים המחולקים בדרך זו כגון: בראשית יט, ז: שם לה, ה. והנה, על פסוקנו באה הערה של ר' ידידיה שלמה נורצי(חי באיטליה בין השנים 1626-1560)  בחיבורו "מנחת ש"י, וזו לשונו: "כתב בעל מקנה אברהם ונמשך אחריו גם כן בעל ערוגת הבשם שנאמר האתנח בראש פסוק נקרא 'סחפא' כמו זה, וכן 'ויאמר הראני נא' שבסמוך (פסוק יח) וקראו לו 'עבד' או 'קוץ', שהוא פחות ממשרת".

 כרקע להבנת דברי בעל מנחת ש"י נשוב ונזכיר את שאמרנו בעבר, כי נטיית בעלי הטעמים בדרך כלל היא לאחר את מקום האתנחתא שבפסוק. על הטעם למגמה זו עמד שד"ל(שמואל דוד לוצאטו. חי באיטליה בין השנים 1865-1800) בהתייחסו לפסוק בבראשית כד, כא במסגרת איגרתו  שנכתבה בשנת 1853  ונשלחה אל שלמה זק"ש ואלו דבריו שם: "אבל הטעמים אוהבים לחבר המלה הבודדת עם החלק הראשון מהמאמר הבא אחריו, כי אמנם עשיית הפסקה גדולה בתחלת הדבור הוא דבר קשה ובלתי טבעי, כי מטבעו של אדם הוא שיהיה תחלת  דבורו דבק עם מה שסמוך לו, ורק אחר קצת תבות יעשה הפסקה".

 וברוח דברים אלה כתב הרב מרדכי ברויאר זצ"ל  (אותם הבאנו מספר פעמים בעבר):".... הקורא את היחידה יעדיף לקוראה בנשימה אחת, ואין הוא נוטה להפסיק מיד עם תחילת הקריאה. ככל שההפסקה מתאחרת, כן נוח לקורא ולשומעיו. טעמי המקרא מתחשבים בנטיה זו ומאחרים את  ההפסקה גם בניגוד  לכללי הפיסוק ההגיוני"(מ. ברויאר, פיסוק טעמים שבמקרא, ירושלים תשי"ח, עמ' 123. ראו גם : מ ברויאר, טעמי המקרא בכ"א ספרים ובספרי אמת, מהדורה שניה, ירושלים תש"ן, עמ' 348 ואילך).

הרב ברויאר קובע כלל לפיו, טעמי המקרא נוטים לעיתים מן ההיגיון התחבירי של המשפט מפאת כללים שונים הנוגעים לנוחות הקריאה והניגון. ההנחה היא, לפי דרכו של הרב ברויאר, שחלוקת הפסוק חלוקה עיקרית במקום סמוך לתחילתו אינה נעימה לאוזני השומע או הקורא, ולכן לעיתים מתחשבים טעמי המקרא בנטייה זו ומאחרים את מקום האתנח בפסוק

 ואולם בפסוקנו, כאמור (ככול הנראה בשל קוצרו) ובפסוקים דומים לו, נראה כי אין מנוס אלא לחלק את הפסוק בין הפתיחה לבין תוכן הדיבור, והחלוקה העיקרית של הפסוק היא במילה הראשונה.

 והנה, מדברי  הרב ידידיה שלמה נורצי אנו שומעים כי לטעם אתנחתא כזה המצוי במילה הראשונה של הפסוק קראו בשם מיוחד, סחפא או חספא. שם זה נזכר בחיבורים קדומים שאותם מזכיר בעל מנחת ש"י, כגון החיבור מקנה אברהם(ספר דקדוק שכתב הרב אברהם בן מאיר בלמש שחי באיטליה בין השנים 1523-1440) וכן בחיבור ערוגות הבושם (שנכתב על ידי ר' אברהם בן עוזיאל שחי בבוהמיה במאה ה - 13) אשר מחבריהם עמדו על ייחודה של  האתנחתא כאשר היא נמצאת במילה הראשונה של המילה(ראו מקורות נוספים, אף קדומים יותר, העוסקים במקרה מיוחד זה בגליון תורת הקורא מס' 111 פרשת ראה תשע"ה:  וכן בגיליון מס' 119 פרשת וירא תשע"ו).

האם לאתנחתא הבאה בראש הפסוק יש מעמד שונה מבחינת תפקידו כמפסיק? התשובה ככל הנראה היא שלילית. תפקידו הפיסוקי של האתנחתא במקרים כאלה הוא כתפקידו בכל פסוק שיש בו אתנחתא(ואלה רובם המכריע של הפסוקים). נראה כי ההבדל בין אתנחתא הבא בראש הפסוק לבין אתנחתא הבא במקום אחר הוא בנגינה- מאחר שלאתנחתא הבא בראש פסוק אין משרת- הרי שנגינת הטעם תהיה שונה.

  בעל מנחת ש"י מביא כאמור מדברי בעל החיבור מקנה אברהם ובעל החיבור ערוגת הבושם שקראו לטעם זה בשם עבד או קוץ- ונראה  כי כוונת הדברים אינה לדרגת ההפסק של האתנחתא במילים כאלה אלא לשוני בניגון האתנחתא הנובע מן העובדה כי לאתנחתא מסוג זה אין משרת.

לסיכום: עסקנו הפעם בפסוקים קצרים המתחלקים חלוקה עיקרית בטעם אתנחתא במילה הראשונה שלהם. עמדנו על מידת החריגה שיש בפסוקים האלה מן הדרך הרגילה של פיסוק הטעמים, ועמדנו על  התוצאות של חלוקה מיוחדת זו של הפסוקים, תוצאות שהם  בתחום המוזיקלי, אך לא בתחום הפרשני.

שבת שלום

​