טיפ שבועי לפרשת ויקרא

השבת נתחיל לקרוא את ספר ויקרא. נשוב לעסוק הפעם באחת הפרשיות  העוסקות בקורבן אשם: המסד העובדתי לקורבן אשם שבו נעסוק, מפורט בפרק ה, פסוקים כא-כב: "נפש כי תחטא ומעלה מעל בה'. וכחש בעמיתו בפקדון או בתשומת יד או בגזל, או עשק את עמיתו. או מצא אבדה וכחש בה ונשבע על שקר. על אחת מכל אשר יעשה האדם לחטא בהנה". הכתוב מפרט בפסוקים אלה את רשימת  המקרים בהם על אדם להביא קורבן אשם (פסוק כה) וזאת לאחר שישיב את הגזלה(פסוק כג).

פסוק כא מתייחס לכמה מקרים: פיקדון, תשומת יד, גזל, עושק. בפסוק כב בא מקרה נוסף 'או מצא אבדה וכחש בה'. נראה כי המילים ונשבע על שקר שבפסוק מתייחסות לכל המקרים שפורטו לעיל ולא רק למציאת אבדה. על פי הבנה זו, שבועת השקר, שהיא בשם ה', היא זו אשר הופכת את העבירה שביסודה היא קשורה למישור היחסים שבין אדם לחברו, לעבירה המהווה מעל בה', אשר מחייבת את העבריין להביא קורבן אשם(כך עולה מדברי רש"י בפירושו לפסוק כב וכן מפירושו של דון יצחק אברבנאל וראו פירוש שד"ל לפסוק כא). נראה כי לראב"ע גישה שונה. לכל אחת מהגישות יש בסיס במדרשים שונים (לדיון בגישות אלו ראו: הרב אורי סמט, "אשם גזלות- פשט והלכה". אורות עציון לב (תשס"א). ניתן לקריאה במרשתת).

 הדין שמפורט בפרשה זו (פסוקים  כג-כו) קובע כי על החוטא להביא קורבן אשם כחלק מתהליך כפרתו. אשם זה מכונה בלשון חכמים "אשם גזלות"(ראו משנה זבחים ה, ה: רשב"ם בפירושו לפסוק כא. ראו פירוט הסוגים השונים של קורבן אשם ודיון בהם ובפרט באשם גזלות שאנו דנים בו כאן אצל: נ. ליבוביץ, עיונים חדשים בספר ויקרא בעקבות פרשנינו הראשונים והאחרונים, ירושלים תשמ"ד, עמ' 57-52).

מבחינת פיסוק הטעמים, פסוק כא נחלק באתנחתא במילה בה'. נראה כי חלוקת הפסוק היא בין הכלל - שבצלע א, לבין הפרטים, הבאים בצלע ב, כלומר: מהו המעל שעליו מדובר בצלע א? כיחש בפיקדון, בתשומת יד וכו'.

 אולם פרוט המקרים אינו מסתיים בפסוק כא, שכן בפסוק כב בא מקרה נוסף: "או מצא אבדה וכחש בה ונשבע על שקר". נראה כאמור כי המילים ונשבע על שקר מתייחסות לכל הדוגמאות הקודמות ולאוו דווקא ל'מצא אבדה וכחש בה'. על כל פנים, הפסוק נחלק במילה המוקפת על-שקר. נראה כי צלע א של הפסוק היא פרט, ואילו צלע ב היא, כלל - "על אחת מכל אשר יעשה'(ראו ב'ברייתא דרבי ישמעאל': "כלל ופרט וכלל, אי אתה דן אלא כעין הפרט").

נתבונן עתה בהמשך הפרשה - כיצד מתכפר העוון הזה לחוטא? כפרתו של החוטא מתפרשת בפסוקים כג- כד: "והיה כי יחטא ואשם והשיב את הגזלה אשר גזל או את העשק אשר עשק או את הפקדון אשר הפקד אתו. או את האבדה אשר מצא. או מכל אשר ישבע עליו לשקר ושלם אותו בראשו...".

הדין קובע כי שלב ראשון בכפרת העוון הוא השבת החפץ הנגזל לבעליו.

פסוק כג נחלק במילה אתו המוטעמת באתנחתא. גם בפסוק זה באות הדוגמאות שהובאו בפסוקים כא-כב(למעט תשומת יד). החלוקה הפנימית של הפסוק היא בין גזלה, עושק ופיקדון- בצלע א, לבין אבדה בצלע ב.

 בפסוק כד  שוב מפורט כלל "או מכל אשר ישבע עליו לשקר". גם בתיאור הכפרה יש לפנינו אפוא  מבנה של כלל,  פרטים ואחר כך כלל.

והנה גם כאן אנו מוצאים, בפרטי חיוב ההשבה לנגזל, שהשבת האבדה נפרדת משאר ההשבות. צלע א של פסוק כד מתארת את ההשבות של הגזל, העושק והפיקדון, ואילו צלע  ב מתארת את השבת האבדה.

אנו רואים אפוא, כי בהתאמה לתיאור החטא, שבו מופרד המקרה של מציאת אבדה מן המקרים האחרים(מופיעה בפסוק נפרד), גם בהליך הכפרה מופרדת השבת האבדה לבעליה כתנאי מוקדם לכפרה, מכל המקרים האחרים.

מה עומד מאחורי הפרדה זו?

בתלמוד בבלי (בבא קמא קה, ב) מצאנו לימוד מעניין של חכמים מן המילים "וכחש בה", המתייחסות בפסוק כב להשבת אבדה, וכך נאמר שם:"איתיביה רב עמרם לרבא: וכחש בה -  פרט למודה בעיקר. כיצד? שורי גנבת, והוא אומר לא גנבתי. מה טיבו אצלך? אתה מכרתו לי, אתה נתתו לי במתנה, אביך מכרו לי, אביך נתנו לי במתנה, אחר פרתי רץ, מאליו בא אצלי, תועה בדרך מצאתיו, שומר חינם אני עליו, שומר שכר אני עליו, שואל אני עליו, ונשבע והודה. יכול יהא חייב? תלמוד לומר וכחש בה-  פרט למודה בעיקר".

מן המילים וכחש בה שבפסוק כב לומד התנא (שדבריו מצוטטים על ידי האמורא רב עמרם) שכאשר הנתבע נדרש להחזיר את החפץ המצוי אצלו והוא מוסר גרסה עובדתית האמורה להסביר מדוע החפץ השייך לתובע נמצא אצלו והוא נשבע עליה - במקרה כזה לא יהיה חיוב על הנתבע להביא קורבן שבועה(נראה כי הוראה זו משתלבת בכללים של דיני השבועות לפיהם כל הנשבעים נשבעים ונפטרין. השבועה היא אמצעי לפטור את  הנתבע מתשלום).

 נראה אפוא כי מן המילים וכיחש בה המיוחסות למוצא אבדה נלמדת הלכה ספציפית בהלכות השבועות.

 האם ייתכן לראות באבחנה של בעלי הטעמים בין אבדה לבין שאר המקרים  הנוגעים לשבועת הפיקדון כרמז להלכה זו המובאת בתלמוד? נראה כי הליכה בדרך פרשנית זו איננה נקיה מקשיים, שכן הדוגמאות שמביא החכם בברייתא נוגעות לאוו דווקא למקרה של אבדה אלא לכל המקרים האחרים המפורטים בפרשתנו, כגון 'שומר חנם אני עליו, שומר שכר אני עליו' – דוגמאות אלה מתאימות ל 'כיחש בעמיתו בפקדון' דווקא, ולא למציאת אבדה. אומנם בברייתא מובא גם מקרה 'תועה בדרך מצאתי...'- דוגמה של השבת אבדה, אולם זו רק דוגמה אחת משלל הדוגמאות.

ונראה כי ניתן להציע פתרון בכיוון אחר לטעם ההפרדה בין מציאת אבדה לשאר הדוגמאות. הדוגמאות המופיעות בפסוק כא חוסות ברובן תחת הכותרת: 'וכיחש בעמיתו'. לאחר מכן באות הדוגמאות; פיקדון, תשומת יד, גזל- המילה גזל מוטעמת בזקף, וזהו מקום החלוקה העיקרי בתוך צלע ב. לאחר הזקף באות המילים 'או עשק את עמיתו'. צלע ב נחלקת אפוא בין הכחש לבין העושק. לעומת זאת, פסוק כב פותח ב 'או מצא אבדה וכחש בה'. הסיטואציה מתחילה כניטראלית. הכחש, שבעקבותיו גם העוון של שבועת שקר(וגם בלעדיה, בהתאמה לגישות השונות שהזכרנו) בא רק לאחר תיאור הפעולה הניטראלית של מציאת האבדה.

על פי ניתוח זה, ניתן להבין את ההפרדה בין מציאת אבדה לבין שאר המקרים המובאים לפניה. כל המקרים המוזכרים בפסוק כא- ריח של כחש וגזל דבק בהם. לעומת זאת, מציאת אבדה שמוזכרת בפסוק כב, היא פעולה ניטראלית שרק הכחש המאוחר הופך אותה לפעולה עבריינית - לכן היא נפרדת מן הדוגמאות האחרות.

האם רעיון זה מתאים גם לפירוט הדוגמאות שבפסוק כג? בפסוק כג סדר המקרים אינו זהה לסדר שבפסוקים כא- כב. עם זאת, כאמור, גם כאן נפרדת האבדה משאר המקרים, מכח פיסוק הטעמים. היא לבדה מצויה בצלע ב של הפסוק.

מה ההיגיון בסדר הזה? נראה כי תחילה מוזכרות הפעולות העברייניות: הגזלה והעושק. אחר כך  מוזכרות הפעולות הניטראליות – הפקדת פיקדון ומציאת אבדה.

 יהיה מי שיטען בוודאי כי לפי היגיון זה, היה נכון אולי לחלק את פסוק כג במילה עשק ולא במילה אתו- חלוקה בין הפעולות העברייניות: גזלה ועושק, לבין הפעולות הניטראליות: הפקדת פיקדון ומציאת אבדה. אלא שעל קושי זה ניתן להשיב שהיות שכבר נחלקו הפעולות בפסוקים כא- כב בין אבדה לבין שאר הפעולות(וזאת מתוקף החלוקה לפסוקים), לא חרגו בעלי הטעמים מחלוקה זו בפסוק כג, והשאירו את  מציאת האבדה כפעולה בודדת בצלע ב, בעוד ששאר פעולות ההשבה מתוארות בצלע א.

נראה כי ביאור זה אינו מושלם, אך הוא בהחלט מסביר לדעתנו את ההיגיון שבפסוקים כא-כב ובמידה מסוימת גם את ההיגיון שבחלוקת הטעמים בפסוק כג.     

לסיכום: עסקנו הפעם באחד מסוגי קורבן האשם המפורטים בפרשתנו.  התמקדנו באופן החלוקה של בעלי הטעמים בין המקרים השונים שבהם מחוייב אדם בקורבן המכונה 'אשם גזלות'. ראינו כי הן בשלב תיאור החטא וכן בשלב הכפרה יש הפרדה ברורה, בין מציאת אבדה לבין שאר המקרים. הצענו לתלות הפרדה זו באחת משתי הסיבות: האחת- ההלכה המיוחדת שנלמדה בברייתא מן  המילים, 'וכיחש בה', המתייחסים להשבת אבדה. השנייה- אופייה הניטראלי של המציאה לעומת האופי העברייני של שאר המקרים, שריח של כחש וגזל דבק בהם מתחילתם.

שבת שלום