טיפ שבועי לפרשת שמיני

השבת נקרא בתורה את פרשת שמיני, הפרשה השלישית בספר ויקרא.

הפרשה פותחת בפסוק: "ויהי ביום השמיני קרא משה לאהרן ולבניו. ולזקני ישראל"(ט, א) בהמשך מתארת התורה את מה שציווה משה את אהרן ובניו לעשות "ביום השמיני".

 הפסוק נחלק בטעם אתנחתא במילה ולבניו. נראה כי צלע א מפרטת נושא (משה), נשוא(קרא), תיאור זמן(ביום השמיני) ומושא( אהרן ובניו). צלע ב מתארת מושא נוסף - זקני ישראל.

 נשאלת השאלה: מה טעם לחלוקה זו? האם לא הגיוני היה יותר להטעים את המילה השמיני באתנחתא, ולהפריד בין תיאור הזמן(צלע א) לבין הנושא  הנשוא והמושא(כמו למשל ויקרא יב,  ג)?

כדי לענות על שאלה זו יש לעמוד על הרקע לאמור בפסוק זה.

קריאה זו של משה, הינה המשכו הישיר של ציווי משה לאהרון ולבניו שמפורט בסוף הפרשה הקודמת, פרשת צו, וכך נאמר שם: "ויאמר משה אל אהרן ואל בניו בשלו את הבשר פתח אהל מועד ושם תאכלו אתו... והנותר בבשר ובלחם באש תשרפו. ומפתח אהל מועד לא תצאו שבעת ימים עד יום מלאת ימי מלואיכם כי שבעת ימים ימלא את ידכם... ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה שבעת ימים ושמרתם את משמרת ה' ולא תמותן כי כן צויתי"(ח, לא-לה).

 אנו עוסקים כאן בקורבנות שהוקרבו בימי המילואים- אלו הימים שנועדו, כדברי הרמב"ן(ר' משה בן נחמן. חי בין השנים 1270-1194) "...שתהיה להם יד שלמה לעבוד את עבודת ה' ויאמר כן במזבח עצמו והעובדים"(ח, כב דיבור המתחיל  ויקרב את האיל השני איל המלואים).  

 התורה מספרת בפסוק ל, שמשה מקדש את אהרן ואת בגדיו, את בניו(של אהרן) ואת בגדי בניו.

על רקע מעשים אלה, מגיע הציווי בפסוק לא - אהרן ובניו מצווים לבשל את הבשר פתח אהל מועד ושם לאכל אותו, כמו גם את הלחם(ומה שנותר- יש לשרוף).

בנוסף לכך מצווים אהרן ובניו שלא לצאת מפתח אוהל מועד במשך שבעה ימים, שכן ימים אלה הם ימי מילואים, ("שמלואים לשון שלמים שממלאין ומשלימין את הכהנים בכהונתם". ראו רש"י לפרק ח פסוק כב) ולפיכך אהרן ובניו מחויבים, בימים אלה שלא לעזוב את משמרתם בפתח אוהל מועד, שאם יעשו כן- ימותו(ח, לה וראו פירוש  הרמב"ן לפסוק).

התורה מספרת שאהרן ובניו מקיימים את ציווי משה (פסוק לו) ובתיאור זה מסתיימת פרשת צו (ראו דברי רש"י בפירוש לפסוק).

פרשתנו פותחת במילים "ויהי ביום השמיני קרא משה...".

 נחלקו  פרשנים בשאלה: שמיני למה?

 רש"י (ר' שלמה בן יצחק. נחשב לגדול פרשני המקרא היהודיים. חי בצרפת בין השנים 1105-1040) בפירושו לפסוק מבאר: "למילואים... הוא ראש חדש ניסן שהוקם המשכן בו ביום..."(וכן היא גם דעת רשב"ם, נכדו של רש"י)

 לעומתו כתב ראב"ע (ר אברהם בן עזרא. נולדת בטודלה שבספרד. חי במאות ה 12-11) בפירושו לפסוק: "היה נראה לנו כי ביום השמיני, שמיני לניסן כי המשכן הוקם באחד לחדש... רק המעתיקים אמרו שהיה ראש חודש ניסן ובשבעת ימי המלואים היה משה מקים  המשכן בכל יום וסותרו כדי להרגיל  וללמד"

נבאר בקצרה מחלוקת זו.

 מקרא מלא הוא שהמשכן הוקם באחד בניסן(שמות מ, יז). לדעת רש"י בעקבות חז"ל - היום השמיני שעליו מדובר בפסוקנו הוא אותו יום, אחד בניסן. לעומתו סבור ראב"ע כי מיום זה מתחילים לספור את שבעת הימים והיום השמיני הוא אפוא ח בניסן, ונראה  שראב"ע איננו מתאמץ במקרה זה להראות כי דווקא פירושו הוא הנכון(לשאלת יחסו של ראב"ע לפרשנות חז"ל למקרא ראו למשל: י. מאורי, "על משמעות המונח' דברי יחיד' בפירוש ראב"ע למקרא: יחסו של ראב"ע למדרשי חז"ל, שנתון לחקר המקרא והמזרח הקדום יג(תשס"ב) עמ' 246-201).

עם זאת נראה כי לכאורה אין מחלוקת על כך שהקריאה עצמה היתה ביום השמיני עצמו, רק שנחלקו בשאלה  מהיכן מונים את הימים.

 על הנחת מוצא זו חולק ר' יעקב צבי מקלנבורג (מרבני גרמניה. חי בין השנים 1865-1785), ואלו דבריו בפירושו לפסוקנו: ".... לדעת כל המפרשים הקריאה...היתה ביום השמיני, ואין כן משמעות לשון הכתוב לעיקר מדקדק לשון עברי, שאילו כדבריהם היה לו לכתוב 'ויהי ביום השמיני ויקרא משה' בהוספת וי"ו יו"ד בראש פעל הקריאה, כי כן הלוך המליצה העברית בסיפורי העניינים אשר נפלו על הסדר,...אבל 'קרא משה' משמע קרא כבר קודם יום השמיני. לכן נאמנו דברי רבותינו שהיה שמיני למילואים, והכתוב מחובר עם 'ופתח אהל מועד תשבו שבעת ימים' האמור מקודם, ושיעור הכתוב: ויהי ביום השמיני, הוא היום אשר כבר קרא וייעד משה לאהרן ולבניו להיות נועדים ליום הזה, במה שאמר להם 'ופתח אהל מועד תשבו שבעת ימים' ויהיו נכונים ליום הזה...".

הרב מקלנבורג  חולק על ההנחה לפיה הקריאה של משה היתה ביום השמיני, שאם היה כך היה צריך להיכתב "ויקרא משה ביום השמיני(פועל בלשון עתיד עם וא"ו ההיפוך. ראו למשל ויקרא א, א). מכיוון שהתורה משתמשת כאן בלשון 'קרא'- עבר בבניין קל, המשמעות היא כי ה'קריאה' היתה כבר לפני היום השמיני(ראו דוגמאות לשימוש  בלשון זו: בראשית יח, ז: שם כז, ו ועוד).

על רקע  הבנה לשונית זו מסביר בעל 'הכתב והקבלה' את עמדת חז"ל לפיה פירוש  הכתוב "ביום השמיני" הוא- שמיני לימי המילואים(כלומר א  בניסן) שכן יום זה כבר נועד מראש לפעילות מיוחדת שתתבצע במשכן ולהבאת הקורבנות המיוחדים כפי שמפרט הכתוב והולך בהמשך פרק ט.

ומסיק רש"ר הירש ומעלה מסקנה נוספת מלשון הכתוב ומטעמי המקרא, ואלו דבריו "ולמדנו עוד מזה הכתוב, שגם לזקני ישראל כבר  קרא להיות עתידים ליום השמיני הזה, אלא שקריאת אהרון ובניו לא היתה ממין קריאת הזקנים, כי לאהרן ולבניו היתה באמצעות הציווי 'ופתח אהל מעוד תשבו'. ולזקנים היתה בהזמנה. לכן הועמד אתנח במלת 'ולבניו', להפרידו מן 'ולזקני ישראל' ולהורות ששתי מיני הקריאות נבדלות באיכותיהם".

בפסוק נאמר שמשה קורא לאהרון ולבניו וגם לזקני ישראל, ואולם, לדעת ר' יעקב צבי מקלנבורג  יש להבדיל בין שתי הקריאות. הקריאה לאהרון ולבניו (להיות מוכנים ליום השמיני) היתה באמצעות הציווי: "ופתח אוהל מועד תשבו..."(ח, לה) ואולם הקריאה לזקנים היתה בנפרד, באמצעות הזמנה(ואכן התורה איננה מפרטת  לצורך מה היתה הקריאה לזקנים. ראו דברי רש"י בפירושו לפסוקנו וכן פירושו של ר' יוסף בכור שור. דיון על תמיהה זו ראו אצל: נ. ליבוביץ, עיונים חדשים בספר ויקרא בעקבות פרשנינו הראשונים והאחרונים, ירושלים תשמ"ד, עמ' 82-79 ).

הפרשן מוסיף ומסביר שהפרדה זו, בין אהרן ובניו מחד לבין הזקנים מאידך, היא הסיבה לפיה העמידו בעלי הטעמים את האתנחתא בפסוקנו במילה ולבניו, ולא במילה השמיני. פיסוק הטעמים נועד להבהיר לדעתו, כי היתה הבחנה והפרדה בין שתי הקריאות. הקריאה לאהרון ולבניו היתה באמצעות הציווי שהופיע בסוף פרשת צו, ואילו הקריאה לזקנים נעשתה בנפרד.

לסיכום:  עסקנו הפעם בפיסוק הטעמים של הפסוק הראשון של הפרשה. שאלנו מדוע נקבע מקום האתנחתא בפסוק תחת המילה 'ולבניו', ולא תחת המילה 'השמיני', תוך הפרדה בין המועד, לבין מה שנעשה באותו מועד. כדי להסביר את הדבר פירטנו את השתלשלות העניינים שקדמה לאותו 'יום שמיני' ואת הרקע למחלוקת בקשר עם מועדו של אותו יום. על רקע זה הבאנו את דברי ר' יעקב צבי מקלנבורג העומד על ההפרדה בין הקריאה של משה לאהרון ולבניו לבין הקריאה לזקנים, הפרדה זו שבגינה גם בעלי הטעמים  קבעו את מקום האתנחתא באופן המבדיל בין שתי הקריאות.

שבת שלום

Edit Post Text