טיפ שבועי לפרשת אחרי מות - קדשים

השבת נקרא בתורה את פרשות אחרי-מות וקדשים, המחוברות. בפרשות אלה אנו מוצאים מצוות רבות בתחומים שונים של החיים: בחקלאות, במשפט,  בקורבנות, באיסורי עבודה זרה, באיסורי עריות ועוד.

הפעם נתמקד באחד מאיסורי העריות שבפרשת אחרי-מות. נבחן את  הפירוש שניתן לפסוק זה על ידי המפרשים וכן את זיקת הפירוש לפיסוק הטעמים. לאחר מכן  נעסוק בשימוש שנעשה בפסוק זה בפיוט ידוע, שנהוג לזמרו בשבתות.

 התורה מצווה: "ואשה אל אחתה לא תקח. לצרר לגלות ערותה עליה בחייה"(יח, יח).

פסוק זה בא לאחר פירוט איסורי העריות בין קרובי משפחה(פסוקים ו- יז).מבחינת פיסוק הטעמים, הפסוק נחלק באתנחתא במילה תקח. נראה כי צלע א היא  האיסור. בצלע ב  מפורטת הקביעה שגם איסור זה הוא בגדר ערווה, וכן נזכר כי האיסור חל רק בחיי האישה. לשון אחר - צלע ב מגבילה ומבהירה את האיסור שנאמר בכלליות בצלע א. צלע ב נחלקת בטיפחא במילה עליה ומשמעות הדבר היא כי האיסור שבפסוק חל רק 'בחייה'(בחיי מי? ועל איזה איסור מדובר? בשאלות אלו נעסוק בהמשך).

 מהו האיסור המפורט בפסוק זה? ראשית מן הראוי לציין כי פסוק זה היווה כר למחלוקת גדולה בין הפרשנות המסורתית הקדומה לבין הפרשנות של הפסוק  על ידי חברי כת מדבר יהודה ומאוחר יותר בדברי הקראים, אך לא בעניין זה נעסוק (ראו על נושא זה: א. סמט, "ואשה אל אחותה לא תקח לצרור לגלות ערותה עליה בחייה"(בתוך) עיונים בפרשת השבוע כרך ב סדרה שניה, ירושלים תשס"ד. נמצא גם באתר daat  במרשתת).

 רש"י(ר' שלמה בן יצחק. נחשב לגדול פרשני המקרא היהודיים. חי בצרפת בין השנים 1105-1040) בפירושו לפסוק מסתמך על דברי חז"ל(בבלי קידושין ה, ב) ומבאר כי האיסור שמדבר בו פסוקנו הוא האיסור החל על הגבר לישא שתי נשים שהן אחיות ובכך הופך הבעל את האחות האחת לצרתה של השניה, וזה הוא מובנה של המילה לצרור שבפסוקנו(המפרשים המסבירים כך נסמכים על הפסוק בשמואל א, א, ו: "וכעסתה צרתה גם כעס...". שורש המילה הוא צרר כמו למשל בפסוק: 'צרור את המדינים' במדבר כה, יז, וכן: 'איש צר ואויב'(אסתר ז, ו). נראה כי מכאן התפתחה הוראת השנאה לשורש זה).

 ברוח זו מפרשים כמה פרשנים את הפסוק(כך למשל רשב"ם, ראב"ע, רמב"ן ורלב"ג).

 הביטוי "לגלות ערותה עליה בחייה" מתפרש בזיקה ל"לקיחת אישה על" אישה אחרת, שפירושו -  לקחת אישה בנוסף לאישה אחרת. כך מתבאר  המקרא לגבי עשו: "וילך עשו אל ישמעאל ויקח... על נשיו לו לאשה"(בראשית כח, ט)  ובאופן זה גם ניתן להסביר את דברי לבן ליעקב: 'אם תענה את בנתי ואם תקח נשים על בנתי'(בראשית לא, נ).

 נראה אפוא כי המילה עליה שבפסוק מתייחסת אל האישה הראשונה והפסוק אוסר אפוא על הבעל , לאחר שנשא את אחת האחיות, לשאת את "אחותה  עליה - בחייה" כלומר, בנוסף לה, בעודה(של האישה הראשונה) בחיים.

 הרציונל של האיסור הזה וטעמו מבוארים בלשון יפה על ידי ר' יוסף בכור שור(פרשן מקרא ותלמוד, מבעלי התוספות. חי במאה ה- 12 בצרפת. ראו: י. יעקבס, בכור שורו הדר לו – ר' יוסף בכור שור בין המשכיות לחידוש, ירושלים תשע"ז: י. נבו, "ר' יסף בכור שור פרשן הפשט" סיני צה תשד"מ. נמצא גם באתר daat  במרשתת) בפירושו לפסוקנו ואלה דבריו: "דבר קשה הוא ששתי אחיות שהן אהובות זו לזו, ואתה תכניס אותה בביתך - שתהא צרות זו לזו ומתקנא זו בזו ומתקוטטות זו עם זו. ואפילו אם גירש האחת אסור באחותה, שאם תבוא לביתה- תקנא בה, אבל לאחר מיתה - 'גם אהבתם גם שנאתם גם קנאתם כבר אבדה'(על פי קהלת ט, ו).

פרשן זה מסביר את הרציונל שבאיסור, ולאורו מסביר גם מדוע מוגבל האיסור למקרה שבו שתי האחיות עודן בחיים(נראה כי הסבר זה מתאים גם לדברי הפרשנים האחרים, אלא שהן לא טרחו לפרטו כפי שעשה ר' יוסף בכור שור בפירושו). כששתי אחיות נשואות לאיש אחד- הדבר יביא באופן טבעי לקנאה בין שתי האחיות ולמריבות ביניהן. לפיכך איסור זה ממשיך לעמוד בתוקפו גם אם התגרש הבעל מן האחות  האחת והוא מבקש עתה לישא את האחות השניה - גם במקרה זה יש עדיין חשש לקנאה. אולם אם אחת  האחיות הולכת לעולמה- מותר הבעל לישא את האחות שנותרה, שכן במקרה כזה אין חשש לקנאה. את הרציונל הזה מנמק הפרשן על בסיס האמור במגילת קהלת.

אלא שנראה שחרף ההסבר הזה לרציונל של האיסור המפורט בפסוק, הרי שקושי גדול מרחף מעליו והוא נובע מן העובדה שהתורה מצאה לנכון בפסוק זה לשנות מן הנוסחה שבה נקטה בפסוקים הקודמים המפרטים את איסורי העריות, שכולם נפתחו בנוסחה "ערוות...לא תגלה..." ואילו בפסוקנו ננקט  סגנון שונה.

 לנוכח קושי זה, מעלה  ר' יעקב צבי מקלנבורג (מרבני גרמניה. חי בין השנים 1865-1785) בפירושו הכתב והקבלה הצעה חריגה לפרש את הפסוק. לדבריו:"...נראה לי שבא להורות שאינו מדבר באחות אשתו דעלמא לבדה, אבל גם באחות אשתו כשהאחות חשובה כאשתו, והיינו כשהייתה האחות נשואה לאחיו ומת בלא בנים והיא נופלת לפניו ליבום... הנה על אשת אחיו המת בלא בנים שהיא כאשת האח החי אמר כאן 'ואשה אל אחותה ... רוצה לומר: לא תיקח אחות אשתך אף שגם היא כאשתך... כלומר אם אשת אחיך ראויה להיות אשתך והיינו באין לו בנים שזקוקה לך ליבום, מכל מקום אם היא אחות אשתך, לא תיקחנה".

 בעל  הכתב והקבלה מפרש אפוא כי פסוקנו מתייחס גם למקרה שבו שני אחים נשואים לשתי אחיות, והאח הצעיר נפטר בלא בנים – כאן מחדשת התורה, על פי פרשנות זו, כי לא יחולו חוקי הייבום הרגילים(שמקורם בכתוב בדברים כה, ה-י)  -  לאח הבכור אסור יהיה ליבם את אשת אחיו המת.

 כיצד תתפרש לפי פירוש זה צלע ב של הפסוק? הפרשן פותח בהסבר המילה לצרור, הפותחת את צלע ב. ביאורו אינו שונה מן הביאור שהציעו מפרשים אחרים. גם הוא כמותם, מפרש מילה זו כ"..שם תואר על התקשרות דברים הנפרדים... עד שנעשים כגוף אחד שאין להם אפשרות להיפרד זה מזה... ככה שתי נשים אף שהן נוכריות זו לזו ואין ביניהן שום קרבת משפחה, אם הן נשואות לאיש אחד שבזה הן קשורות יחד ומתאחדות זו עם זו להיות כגוף אחד... בלתי יכולתם להתפרד זו מזו בלתי התרת קשר האישות שעליהן....כלל התקשרות שתיהן יחדיו נקרא צרור וכל אחת משתי נשים אלה להתקשרותה עם חברתה נקראת צרה. מזה 'וכעסתה צרתה...".

ואולם בהמשך דבריו חולק בעל הכתב והקבלה על כל המפרשים וכותב: "לגלות ערותה עליה: לדעת המפרשים 'עליה' מוסב על הראשונה שלקח בקדושין גמורים, והנגינה מתנגדת לזה, ולפי הטעם מילת 'עליה' מוסב על השניה שרוצה ליקח".

בעל הכתב והקבלה מפרש כי המילה עליה בצלע ב איננה מתייחסת לאישה הראשונה אלא לשניה. הוא גם מפרש את המילה עליה בצורה שונה מן הפירושים האחרים. לא "בנוסף לראשונה", אלא: "התחייבות המוטלת על האדם, כלומר שמוטל עליה החוב להינשא אליו כגון שהיא הייתה אשת אחיו המת, שמת בלא בנים והנה היא זקוקה להתייבם אליו, מכול מקום לא ישאנה לפי שהיא אחות אשתו"(את הפירוש הייחודי הזה מבסס בעל הכתב והקבלה על דברי התלמוד הבבלי במסכת יבמות ג, ב: "עליה מה תלמוד לומר... נאמר כאן עליה ונאמר להלן עליה מה להן במקום מצוה ואמר רחמנא לא תקח...").

לענייננו במסגרת הטיפ השבועי חשוב לציין, כי בעל הכתב והקבלה טוען כי פירושו הוא הנכון גם על פי פיסוק הטעמים, ובלשונו "הנגינה' או 'הנגינות".  הוא איננו מסביר ומפרט את דבריו. ייתכן שכיוון לכך שאילו המילה עליה מתייחסת לאישה הראשונה, היה צריך להטעים את המילים 'לגלות ערוותה' במונח ובזקף  בהתאמה(ואת המילה לצרור- בפשטא), ולא בדרגא ובתביר. כך נוצרת חלוקה חדשה של צלע ב: " לצרור, לגלות ערוותה (של הראשונה) - עליה בחייה".

בסיכומו של דבר מפרש בעל הכתב והקבלה כי פסוקנו מתייחס לשלושה מקרים שונים: האחד- אחות אשתו הפנויה(וזה מוסכם על המפרשים אחרים). השני- אחות אשתו הזקוקה לייבום. השלישי- צרת אחות אשתו הזקוקה ולדבריו: "ועל שלשתן אמר כאן 'בחייה' והכוונה מתחלפת בזה..." כלומר לדעת פרשן זה, המילה עליה  בפסוקנו מתפרשת באופן שונה בכל אחד משלושת המקרים.

 ובסיכום עניין זה כותב בעל הכתב והקבלה: "זה הנראה לדעתי ביאור לשון המקרא לדעת רבותינו... והוא יסוד גדול להם שעליו בנוי כל מסכת יבמות. ומן התימה על המפרשים את המקרא רק באחות אשתו דעלמא, כי מלבד דלפירושם יחסר לנו בתורה הכלל הגדול דצרת ערוה אינה מתייבמת, גם הנגינה במלת 'עליה' מתנגדת לפירושם...".

 הפרשן מודיע בפסקה זו שאין לקבל את הפירוש המקובל על המפרשים האחרים לפיו הפסוק מתייחס רק למקרה של גבר שחפץ לישא שתי אחיות בו זמנית, וזאת משני נימוקים:

 האחד-  התוצאה של הפירוש המקובל הוא שאין מקור בתורה עצמה לכלל הגדול הקבוע ש'צרת הערווה אינה מתייבמת'. יש להעיר על כך ולומר כי סוג נימוק שכזה הולם את דרכו הפרשנית של בעל הכתב והקבלה שהיא להראות ולהוכיח שקבלת חז"ל נלמדת כולה מן הכתוב בתורה, שהרי כך כתב  בשער הספר: לפרש את המקראות על דרך הפשט לאחדם עם התורה שבעל פה" ובסוף הפירוש לאחר ספר דברים כתב המחבר כי "התורה הכתובה והתורה המקובלת תאומות הנה ושתיהם צדקו יחדיו... כי שתי תורת אלה תתלכדנה זו עם זו לא תפרדנה ושתיהם אמת אחת הנה גם יחד".

 השני- פיסוק הטעמים- גם הנגינות במלת 'עליה' מתנגדת לפירושם. כאמור ייתכן כי  כוונתו שהיה מן הראוי, לפי הפירוש המקובל, להטעים את המילים 'לגלות ערוותה' במונח ובזקף, ולא בדרגא ובתביר. ואולם הפרשן בחר שלא לפרט את טענתו בעניין זה ואין לנו אלא לשער מה היה במחשבתו.

מעניין לציין כי הפסוק בו עסקנו "השתחל" לפיוט 'שמרו שבתותי' שנהוג לזמרו בשבת בבוקר. ראשי התיבות של בתי פיוט זה הן שלמה חז"ק (אשר לזהות מחברו של הפיוט. יש הסבורים כי זוהי חתימתו של ר' שלמה אבן גבירול שהיה פילוסוף ומשורר יהודי שחי בספרד בתקופת תור הזהב של יהדות ספרד בין השנים

1058-1021).

 והנה בפיוט זה מצאנו את השורות הבאות: "לעמל קראו דרור ונתתי את ברכתי - אשה אל אחותה לצרור, לגלות על יום שמחתי". השורה השניה של הציטוט לקוחה מן הפסוק בו עסקנו, אולם הפיסוק משתנה. בעוד שבפסוקנו הניחו בעלי הטעמים את האתנחתא במילה תקח, בפיוט חיבר הפייטן את המלה לצרור דווקא  עם החלק הראשון של הפסוק, ופירוש השורה: "אשה אל אחותה לצרור- שתלכנה הנשים זו אל זו מלובשות בבגדים נאים ותשמח בחברתן"(ראו סדר עבודת ישראל של זליגמן בער, מהדורה חדשה מתוקנת על פי צילום הדפוס הראשון, ירושלים, עמ' 256). בניגוד לפסוק שבו יש איסור להפוך את הנשים האחיות להיות צרורות-צרות זו לזו- הרי שיום השבת, הוא היום המתאים לחיבור בין בני האדם וכך מתאפשר  המצב שבו הנשים תלכנה זו אל זו מלובשות  בבגדים נאים ותשמחנה בחברתן, כיאה וכראוי ליום שבת קודש.

לסיכום: עסקנו הפעם בפסוק מפרשתנו שיש אי בהירות לגבי המקרה המתואר בו. ראינו כי גישת רוב המפרשים היא לבאר את הפסוק כמתייחס למקרה שבו גבר רוצה לשאת שתי אחיות. ואולם בעל הכתב והקבלה מתנגד לפירוש זה מנימוקים שונים שביניהם גם לכאורה, פיסוק הטעמים, אך אין הוא מפרש את טיעונו זה. כמו כן ראינו כי הפייטן בפיוט 'שמרו שבתותי' משתמש בפסוק באופן שאינו עולה בקנה אחד עם פיסוק הטעמים.

שבת שלום

Edit Post Text