טיפ שבוע לפרשות בהר-בחקתי

 השבת נקרא בתורה את פרשות בהר - בחקתי המחוברות.  בפרשת בהר ישנם חוקים הנוגעים לבעלות על הקרקע ולמגבלות עליה (שמיטת קרקעות(כה א-ז), יובל (ח-יד), איסור הונאה בקרקעות (יד—יז), גאולת קרקעות(כה- כח) ועוד). כמו כן יש בה דינים שונים הנוגעים לעבדות( לט-מו, מז-נה).

אחד הדינים המופיעים בפרשתנו(ולא רק בה) הוא איסור לקיחת "נשך ותרבית", וכך נאמר בפרשה: "וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך, והחזקת בו גר ותושב וחי עמך. אל תקח מאתו נשך ותרבית ויראת מאלהיך וחי אחיך עמך" (כה, לה-לו).

האיסור בפסוק לו נראה ברור - זהו אחד המקומות בתורה בהם נאסרה לקחת ריבית(בפשטות - האיסור חל על המלווה הגובה את הריבית, שהיא, מבחינה כלכלית טהורה, אינה אלא מחיר השימוש בכסף שהלווה ללווה. ואולם איסור זה פורש כאיסור רחב ביותר החל על מגוון רחב של עסקאות ועל כל הצדדים לעסקה ולא רק על המלווה. סקירה מלאה על הלכות הריבית חורגת כמובן ממסגרת הטיפ השבועי. ראו על כך: ב.צ אליאש, יסודות בדיני ריבית במשפט העברי(עבודת דוקטור, ירושלים תשל"ז ובמאמרים נוספים שכתב על נושא זה: נ. ורגון, דיני ביטוח ימי במשפט העברי (עבודת גמר), תל אביב תשנ"ט, עמ' 71-66).

לעומת זאת, קיימת אי בהירות לגבי פשרו של פסוק לה. מהי המצווה המפורטת כאן? על מי היא חלה? מבחינת פיסוק הטעמים, פסוק לה נחלק באתנחתא במילה עמך. נראה כי טעם החלוקה ברור - צלע א היא המקרה. צלע ב הוא הדין החל.

 מה מהותו של הדין הזה, ועל מי הוא חל? הקושי בהבנת העניין נובע מכך שבצלע א נוקטת התורה במילה "אחיך" ואילו בצלע ב נוקטת התורה במונח "גר ותושב". האם לפנינו שתי מצוות או מצווה אחת? האם התורה מצווה להתנהג באופן אחד כלפי "אחיך" ובאופן שונה כלפי "גר ותושב" בכל הנוגע לאיסור הריבית, או לגבי מצוות "והחזקת בו"?

מעניין לראות בפסוק זה את התרגומים העתיקים לארמית. בתרגום  אונקלוס(היה בן אצולה ממשפחת קיסרי רומי שהתגייר. חי במאות ה 2-1 לספירה)    תורגמו המילים: "גר ותושב וחי עמך- ידור ויתותב וייחי עמך"-  אונקלוס אינו מפרש אפוא את המילים גר ותושב כשמות עצם אלא כפעלים(והשוו תרגום אונקלוס לבראשית כג, ד בדברי אברהם אל בני חת שם תורגמו המילים הללו באופן אחר). נמצא כי לפי תרגום אונקלוס, בפסוקנו יש ציווי אחד, המתייחס  לאחיך - ועליו אומרת התורה, שאם הוא מתמוטט כלכלית יש להחיות אותו ולהעמידו על רגליו (כך על כל פנים מפרשו הרמב"ן בפירושו לפסוקנו. ראו על כך לרבות על גרסאות שונות בתרגום אונקלוס לפסוק, בספרו של הרב רפאל בנימין פוזן, פרשגן ויקרא, עמ' 584 ובהערה 90 שם).

גם מפירושו של רש"י(ר' שלמה בן יצחק. נחשב לגדול פרשני המקרא היהודים. חי בצרפת בין השנים 1105-1040) לפסוק נראה כי  הוא סבור כי בפסוק זה יש דין אחד המתייחס הן ל"אח" והן ל"גר ותושב"  ואלו דברי רש"י: "והחזקת בו - אל תניחנו שירד ויפול ויהא קשה להקימו.... גר ותושב- אף אם הוא גר או תושב. ואיזהו תושב? כל שיקבל עליו שלא לעבוד עבודה זרה....".

 נראה אפוא מפירושו של רש"י(שהוא מבססו על מדרש הלכה בתורת כהנים בהר פרשתא ה, א) כי דין אחד בפסוק ל"אחיך" ול"גר ותושב"- כלומר: המצווה להחזיק באדם שמידרדר (מטה ידו) מבחינת כלכלית חלה גם כאשר הוא( המידרדר) אינו ישראלי אלא גר או תושב. עם זאת, הוא איננו מקבל את דעת התרגום לפי  המילים גר ותושב הם פעלים, אלא מפרש את המצווה כבעלת היקף נרחב המשתרע הן על "אחיך" והן על מי שיש לו מעמד של "גר ותושב".

 בדעה דומה לדעתו של רש"י מבחינת מספר הציוויים שבפסוק מחזיק גם שד"ל(שמואל דוד לוצאטו. חי באיטליה בין השנים 1865-1800) בפירושו לפסוק, ואלו דבריו:" עיין אוהב גר ושם פירשתיו כתרגומו ידור ויתותב, יהיה גר ויהיה תושב ויחיה עמך. וזה פרוש קשה...". מבחינת פירוש המילים 'גר ותושב' שבפסוק, שד"ל הולך בעקבות תרגום אונקלוס לפיו המילים גר ותושב בפסוקנו אינם שמות עצם אלא פעלים- יהיה גר ויהיה תושב ויחיה עימך.

לעומת גישה זו לפיה יש בפסוקנו ציווי אחד בלבד, מדברי חז"ל עולה כי בפסוק זה יש שני ציוויים: "גר תושב האמור לענין ריבית מאי היא? דכתיב 'וכי ימוך אחיך... ורמינהי לוין מהן ומלוין אותן בריבית וכן בגר תושב? אמר רב נחמן בר יצחק מי כתיב אל תיקח מאתם - מאתו כתיב, מישראל"(בבלי בבא מציעא עא, א). על פי דרשה זו יש להפריד בין  שתי הוראות- המצווה להחזיק במי שמט ליפול, חלה כלפי מי שהוא " אחיך". ואילו על הגר והתושב חל רק דין של 'וחי עימך'(ראו רמב"ן בפירוש לפסוק).

 וכך מסביר דעה זו ר' יעקב צבי מקלנבורג( מרבני גרמניה. חי בין השנים 1865-1785) בפירושו הכתב והקבלה: "לפירוש המפרשים, המקרא הזה כולל שני צוויים. אחד - כי ימוך אחיך והחזקת בו, והשני על הגר - גר ותושב וחי עימך(גם הנצי"ב מוולוז'ין בפירוש העמק דבר על פסוקנו מפרש שיש בפסוק שני ציוויים: "המקרא מפרש שני אופני מכות : אם מטה ידו היינו שיש לו נכסים... ועוד תנאי: עמך, הינו שאתה מכיר בו ורגיל עמך. (אז)- והחזקת בו - בהלוואה(אבל) אם ימוך איש שאין תקוה שישלם, כמו גר ותושב שאין לו אחוזה בארץ... אז- וחי עימך אזהרה להחיותו ולא ימות לשחת...").

לדעתו של פרופסור שמחה קוגוט, פשט הכתוב הוא שיש להצמיד את המלה וחי למילה עמך(כך הוא גם מבנהו של הפסוק העוקב, פסוק לו). על פי הבנה זו, יש לראות את המילים גר ותושב שבצלע ב, כ- "מחשבת משנה"(הנו"ן בסגול. עסקנו בתופעה זו בטיפ לפרשות מטות מסעי אשתקד). מדובר בתופעה לשונית, שבה הדובר או הכותב מסיים משפט, ובמחשבה שניה הוא מחליט להוסיף איבר למשפט, וכשהוא מוסיף אותו בסוף המשפט - הוא גורר לעיתים עוד חלקים שכבר נזכרו במשפט המקורי.

אם ניישם רעיון זה לפסוקנו, ניתן לראות במילים "גר ותושב", כמחשבת משנה, שגררה אליה מן המשפט המקורי  את המילה אחיך- שכבר הובא בצלע א (על תופעה לשונית זו שאינה אופיינית רק לשפה העברית המקראית ראו:      Goshen-Gottstein M                  "Afterthought and the Syntax of Relative Clauses in Biblical Hebrew, jbl 68( 1949) pp 35-47

על פי הבנה זו יש לקרוא את צלע ב כך: 'והחזקת בו (באחיך וב) גר ותושב—וחי עמך'.  צלע ב מתייחסת  אפוא הן ל'אחיך' והן ל'גר ותושב'  - שדין אחד להם.

 ומה דעת בעלי הטעמים?  בעלי הטעמים הטעימו את המילה בו בזקף, ואת המילים גר ותושב בדרגא ובתביר. הווה אומר  שיש לקרוא את צלע ב כך: והחזקת בו - גר ותושב וחי, עימך.

בעל הכתב והקבלה מתייחס לעניין זה וכותב: "ולפירוש זה(לפיו הפסוק כולל שני ציוויים נ.ו) היה ראוי שיבוא האתנח תחת 'והחזקת בו', ועוד - אם גר ותושב הוא נושא המאמר ומלת 'וחי עמך' הנשוא- למה באו 'גר ותושב' בדרגא תביר, והיה משפטן במונח וזקף קטון?

לדעת פרשן זה- הפירוש המשתמע מן הטעמים הוא שבפסוק יש רק ציווי אחד. את העמדה הזו הוא מבסס על שני נימוקים. האחד - אילו היו שני ציוויים בפסוק, היה צריך הפסוק להיות נחלק במילים והחזקת בו(ואז היה ברור שלגבי אחיך- יש מצווה להחזיקו , ואילו לגבי גר ותושב יש רק מצווה שיחיה עימך, אך אין מצווה להחזיקו). השני- לו היו שני ציוויים בפסוק, הרי שהמילים גר ותושב אמורות היו להיות מוטעמות במונח וזקף(במנותק מהמילים וחי עימך) ולא בדרגא ובתביר(מה שהופך אותן לנגררות אחרי מילה וחי המוטעמת בטיפחא, שהוא מפסיק גדול מן התביר).לדעת בעל הכתב והקבלה, הפירוש על פי הטעמים מוביל למסקנה כי בפסוקנו יש רק ציווי אחד(כך גם מפרש הרב פוזן את דעת בעל הטעמים, וראו לעיל).

 התייחסות שונה לדעת בעלי הטעמים בפסוקנו מצינו בפירוש של בעל הפירוש רכסים לבקעה (ר' יהודה לייב שפירא. חי באלטונא בין השנים

 1836-1743)לפסוקנו ואלה דבריו: "השכילו חכמי הטעמים לחבר 'וחי' ל'גר ותושב', ועמך נצב לבדו להורות שאלה שלש תיבות דבר מוסגר הן, וסדר הכתוב: והחזקת בו עמך - תחזיק בידו שלא ימוט, וההחזקה, הוא מפרש בפסוק הסמוך: להלוותו בלא נשך ומרבית. וגם גר ותושב יחיה- תתן לו כדי חייו, אבל אין אתה מצווה להחזיק בו ולהלוותו".

  על פי פירושו של בעל רכסים לבקעה, יש להבחין בין היחס ל" אחיך" לגביו יש חובה להחזיק בו שלא יימוט, לבין גר ותושב- כלפיהם אין חובת החזקה, אבל צריך לדאוג להם שיוכלו להתקיים. נמצא כי לפי דעתו של פרשן זה יש כאן למעשה שתי מצוות, שאינן זהות. מצווה אחת עוסקת ביחס לאחיך ומצווה שניה ביחס לגר ותושב. את האח יש מצוה להחזיק שלא ייפול אבל חובה זו אינה קיימת כלפי הגר והתושב שיש רק לדאוג שיוכלו להתקיים ולחיות אך לא מוטלת חובת ההחזקה.

לדעת פרופסור שמחה קוגוט(מתוך התכתבות אישית עימו. הדבר לא נידון בחיבוריו) בעלי הטעמים כוונו בעיקר לקשור את המילה עמך לציווי, 'והחזקת בו'(וזאת למרות שהמילים והחזקת בו מוטעמות במונח ובזקף). כך נוצרת הקבלה בין "ומטה ידו עמך- שבצלע א, לבין , 'והחזקת בו עמך'- שבצלע ב. לדעתו, בעל הרכסים לבקעה הרחיק לכת בכך שייחס לבעלי הטעמים גם כוונה להבחין בין אחיך - שיש מצווה להחזיק בו, לבין גר ותושב שיש רק לדאוג שיוכלו להתקיים ומצוות ההחזקה איננה חלה ביחס אליהם, בעוד שעל פי פשט הפסוק, פסוקנו כולל ציווי אחד בלבד.

 לסיכום: עסקנו הפעם בפסוק שיש בו דין שאינו ברור כל צורכו. אי הבהירות נובעת מהשוני הלשוני בין תחילתו(אחיך) להמשכו(גר ותושב). ראינו שנחלקו המפרשים בשאלה האם בפסוק זה ציווי אחד או שנים. ראינו גם שהשאלה הזו משתרעת גם על הבנת פרשנותם של בעלי הטעמים לפסוק זה. הבאנו את דעת בעל 'הכתב והקבלה' לפיה  פיסוק הטעמים מורה כי יש בפסוק ציווי אחד, ולעומתו את דעת  בעל 'רכסים לבקעה' המפרש את פיסוק הטעמים שבפסוק כמבחין אף הוא בין המצווה כלפי 'אחיך' לבין המצווה כלפי 'גר ותושב'.

שבת שלום

Edit Post Text