טיפ שבועי לפרשת בלק

השבת נקרא את פרשת בלק שבספר במדבר. בפרשה זו, שבמרכזה פרשת שכירתו של בלעם בן בעור על ידי בלק מלך מואב כדי שיקלל את ישראל, אלא שהאחרון 'בא לקלל ונמצא מברך' את ישראל (במדבר כד, י). בדברי בלעם אנו מרבים להיתקל בתופעה ספרותית השכיחה בפסוקי התנ"ך, התקבולת.

  כבר עמדנו בעבר(טיפ שבועי לפרשת בהר תשע"ט) על כך שחלק מפרשנינו הקדמונים עמדו על היקרותה של תופעת התקבולת בפסוקי  המקרא, בפרט בפסוקי השירה, וכינו אותה בשמות שונים. כך, למשל, הרשב"ם (ר' שמואל בן מאיר, נכדו של רש"י) כתב בפירושו לדברי ה' אל רבקה: "...שני גיים בבטנך ושני לאמים ממעיך יפרדו..."(בראשית כה, כג),  כי "כפל לשון הוא". כך גם בשירת האזינו על הפסוק "אספה עלימו רעות..."(דברים לב, כג) כתב הרשב"ם כי "דרך המקראות לכפול לשונם".

גם ראב"ע (ר' אברהם בן עזרא, נולד  בספרד במאה ה – 11 ונדד לאיטליה, צרפת ואפריקה ונפטר במחצית השניה של המאה ה- 12) כתב בפירושו על הפסוק: "ראובן בכרי אתה כחי וראשית אוני..."(בראשית מט, ג) כך: "כפול בענייין כדרך כל הנבואות"(ראו דוגמאות ודיון בתופעה בכללותה אצל: ב"ש ברוש, "הוראת התקבולת בשירה המקראית", פורסם באתר מקראנט במרשתת).

 עם זאת, יצויין כי היו מפרשני המקרא שהתנגדו לפרש מקראות אלה ואחרים כתקבולת  והם טענו כי החלק השני של ה"תקבולת" תמיד יוסיף משהו על החלק הראשון. בולט בעמדה זו הוא המלב"ים (ר' מאיר ליבוש בין יחיאל מיכל. חי ברומניה בין השנים 1879-1809) אשר הצהיר  בהקדמתו לפירוש לספר ישעיה כי "לא נמצא במליצות הנביאים כפל ענין במלות שונות"(ראו:  ע. פריש, "קווים לדרכי פרשנותו של מלבי"ם לאור פירושיו לבראשית ד, להושע יד ולתהלים פט",(בתוך)  עיוני מקרא ופרשנות י' - מנחת  ידידות והוקרה לשמואל ורגון, רמת גן תשע"א, עמ' 500-473).

 הפעם נעסוק באחד מן הפסוקים שבפרשתנו, הנראה לכאורה כתקבולת, ואולם, פיסוק הטעמים מחלקו בדרך שונה וננסה ליתן טעם לכך.

במשל הראשון של בלעם  נאמר: "וישא משלו ויאמר. מן ארם ינחני בלק מלך מואב מהררי קדם. לכה ארה לי יעקב ולכה זעמה ישראל"(כג, ז). הפסוק  נחלק באתנחתא במילה ויאמר. זהו פסוק שיש בו לשון אמירה, ובניגוד לרוב הפסוקים שיש בהם לשונות אמירה, פסוקנו נחלק בין הפתיחה לבין תוכן האמירה (על שני סוגי לשונות האמירה ראו: מ. פרלמן, חוג לטעמי המקרא  מס' 4).

 נראה כי בלעם מתאר בפסוק זה את  הסיבה שבגללה הוא פותח בדברי המשל שלו: "מן ארם ינחני בלק מלך מואב מהררי קדם"- בלק מלך מואב הנחה אותי, הביא אותי(ראו פירוש של רשב"ם לפסוק) מ"הררי קדם"(וראו דברי רשב"ם בפירושו לפסוק: "טורח גדול מארץ רחוקה, ובחנם, כי לא יועיל לו...").

 מטרת  הזימון של בלק את בלעם מתוארת  במחצית השניה של צלע ב: 'לכה ארה לי יעקב ולכה זעמה ישראל' - חלק זה של צלע ב נראה כתקבולת  וכדברי ראב"ע בפירושו לפסוק: "הטעם כפול כמשפט, שהוא דרך לדבר טעם אחד במלות משונות ושנוהו לחזוק...".

נעיין עתה בחלק הראשון של צלע ב: "מן ארם ינחני בלק מלך מואב מהררי קדם" חלק זה של הצלע נחלק  במילה המוקפת מן-ארם המוטעמת בתלישא גדולה(שכוח פיסוקו גדול מן הפשטא שבמילה המוקפת "מלך-מואב". ראו: מ פרלמן, דפים ללימוד טעמי המקרא ז, תל אביב תשל"ב, עמ'509-508,  544-541).

 חלוקה זו של בעלי הטעמים נראית לכאורה תמוהה, שכן לכאורה היה ניתן לצפות כי גם כאן יחלקו בעלי הטעמים את הפסוק כתקבולת: 'מן ארם ינחני בלק- מלך מואב(ינחני) מהררי קדם(מן ארם בתרי גרשין, ינחני בלק- במונח רביע)- ואולם כפי שאנו רואים, לא כך חילקו את הפסוק בעלי הטעמים.

נראה כי חלוקה זו של בעלי הטעמים הסוטה מן התקבולת, איננה מקרה יחיד, ומצינו כמותה גם בפסוקים אחרים. כך למשל בפסוק: 'לא תעשון אתי. אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם"(שמות כ, כ) - בעלי הטעמים חילקו את הפסוק במילה אתי, ולא במילה כסף. לו היו מחלקים בעלי הטעמים את הפסוק במילה כסף היתה נגלית התקבולת בין כסף לבין זהב(על פסוק זה ראו בטיפ השבועי לפרשת יתרו שכתבנו בעבר).

 על תופעה זו הצביע בין השאר אפרים בצלאל הלבני(א"ב הלבני, "טעמי המקרא שאינם בהתאם לתחביר: שתי דוגמות",  מחקרים בלשון ט תשס"ד עמ'

 126-123. ראו על כך גם אצל: ש. קוגוט, המקרא בין טעמים לפרשנות, ירושלים תשנ"ד(להלן: קוגוט), עמ' 70 ואילך).

 לדעת הלבני, בפסוקים כאלה שניתן לכאורה לפרש כתקבולת ואשר בעלי הטעמים לא חלקו אותם בהתאם לכללי התקבולת, יש להניח שנתכוונו לפירוש אחר מזה המשתמע מן התקבולת. דא עקא שבפסוקנו, קשה לראות לכאורה פירוש אחר שאינו מקביל בין בלק לבין מלך מואב. נראה כי על פי פיסוק הטעמים הקיים המילים מלך מואב הינם מאמר מוסגר(המסתיים במילה מואב המוטעמת בפשטא, כמתחייב מ'כלל המאמר המוסגר' שעליו עמדנו פעמים רבות בעבר).

 הסבר משלים לכך מספק פרופסור שמחה קוגוט. על פי הסברו, יש להבחין בין שני סוגים של תקבולת. האחד- תקבולת מלאה שאיננה מצריכה השלמות מצלע לצלע. השני- תקבולת חסרה, המצריכה השלמות כאלה.

  מעצם טיבה וטבעה של שיטת הפיסוק והחלוקה  של טעמי המקרא, היא אינה יכולה "להכיל" "השלמות" מצלע לצלע(ראו קוגוט, עמ' 72). על כן בפסוקים  הדורשים השלמות כאלה, יהא  הפיסוק של בעלי הטעמים שונה ממה שהיה נראה אולי מתבקש על פי כללי התקבולת.

 לדעת פרופסור קוגוט- באופן כזה יש לפרש את חלוקת פסוקנו על ידי בעלי הטעמים- לפי  פיסוקם, חלק זה איננו מתחלק לשתי יחידות, אלא יש בו יחידה אחת שבה צמד המילים 'מהררי קדם' הוא תוספת, מחשבת משנה(הנו"ן בסגול). מדובר בתופעה לשונית, שבה הדובר או הכותב מסיים משפט, ובמחשבה שניה הוא מחליט להוסיף איבר למשפט, וכשהוא מוסיף אותו בסוף המשפט - הוא גורר לעיתים עוד חלקים שכבר נזכרו במשפט המקורי.

כך, בפסוקנו, המילים "מהררי קדם", הן מחשבת משנה, שגררה אליה מן המשפט המקורי את המילה ינחני - (על תופעה לשונית זו שאינה אופיינית רק לשפה העברית המקראית ראו:         Goshen-Gottstein M           "Afterthought and the Syntax of Relative Clauses in Biblical Hebrew, jbl 68( 1949) pp 35-47

במקרה זה, אילו היו בעלי הטעמים מחלקים את הפסוק על פי כללי התקבולת, היה הפסוק עלול להתפרש שלא כהלכה בידי מי שלא היה ער להשלמה הנדרשת בצלע השניה(כלומר "להעתיק" את המילה ינחני לחלק השני של התקבולת, לאחר המילה המוקפת מלך-מואב). כלומר - לו היו בעלי הטעמים שומרים כאן על כללי התקבולת, היה ניתן להבין בטעות  את המילים מהררי קדם כלוואי למילים מלך מואב, ולא כתיאור לפועל ינחני.

 לנוכח מצב דברים זה, העדיפו בעלי הטעמים לפסק את הפסוק באופן שהקורא לא יזדקק להשלמת מילים מצד אחד של התקבולת לצידה השני, וזאת כמובן מבלי שמשמעות הפסוק נפגעת(ראו: קוגוט, עמ' 72).

לסיכום: עמדנו הפעם על עוד פסוק שיש בו תקבולת. ראינו כי טעמי המקרא אינם משקפים במקרה זה את התקבולת והבאנו טעם לכך, הנעוץ, כבמקרים אחרים, בטעות אפשרית בהבנת הכתוב, אם יחולק על פי כללי התקבולת.

שבת שלום

Edit Post Text