טיפ שבועי לפרשת פינחס

השבת אנו קוראים  בתורה את פרשת פינחס.

בפתיחת הפרשה אנו קוראים על כך שה' מודיע למשה כי פינחס (נכדו של אהרן הכהן) הצליח, בזכות מעשהו (דקירתם והריגתם של זמרי בן סלוא וכזבי בת צור, מעשה המתואר בסוף פרשת בלק), למנוע את המשך כילויו, חלילה, של עם ישראל במגפה, בעקבות חטאו בבעל פעור.

בגין מעשה זה, מודיע הקב"ה למשה, כי פינחס יזכה לברית שלום (כה, יב). אחר כך מפרטת התורה את זהות "בני הזוג" שנדקרו על ידי פינחס. התורה מקדישה פסוק אחד לזהותו של האיש הנדקר - זמרי בן סלוא (פסוק יד), ולאחר מכן מקדישה התורה פסוק אחד לשמה של האישה הנוכרית שעימה נזדווג זמרי: "ושם האשה המכה המדינית כזבי בת צור. ראש אמות בית אב במדין  הוא"(כה, טו).

 הפסוק נחלק באתנחתא במילה המוקפת בת-צור. נראה כי הפסוק מתחלק בין שני נושאים. צלע  א עוסקת בכזבי, האישה. צלע ב עוסקת בצור, אביה ומדגישה את  מעמדו הרם.

הביטוי הקשה בפסוק זה הוא "ראש אמות בית אב". מה פשרו של ביטוי זה?

 הערת המסורה (המסורה היא רשימת הערות על נוסח המקרא  ערוכה לפי סדר הפסוקים. מטרתן של ההערות היתה להביא לקביעת נוסח אחיד ומחייב של המקרא. ראו על המסורה בערך המתאים בויקפדיה ובהפניות המובאות שם) לפסוק כבר מראה לנו כי מדובר בביטוי חריג. וכך רשמו בעלי המסורה: אמות – ל' (כלומר: ליתא, אין). המילה אמות  אינה מופיעה עוד בתנ"ך בצורתה זו. בלשון ימינו אנו מגדירים אומה כעם (ראו למשל במילון אבן שושן לתלמידי בית הספר, מחדש ומעדכן לשנות האלפים שיצא לאור בשנת 2013). מה פשר הביטוי בפסוקנו?

רש"י(ר' שלמה בן יצחק. נחשב לגדול פרשני המקרא היהודים. חי בצרפת בין השנים 1105-1040) בפירושו לפסוק מבאר: "ראש אומות- אחד מחמשת מלכי מדין ' את אוי ואת רקם ואת צור' וגו'(במדבר לא ח) והוא היה חשוב מכולן שנאמר 'ראש אומות': ולפי שנהג בזיון בעצמו להפקיר ביתו, מנאו(הכתוב) שלישי...".

 כלל גדול למדנו מדברי רבותינו: "דברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר..."(ירושלמי ראש השנה יז, א). הביטוי 'אמות' הוא חריג, ועל כן נלמד פירוש הביטוי הזה ממקום אחר בתורה, שם נמנו חמשת מלכי מדין(במדבר לא, ח) וצור הוא אחד המלכים האלה. מכאן נלמד שכזבי בת צור שנזדווגה עם זמרי בן סלוא היתה ביתו של אותו צור, שהיה אחד מחמשת מלכי מדיין. פירוש רש"י לפסוקנו גם מנמק למעשה את סדר הזכרת חמשת מלכי מדין בבמדבר לא, ח. מפסוקנו עולה כי צור היה 'ראש אמות בית אב במדין', אבל הכתוב בבמדבר לא ח מונה אותו שלישי ברשימת מלכי מדיין. הנימוק לכך, על פי המדרש המובא ברש"י,   שצור, שהיה ראש המלכים, הפקיר את ביתו ולכן הכתוב דחקו למקום השלישי ברשימת המלכים ולא מנאו ראשון כפי שהיה ראוי לו.

וממשיך רש"י לבאר את פסוקנו: "בית אב - חמשת בתי אבות היו למדין' עיפה ועפר וחנוך ואבידע ואלדעה(בראשית כה, ד) וזה היה מלך לאחד מהם" - רש"י מפנה אותנו לפסוק בבראשית המונה את בתי האבות של מדיין. לדברי רש"י,  אותו צור, שביתו כזבי נזדווגה עם זמרי בן סלוא, היה מלך של אחד מבתי האב הללו.

 דברי רש"י בחלקם הראשון נסמכים על האמור במדרש: " להודיעך שנאתן של מדינים עד היכן היתה, שבת מלך הפקירו לקלון... צור גדול שבכולם והיה מלך והפקיר בתו... ולפי שבזה את עצמו והפקיר  בתו לקלון גרעו הכתוב וכתבו שלישי, אבל הוא מלך שבכלם שנאמר ראש אמת..."(תנחומא פינחס, אות ב).

לעומת גישה זו, רלב"ג (ר' לוי בן גרשום. פרשן מקרא, ומדען שחי בפרובנס בין השנים 1344-1288) איננו מבחין בין  הביטוי 'ראש אמות' לבין הביטוי בית אב והוא מפרש: "והנה ספר שהאיש המוכה היה נשיא שבט שמעון והאשה המוכה היתה בת מלך ממלכי מדין, כי צור היה שם אחד מהמלכים כאמור 'את אוי ואת רקם ואת צור(במדבר לא, ח)- להורות על חוזק קנאת פנחס לשם יתעלה..." (לגישות נוספות בעניין פירוש הביטוי החריג הזה ראו: עולם התנ"ך במדבר, תל אביב תשנ"ג, עמ' 156).

ומה דעת בעלי הטעמים? בעלי הטעמים הטעימו את  המילה 'ראש' במונח, את המילה 'אמות' בטעם מרכא ואת המילה המוקפת 'בית-אב' בטעם תביר. על פי קריאה זו, כך  יש לקרוא את הפסוק: 'ראש אמות בית אב במדין – הוא'. נראה לפי קריאה זו כי הביטוי 'אמות בית אב' הינו ביטוי אחד- כדעת רלב"ג. מכאן נראה לכאורה שרש"י, המפצל בין שני הביטויים, פירש את פסוקנו בניגוד לפיסוק הטעמים.

האומנם? ממקורות שונים עולה כי במקורות שונים היה פיסוק טעמים שונה לפסוק שלפנינו. על פי פיסוק הטעמים החילופי, המילה 'אמות' מוטעמת בזקף. כך נחלק אפוא הביטוי לשניים: 'ראש אמות - בית אב במדין הוא'. חלוקה כזו מתאימה לדברי רש"י.

סיכום שתי השיטות מובא על ידי שד"ל (שמואל דוד לוצאטו. חי באיטליה בין השנים 1865-1800) באיגרת שכתב בשנת 1853 ונשלחה אל שלמה זק"ש  (חוקר עברי. איש תנועת ההשכלה. איש מקשר בין אנשי תנועת ההשכלה לבין אנשי חוכמת ישראל. חי בין השנים 1892-1816. באיגרת זו מונה שד"ל רשימה של מה שהוא רואה כטעויות בטעמי המקרא: "אשר נתפשטו בספרי הדפוס" ובה קיבץ הצעות רבות שלו ל"תיקונים" בטעמי המקרא), וכך כתב (שד"ל אינו מתייחס לנושא זה בפירוש הרגיל לתורה): "אמות במרכא, לא בזקף קטון(אור תורה ומנחת ש"י. אור תורה הוא חיבור בענייני המסורה שכתב ר' מנחם בן יהודה די לונזאנו שהיה רב, מקובל וחוקר מסורה שחי במאה 17-16. מנחת ש"י הוא חיבור מקיף העוסק בקביעת נוסח המקרא על פי כתבי יד של המקרא ומגוון חיבורי מסורה ודקדוק, וכן באוסף עדויות על נוסח המקרא , המגיע ממגוון רחב של מקורות. מחבר הספר הוא ידידיה שלמה נורצי שחי ופעל בעיר מונטובה שבאיטליה במאות  ה- 17-16).

 שד"ל מנמק את דעתו התומכת בפיסוק הטעמים כפי שהוא לפנינו, ואלה דבריו:"שאם היה 'ראש אמות' בזקף היה כינוי 'הוא'  שבסוף הפסוק חוזר לבית אב במדין, ובאמת אינו חוזר אלא לצור אבי כזבי, שהיה ראש אמות בית אב במדין, כלומר ראש לאנשי ועממי בית אב ומשפחה ממשפחות מדין".

 שד"ל תומך את פיסוק הטעמים הנפוץ בנימוק ענייני - המילה 'הוא', שהיא המילה האחרונה בפסוקנו, מתייחסת לדעתו למילה צור(ולפי הבנה זו, כל צלע ב הינה מאמר מוסגר), ולא למילים בית אב.

ומסכם שד"ל וכותב" ובדפוסים הרבה 'אמות' בזקף והוא שבוש גדול".

שד"ל מצדיק אפוא את פיסוק הטעמים הקיים, תוך שהוא נסמך על דעתם של  לנזנו ושל  בעל מנחת ש"י, אך גם מעניק לפיסוק הטעמים הזה פשר ענייני. מדברי שד"ל אלה עולה המסקנה כי הוא אינו מסכים לדעת רש"י, המפצל בין שני הביטויים: 'אומות' ו'בית אב'.

  בהנחה שפיסוק הטעמים שלפנינו הוא זה אשר היה מונח בפני רש"י, נשאלת השאלה מדוע בחר רש"י לפרש כנגד הטעמים במקרה זה? ייתכן כי את גישתו של רש"י המפרש, במקרה זה שלא על פי פיסוק הטעמים(שלפנינו) ניתן להסביר בכך שנאמנותו של רש"י לטעמי המקרא אינה מוחלטת ועיוורת. לכן, כאשר הוא מוצא צורך ענייני לסטות מן הפירוש העולה מן הטעמים הוא עושה זאת, מה גם שרש"י נסמך במקרה זה על מדרש(על יחסו של רש"י לפיסוק הטעמים בכלל ראו: ש. קוגוט, המקרא בין טעמים לפרשנות, ירושלים תשנ"ד, עמ' 190-148).

לסיכום: עסקנו הפעם בביטוי חריג באחד מן הפסוקים שבפרשתנו. היצגנו שתי דרכים לפרשו וראינו שפיסוק הטעמים תומך לכאורה בדרכו של רלב"ג ולא בפירושו של רש"י. את סטייתו המשתמעת של רש"י מפיסוק הטעמים נסינו לבסס על  גרסה אחרת של טעמי המקרא בפסוקנו מחד, או לחילופין על גישתו העקרונית של רש"י שאיננו מאמץ באופן עיוור את הפירוש המשתמע מן הטעמים ובפרט כשפירושו שלו נתמך בדברי המדרש ונסמך עליו.

שבת שלום 

Edit Post Text