טיפ שבועי לפרשת ראה
השבת נקרא בתורה את פרשת ראה. נעסוק הפעם בפסוק מתוך הפרשה, הנוגע למצווה הידועה כ"ביעור מעשרות".
כידוע, על פי דין התורה, יש מחזור חקלאי של 7 שנים והשנה השביעית בו היא שנת שמיטה שבה אסור לזרוע ולקצור. דיני השמיטה מפורטים בספר ויקרא(כה, א-ז) וכן בספר דברים (טו, א-ו) .
בשש השנים שבין שמיטה אחת לשמיטה שאחריה, חלים דיני תרומות ומעשרות באופן שנתי. בעל השדה נדרש להפריש מן היבול שלו תרומה - לכהן ומעשר - ללוי (הלוי עצמו נדרש להפריש מעשר מן המעשר - לכהן). ממה שנותר לאחר הפרשת התרומה והמעשר, על בעל השדה להפריש מעשר עבור עצמו ולאוכלו 'במקום אשר יבחר ה'. אם בעל המעשר גר בריחוק מקום, הוא רשאי למכור את המעשר ולהעלות את כסף הפדיון למקום הנבחר, לקנות שם אוכל ולאוכלו שם(דברים יד, כב-כז).
מייד לאחר פירוט דיני המעשר בפרשתנו, מופיע חוק העוסק במעשרות המצטברים אצל בעל השדה משנה לשנה, וכך נאמר בפרשה: "מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך בשנה ההוא(קוראים' ההיא' נ.ו). והנחת בשעריך"(יד, כח). בהמשך הפיסקה מתואר הדין החל על המעשר הזה - הלוי, הגר היתום והאלמנה זכאים לאכול מן המעשר הזה, שלא הועבר אליהם בשנים הקודמות. דין משלים לדין זה מצוי בפרשת כי תבוא (דברים כו, יב-טו). שם חוזרת התורה בקיצור על הדין שבפרשתנו ומוסיפה עליו את הדין המחייב את בעל האדמה לבוא לפני ה' ולהצהיר על כך שקיים את כל הדינים הנוגעים להפרשת תרומה ומעשר ללוי, לגר ליתום ולאלמנה(וראו דברי רמב"ן בפירושו לפסוקנו המקשר באופן ברור בין שתי הפרשיות).
ננתח תחילה את פסוק כח לפי פיסוק הטעמים: הפסוק נחלק באתנחתא במילה ההוא(כאמור, יש לקרוא כאילו נכתב - ההיא). נראה כי טעם החלוקה הוא: חלוקה בין שתי פעולות. תוציא- צלע א. והנחת - צלע ב.
צלע א נחלקת במילה תבואתך, המוטעמת במונח ובזקף.
נשאלת השאלה: מה פירוש המילים "בשנה ההיא" שבפסוקנו? למה מתייחסות מילים אלה? האם לחובת ההוצאה, כלומר - החובה להוציא את המעשר המצטבר חלה רק מקצה שלוש שנים ולא בכל שנה בשנה, אבל מקצה שלש שנים יש להוציא את מעשר שלוש השנים ולהניח לעניים? או שמא המילים 'בשנה ההיא' מתייחסות למעשר המופרש מן התבואה – כלומר: את המעשר שעל בעל האדמה להפריש באותה שנה(השלישית לשמיטה) - יש להוציאו מקצה שלוש שנים ולהניח בשער(ואין חובה להוציא את המעשרות של השנים האחרות).
נראה כי רש"י (ר' שלמה בן יצחק. נחשב לגדול פרשני המקרא היהודים. חי בצרפת בין השנים 1105-1040) מפרש את הפסוק בהתאם לאפשרות הראשונה שהעלנו כאן, ואלה דבריו: "מקצה שלש שנים- בא ולימד שאם השהה מעשרותיו של שנה ראשונה ושנייה לשמיטה, שיבערם מן הבית בשלישית". לפי פירוש הזה- המילים 'בשנה ההיא' הם מועד הביצוע של פעולת ריכוז המעשרות של שלוש השנים. על פי רש"י, דין זה חל על כל מי שמסיבה זו אחרת לא קיים את המצווה השנתית להפריש את המעשרות (שהרי מצווה זו חלה על כל שנה בנפרד, כפי שנאמר בפירוש בפסוק כב).
עמדה זו והבסיס לה מפורטות בפירושו של ר' יוסף בכור שור (פרשן מקרא ותלמוד, מבעלי התוספות. חי במאה ה- 12 בצרפת) ) לפסוקנו ואלה דבריו: "בשלש שנים תוציא כל המעשרות: בשנה ראשונה לשמיטה מעשר ראשון ללוי ומעשר שני בירושלים לאכול, וכן בשניה, ובשלישית מעשר ראשון ומעשר עני לחלק לעניים... הרי שלסוף שלש שנים הוציא כל מעשרות שיש לו להוציא: מעשר ראשון, שני ועני, ורבותינו דרשו(ראה ירושלמי מעשר שני ה, ו(נו, ב) שהוא שנת הביעור....". נראה בבירור מדברי פרשן זה כי בשנה השלישית יש להוציא את כל עודפי המעשרות משלוש השנים שחלפו "שאם שהא מעשרותיו צריך לבער בשנה השלישית הכל ולתת ללוי את שלו ולעני את שלו ולהוליך השני לירושלים".
לפי גישה זו, המבוססת על מקורות שונים בדברי חז"ל, השנה השלישית(וגם השישית) הם הזדמנות לבעל האדמה 'ליישר קו' עם דיני המעשרות על ידי הוצאה מן הבית של כל מה שלא הוציא בשלוש השנים(ראו דברי הברייתא המובאת בבבלי ראש השנה יב, ב שם לומדים התנאים בדרכים שונות את ההלכה כי יש ליתן את המעשר הראשון ללוי גם בשנה השלישית והשישית לשמיטה).
חרף כל האמור לעיל, נראה שנמצאו חולקים על פירוש זה, ונרמזים הדברים בפירושו של ראב"ע((ר' אברהם בן עזרא, נולד בספרד במאה ה – 11 ונדד לאיטליה, צרפת ואפריקה ונפטר במחצית השניה של המאה ה- 12) לפסוקנו ואלה דבריו: "מקצה שלש שנים - זה מעשר שלישי ולא יוציא בשנה הזאת מעשר שני(ראה ר"ה יב, ב) ויש אומרים כי יוציא שלשתם, והמכחשים אמרו כי מצות 'עשר תעשר' (יד, כב) הוא המעשר הראשון וטעם 'וצרת הכסף'(לעיל כה) עם הלוי ידבר וכן 'ובכורות בקרך'(לעיל כג) עם הכהן ידבר ואין שם מעשר שני, רק זה שהוא לשלש שנים".
ראב"ע מזכיר בפירושו את דעת מי שהוא מכנה 'המכחשים'(ונראה שמכוון לקראים שלא הכירו בתוקפה המחייב של התורה שבעל פה. על מלחמתו של ראב"ע בפירוש הקראים ראו: רפאל יצחק (זינגר) זר, "רבי אברהם בן עזרא ופרשנות המקרא הקראית", מגדים לב(אדר ב תש"ס), עמ' 106-97וראו שם ביבליוגרפיה על ראב"ע) ה"מכחשים" הללו פירשו, כך עולה מדברי ראב"ע, כי אין כלל מצוות מעשר שני. אולם ראב"ע דוחה את דבריהם וכתב "ואנו נסמוך על קבלת אבותינו".
ומה דעת בעלי הטעמים? האם ניתן להסיק מפיסוק הטעמים מסקנה כל שהיא לגבי פירוש הפסוק?
מבין הפרשנים, מוצא לנכון שד"ל(שמואל דוד לוצאטו. חי באיטליה בין השנים 1865-1800) להתייחס בפירושו לפסוקנו לפיסוק הטעמים, ואלה דבריו: "בשנה ההיא אינו חוזר אל 'תבואתך', אלא אל 'מקצה ג שנים' (וכן דעת בעלי הטעמים), כלומר: מקצה ג שנים בשנה ההיא בעצמה תוציא את כל מעשר תבואתך והנחת בשעריך".
שד"ל קובע תחילה כי המילים בשנה ההיא שבפסוקנו מתייחסות אל המלים 'מקצה שלש שנים' שבתחילת הפסוק, ולא אל המילה 'תבואתך'. כלומר- אין הפסוק מורה להוציא את תבואת השנה השלישית בלבד, אלא את תבואת שלוש השנים. שד"ל אף קובע שזו גם דעת בעל הטעמים. נראה כי שד"ל סבר כי אם התכוונו בעלי הטעמים לפרש כי יש להוציא את תבואת השנה השלישית בלבד, הרי שהטעמים שעל המילים 'מעשר תבואתך' היו צריכים להיות דרגא ותביר, ולא פשטא ומונח זקף. לפי הטעמים החליפיים הללו היה ברור שהמילים 'בשנה ההיא' מתייחסות אל המילים 'מעשר תבואתך' שקדמו להם.
אבל לפי פיסוק הטעמים שלפנינו, המילה תבואתך "סוגרת" על כל מה שנכתב לפניה. יש לקרוא אפוא את הפסוק כך: "מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך - בשנה ההיא". בשנה ההיא היא ההוצאה וחובת ההוצאה מתייחסת ל" כל מעשר תבואתך", כלומר למעשר של שלוש השנים ולא רק למעשר של השנה השלישית.
ואולם, נראה כי במקרה זה, הגם ששד"ל מפרש לכאורה כחז"ל שיש להוציא בשנה השלישית את המעשר של 3 השנים, הרי שהוא סבור שעל פי פשט הפסוקים, אין להוציא את כל המעשרות של שלוש השנים אלא רק את המעשר השני, שבעל הבית לא הספיק לאכול אותו בירושלים במהלך השנה הראשונה והשניה- אותו ורק אותו לתת לעני וללוי.
רק כך ניתן להבין את המשך דברי שד"ל, בהם הוא מסביר את הרציונל שבדין זה, ואלו דבריו: "ולפי הפשט הוא הנשאר ממעשר שני שלא הספיק לאכלו בירושלים מצווה לבערו בכל שנה שלישית ולתיתו ללוי ולעני. המתינה לו תורה עד ג שנים שיעלה הוא עצמו בירושלים ומה שנשאר בשנה השלישית יצטרך לבערו ולא ימתין עוד".
לפי שד"ל, הרציונל של הדין הזה הוא להתחשב במצבו של בעל האדמה שלא הספיק לאכול את המעשר השני בירושלים, התורה מאפשרת לו לצבור את המעשר השני עד השנה השלישית, ובשנה זו (וגם בשישית) שהיא שנת מעשר עני - אם הבעלים עדיין לא הספיק לאכול את המעשר השני - מצווה עליו לתת אותו ללוויים או לעניים.
שד"ל מרחיב בעניין זה גם בפירושו לפרשת "ביעור מעשרות" שבפרשת כי תבוא(כו, יב-טז) ואלה דבריו שם: "ענין הפרשה הזאת מבולבל מאוד לשיטת רז"ל שהרי לדבריהם... היא מדברת בשלושה מיני מעשרות אע"פ שהכתוב לא הבדיל ביניהם כלל... לפיכך נראה לי שאין הכתוב מדבר אלא במעשר אחד, והוא מעשר שני הנאכל לבעלים בירושלים ומפני שהיה קרוב הדבר שלא יספיקו הבעלים לאכלו שם מידי שנה בשנה, היו משהים הנותר משנה לשנה האחרת והנה התירה תורה לעשות כן עד שלוש שנים, אבל בשנה השלישית אם עדיין לא הספיקו הבעלים לאכלו כולו בירושלים ציוותה תורה שיוציאו אותו בעירם ויתנוהו ללוי ולעני".
ומוסיף שד"ל שם והסביר כיצד נולד דין מעשר עני כמעשר קבע בשנה השלישית והשישית, ואלה דבריו; "ונראה כי אחר שרבו הרמאים הגוזלים מתנות עניים והיו אומרים לעניים: אין לנו שום מותר מעשר שני לתת לכם כי כבר אכלנוהו בירושלים - גזרו חכמים כי בשנה השלישית לא יפרישו מעשר שני אלא המעשר שמפרישים יהיה כולו לעניים".
דברי שד"ל אלו בוודאי אינם עולים בקנה אחד עם הלכת חז"ל, המבחינה באופן דיכוטומי בין סוגי המעשרות לפי השנים ואיננה רואה את המעשר עני כהתפתחות מאוחרת של דיני המעשרות. נראה כי יש לראות את דברי שד"ל אלה על רקע האמור בהקדמתו לפירושו לתורה ואלה דבריו: "כשאנו מניחים את המסורת כיסוד מוסד של פרשנות המקרא אין אנו מתכוונים בזה שבהבנת פסוקי התנ"ך עלינו להימשך ללא ערעור וללא סייג אחרי המשמעות שייחסו להם חכמי המשנה והתלמוד, כי דרך זו תוביל אותנו פעמים לא מעטות הרחק מן האמת הצרופה. דבר זה ידוע יפה לגבי פרטי המקרא העוסקים במאורעות היסטוריים... אבל הוא הדין גם ביחס לפרקים העוסקים במצות עשה ולא תעשה וגם בענייני אמונות ודעות(הקדמת שד"ל לפירושו לתורה בתוך: פ. שלזינגר (מהדיר) פירוש שד"ל על חמשה חומשי תורה, תל אביב תשכ"ה , עמ' יב. על יחסו של שד"ל למדרשי ההלכה ראו בספרו של אמו"ר: ש. ורגון, שמואל דוד לוצאטו: ביקורתיות מתונה בפירוש המקרא, רמת גן תשע"ג, עמ' 401-377. דיון ביישום גישתו העקרונית של שד"ל על הפסוק נשוא טיפ זה ראו שם בעמודים
391-389).
לסיכום: עסקנו הפעם בפסוק מפרשת השבוע שעננינו בתחום החוק וההלכה. הצגנו ספק לגבי משמעות הביטוי 'בשנה ההיא' והבאנו את דברי המפרשים. ראינו שבדבריהם נזכרו גם פרשנויות החולקות על הדעה המסורתית. ראינו את דעת שד"ל הטוען מצד אחד כי פיסוק הטעמים לפרשתנו תומך בשיטת חז"ל לגבי "ביעור המעשרות" מבחינת התבואה שיש להוציא בשנה השלישית והשישית, אך מצד שני חולק על שיטת חז"ל לגבי החלוקה שבין מעשר שני לעני ורואה במעשר עני פרי התפתחות היסטורית מאוחרת ותקנת חכמים.
שבת שלום
Edit Post Text
