טיפ שבועי לפרשת כי תצא

בפרשת השבוע, פרשת כי תצא, מצויות מצוות רבות. הפעם נעסוק בעניין האחרון הנזכר בפרשתנו, עניין  זכרון מעשה עמלק והמצווה למחיית זכר עמלק.

 התורה מצוה: "זכור את אשר עשה לך עמלק. בדרך בצאתכם ממצרים(כה, יז)  אחרי מצווה כללית זו, מפרטת התורה את מעשהו של עמלק ואת הטעם למצוות הזכירה: "אשר קרך בדרך ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עיף ויגע. ולא ירא אלהים"(כה, יח). בפסוק הבא (יט) באה המצווה האופרטיבית הנוגעת לעמלק, אולם העיון בפסוק זה חורג ממסגרת עיוננו כאן.

 עמלק מתואר בפסוק יח כמי ש"קרך בדרך"(על פירושו  של מונח זה  ראו שלושת הפירושים המובאים בדברי רש"י בפירושו לפסוק) וניצל את חולשתם של בני ישראל (או לפחות חלקם) ולהעז להיות האויב הראשון שנלחם בהם(ראו דברי רלב"ג: "רוצה לומר שהוא הזמין עצמו להלחם עמך בדרך לחשבו שאתה שם בזולת כלי מלחמה עם היותך גם כן עיף ויגע....ויזנב בך כל הנחשלים אחריך -  רוצה לומר שהרג הזנב שבהם, והם כל החלושים שהיו הולכים בזנב המחנה לחולשתם. ולזה הוא מבואר שעמלק קבץ כאן כל הסבות שישלם בהם כלויו ישראל. האחת: עוררו מלחמה לישראל בדרך שלא נשמרו מזה קודם, להחלץ בכלי המלחמה, ובזה האופן הרג כל החלושים שיהיו בסוף המחנה כי לא נשארו מהם: והשנית-  שמצאם יגיעים ויעיפים מטורח הדרך. והשלישית- שעדיין לא דבקה בישראל ההשגחה הפרטית האלהית....").

מבחינת פיסוק הטעמים, הפסוק נחלק  באתנחתא במילה "ויגע".

ברור שבפסוקנו הנושא מתחלף פעם אחת לפחות. הפסוק  פותח במשפט בו הנושא הוא עמלק, שהוא הנושא של הפסוק הקודם(יז). הוא זה "אשר קרך בדרך...". בשלהי צלע א של פסוקנו הנושא מתחלף, וישראל הוא הנושא של המשפט "ואתה עיף ויגע".

נשאלת השאלה: מה הנושא של צלע ב? האם צלע ב מתייחסת לעמלק, או שמא המילים  'ולא ירא אלהים'  מתייחסות לישראל?

 במדרשי  התנאים מוצאים אנו מחלוקת בהבנת מילים אלה, ואלה דברי  המכילתא דר' ישמעאל(בשלח פרשה ו)  " ... ולפי שפרשו מדברי תורה לכך בא עליהם השונא...אחרים אומרים 'ולא ירא אלהים - אלו ישראל... "(בשלח, מסכתא דעמלק, א).

 לפי דעה זו,  המילים 'ולא ירא אלהים' מתייחסות לישראל. לעומת זאת,  בספרי נאמר: "ואתה עיף ויגע- ישראל. ולא ירא אלקים- עמלק"(סימן קסז).

 רש"י (ר' שלמה בן יצחק. נחשב לגדול פרשני המקרא היהודים. חי בצרפת בין השנים 1105-1040))בפירושו לפסוק דגל בגישה הראשונה, המבוטאת במכילתא ואלו דבריו: "ולא ירא עמלק אלהים מלהרע לך"(וראו הערת ר' שבתי בס בפירוש שפתי חכמים על דברי רש"י הנ"ל).

 כך היא גם דעת ראב"ע( (ר' אברהם בן עזרא, נולד  בספרד במאה ה – 11 ונדד לאיטליה, צרפת ואפריקה ונפטר במחצית השניה של המאה ה- 12), בפירושו לפסוקנו ואלה דבריו:"ולא ירא אלהים -  שב אל עמלק, והוא פועל עבר כמו 'כי כבד ממך' (שמות יח, יח)  'כי זקן יצחק' (בראשית כז, א)...".

 ר' יוסף בכור שור (פרשן מקרא ותלמוד, מבעלי התוספות. חי במאה ה- 12 בצרפת))סבור אף הוא כי צלע ב פסוקנו מוסבת על עמלק, ואף מוצא בעובדה זו קשר לעניין הקודם המוזכר בפרשה, פרשת מידות ומשקולות(פסוקים יג- טז), ואלו דבריו: " ולא ירא אלהים מעשות עול כזה. ואף על פי  שהשכינה בקרב מחניך, לא היה חרד שמא יקפיד. אלמא העושה עול אינו ירא אלהים וכן העושה עול במשקלות אינו ירא אלהים, להכי סמכי זה לזה...".

לעומת זאת, מצאנו כמה וכמה פרשנים המאמצים את הדעה  המובאת במדרש ספרי. כך למשל כותב רלב"ג(בהמשך לדברים שצוטטו לעיל)"... כי היה אז ישראל בלתי ירא אלהים, כמו שנראה מהריב שהריבו ישראל שם ונסו השם יתעלה כמו שנזכר שם"(בפירוש זו הוא מקשר בין פרשת מלחמת עמלק שבפרשת בשלח(שמות יז, ח-טז) לפרשה שבאה לפניה - חטאם של בני ישראל שניסו את ה' (שם, א-ז).

ובדרך דומה מהלך גם ר' חיים בן עטר(פרשן מקרא  ותלמוד ופוסק הלכה.   נולד במרוקו בשנת 1696 ונפטר בארץ ישראל בשנת 1743) בפירוש אור החיים, ואלה דבריו: " עיף עדיין משיעבוד מצרים ויגע מטורח הדרך. ואומר 'ולא ירא אלקים' פירוש ובזה בא המורך בלבבך יותר ממפעל עייפות ויגיעות... אבל אם היו צדיקים לא יפחדו ולא ייראו במלחמתו"(לדעות פרשנים נוספים בסוגיה זו ראו: מ. פרלמן, חוג לטעמי המקרא ד(תשל"ג), מס' 123).

ומה דעת בעלי הטעמים? האם ניתן לראות בפיסוק הטעמים הכרעה לטובת אחת מן העמדות שהבאנו ?

לדעת מורי ורבי מיכאל פרלמן ז"ל (שם) בעלי הטעמים מצדדים בגישה המפרשת כי  המילים 'ולא ירא אלהים' מוסבות על  עמלק, שכן אילו הביטוי היה מוסב על ישראל, היה הפסוק צריך להיות נחלק באתנחתא במילה אחריך, ואז היינו רואים באופן ברור שצלע א מתייחסת לעמלק, ואילו צלע ב  - לישראל.

 נראה כי ניתן להשיג על טיעון זה שכן מצינו מקומות נוספים בתורה בהם נושא מתחלף באמצע פסוק, ולאוו דווקא במקום החלוקה העיקרית של הפסוק בטעם אתנח, אלא גם בטעמים מפסיקים מדרגות נמוכות יותר, למשל בזקף(דברים כו, ה. ראו גם התייחסות  ל'נושא  המתחלף' בטיפ השבועי לפרשות חקת ועקב משנה זו ושם דוגמאות נוספות).

לדעת פרופסור שמחה קוגוט (ש. קוגוט, המקרא בין טעמים לפרשנות ירושלים תשנ"ד, עמ' 76) בעלי הטעמים ביקשו למנוע קטרוג על ישראל ובשל מניע זה, לא חצו את הפסוק באתנחתא במילה אחריך, אלא במילה ויגע, וכך נראה כי  המילים 'ולא ירא אלהים' מוסבות על עמלק. בנוסף, לדעתו, ייתכן  שגם מניעים לשוניים תומכים בפירוש לפיו המילים 'ולא ירא אלהים' מתייחסות  לעמלק (מניעים אלה נידונים בהרחבה בחלק בו דן פרופ' קוגוט בעמדתו של ראב"ע  בשאלה זו, עמדה שבמקרה זה תואמת את פיסוק הטעמים. ראו שם עמ' 91–92).

והנה נראה כי ניתן לחזק את הטענה לפיה המילים 'ולא ירא אלהים' מכוונות  לעמלק, ולא לישראל וזאת בטיעון תכני-מהותי.

המושג "יראת אלהים' נזכר במקרא כמה פעמים ובכולם מדובר על מי שאינו מישראל. כך למשל בבראשית  כ, יא בדברי אברהם אל אבימלך כאשר הוא מנמק את התנהגותו והתנהלותו בבואו לגרר, נאמר: "כי אמרתי רק אין יראת אלהים במקום הזה והרגוני על דבר אשתי"(בראשית כ, יא). גם בדברי יוסף, המגלם תפקיד נוכרי, נאמר "זאת עשו וחיו. את האלהים אני ירא(בראשית מב, יח).

 נמצא אפוא כי הדרישה ל"יראת אלהים" היא דרישה אוניברסלית, היא איננה מכוונת לישראל דווקא, והיא מכוונת ליחס אל  הזר ואל המיעוט וכדברי פרופסור נחמה ליבוביץ ז"ל : "כי יחס זה אל הזר, אל חסר הכל ונטול החסות הוא אבן הבוחן - אם יש יראת אלהים בו או אין(ראו גם נ. ליבוביץ, עיונים בספר שמות, ירושלים תש"ל, עמ' 32–33).  

 לנוכח האמור לעיל בדבר אופן השימוש במושג 'יראת אלהים' במקרא ניתן לומר אפוא כי גם בפסוקנו, עמלק הוא זה אשר 'לא ירא אלהים' והדבר בא לידי ביטוי בהכריזו מלחמה על ישראל כאויב ראשון לאחר היציאה ממצרים בעוד עם ישראל עייף ויגע. ההפרדה באמצעות הטעם אתנחתא בין המאמר המוסגר 'ואתה עיף ויגע' - המתייחס לישראל, לבין המילים 'ולא ירא אלהים'(המתייחסות לעמלק) יכולה אפוא לרמוז גם לרעיון זה.

 לסיכום: עסקנו הפעם בפסוק  שמתעוררת בו בעיית 'הנושא המתחלף באמצע פסוק' ביחס לביטוי 'ולא ירא אלהים'. היצגנו את שתי הגישות במפרשים בקשר לשאלה זו וראינו דעות מלומדים הסבורים כי פיסוק הטעמים תומך בפירוש לפיו מילים אלה מתייחסות לעמלק, ולא לישראל. מלומדים אלו תמכו דעתם בנימוקים לשוניים בעיקר, ואנו הוספנו עליהם טיעון מהותי.

Edit Post Text