טיפ שבועי לפרשת כי תבוא

 השבת נקרא בתורה את פרשת כי תבוא. נעסוק הפעם בפסוק מוכר מתוך הפרשה, שבדיון בו יש כדי להדגיש שוב את המתח  הקיים לעיתים בין פירוש הפשט של פסוק לבין הפירוש המשתקף במדרש, אלא שבמקרה זה נראה כי הפירוש המדרשי לפסוק  שנעסוק בו  הפך להיות הפירוש הנפוץ של הפסוק, וזאת בין הייתר בעקבות פיסוק הטעמים המשקף אותו.

 פרשת כי תבוא פותחת במצווה הקרויה "מקרא ביכורים". זהו מעין נאום שעל מביא הביכורים(ראשית כל פרי האדמה)  לשאת, בבואו עם הטנא ובו הביכורים, אל הכהן שנמצא 'במקום אשר יבחר ה'.

 וכך נאמר בפרשה:"וענית ואמרת לפני ה' אלהיך ארמי אבד אבי וירד מצרים ויגר שם במתי מעט. ויהי שם לגוי גדול עצום ורב"(כו, ה).

הפסוק נחלק באתנחתא במילה מעט.

נראה לכאורה כי הפסוק מתאר את ירידת יעקב אבינו למצרים ומציין את העובדה כי בית יעקב הפך מ'מתי מעט'  לעם גדול ורב. עניין זה כשלעצמו כבר נזכר בתורה(דברים י, כב), אולם נדמה  כי עיקר העניין בפסוק זה מתמקד בפירוש הביטוי "ארמי אובד אבי". למי מכוון ביטוי זה?

כללי פיסוק הטעמים מחייבים קיומו של מפסיק אחד לפחות בביטוי בין שלוש מילים(ראו: מ. פרלמן, טעמי המקרא ותפקידיהם, תל אביב תשמ"ג עמ' כא). במקרה שלנו, פיסוק הטעמים חוצה את הביטוי במילה ארמי המוטעמת בפשטא שהוא טעם מפסיק. יש לקרוא אפוא את הביטוי כך: ארמי - אבד אבי.

פיסוק כזה משתקף  במדרש, המובא בהגדה של פסח: "צא ולמד מה ביקש לבן הארמי לעשות ליעקב אבינו, שפרעה  לא גזר אלא על הזכרים ולבן ביקש לעקור את הכל שנאמר ארמי אובד אבי....".

פירוש כזה של הפסוק משתקף גם בתרגום אונקלוס(היה בן אצולה למשפחת קיסרי רומא. חי במאה ה – 1) לפסוקנו:"... לבן ארמאה בעא לאבדא ית אבא"- לבן הארמי ביקש לאבד את אבא(יעקב, נ.ו).

 בעקבות פירושים אלה הלך ככל הנראה גם רש"י(ר' שלמה בן יצחק. נחשב לגדול פרשני המקרא היהודים. חי בצרפת בין השנים 1105-1040) בפירוש לפסוקנו, ואלה דבריו: "לבן ביקש לעקור את הכל כשרדף אחר יעקב". על פי פירוש זה- המילה אבד היא פועל יוצא, במשמעות מאבד או מאביד.

 ואולם נראה, כי פירוש זה לפסוק איננו פשוטו של מקרא, שלפיו היה לכאורה נכון לקרוא את המשפט אחרת: ארמי אובד- אבי, כלומר: אבי(יעקב)  היה ארמי אובד. הטעם לאמירה זו שפירוש בעל ההגדה איננו 'פשוטו של מקרא' הוא שלפי מדרש בעל ההגדה יש להסביר את הפסוק ככזה שהנושא מתחלף בו, שהרי הנושא של המשפט 'וירד מצרימה' הוא בוודאי יעקב ולא לבן הארמי.

ואומנם, גם במדרש הובעה פרשנות אחרת לביטוי 'ארמי אובד אבי' ואלה דברי המדרש: " ... מלמד שלא ירד יעקב אבינו לארם אלא על מנת לאבד, ומעלה על לבן הארמי כאילו איבדו"(ספרי דברים כי תבוא, שא).

 לדעת פרופסור שמחה קוגוט, מדרש ספרי מנסה "לאחוז את החבל בשני קצותיו". החלק הראשון של המדרש משקף את פירוש הפשט, כלומר, נושא המשפט הוא אבי והנשוא הוא 'ארמי אבד'. ואולם המשך המדרש הלך בדרך דומה שבו מהלך בעל ההגדה: "מעלה על לבן הארמי  כאילו אבדו"(ש. קוגוט, המקרא בין טעמים לפרשנות  ירושלים תשנ"ד(להלן: קוגוט), עמ'65–66).

 פירוש דומה לפירוש המדרש מצינו בתרגום המיוחס ליונתן: "לארם נהריא נחתת אבונן יעקב מן שירויא, ובעא לאובדותיה ושזביה מימרא  דה' מן ידוי ומבתר כדין נחת למצרים...".

 על פי התרגום הנ"ל, יעקב ירד פעמים כביכול - ירידה לארם(בהתחלה. ראו  בראשית כח, י: הושע יב, יג) וירידה למצרים, זו הנזכרת בפסוקנו, שהתרחשה לאחר מכן. נראה כי הירידה לארם, שאיננה נזכרת בפסוקנו, נלמדת מן המילה אבד(במשמעות נודד). לדעת פרופ' קוגוט, גם  בעל התרגום מנסה 'לאחוז את החבל בשני קצותיו'. מחד גיסא הוא מפרש את  הביטוי 'ארמי אובד אבי' כאומר: אבי היה נודד.  מצד שני הוא פירש את  הביטוי 'אבד אבי' כ:'בעא לאובדותיה' -  מבקש לאבוד- כלומר, מישהו מבקש לאבדו.

לדעת פרופסור קוגוט, הפירוש המדרשי המשתקף בהגדה של פסח(ובטעמי המקרא) נולד מתוך רצון להימנע מלייחס את התואר ארמי ליעקב אבינו וכן כדי להדגיש את הרעיון שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו(משפט המופיע במפורש בהמשך ההגדה. ראו קוגוט שם).

 ואומנם, נראה כי פרשנות פסוק זה בהגדה של פסח וברש"י לא היתה מקובלת על כל המפרשים. דוגמה לפרשן שפירש נגד המדרש המופיע בהגדה של פסח הוא רשב"ם(ר' שמואל בן מאיר, נכדו של רש"י) הכותב בפירושו לפסוקנו: ארמי אבד אבי- אבי אברהם ארמי היה, אובד וגולה מארץ ארם כדכתיב 'לך לך מארצך' (בראשית יב, א) וכדכתיב 'ויהי כאשר התעו אותי אלהים מבית אבי(שם כ, כג)..לשון אובד ותועה אחד הם באדם הגולה... כלומר מארץ נכריה באו אבותינו לארץ הזאת ונתנה הקב"ה לנו. 'ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה... כי לא על ידי עשתה זאת כי אם בחסדך זכיתי בה".

לדעת רשב"ם, הפועל 'אובד' הוא פועל עומד ועל פי פירושו יש לקרוא את הפסוק: 'ארמי אבד- אבי'. כלומר: אבי(אברהם) היה 'ארמי אובד', שכן הוא גלה מארץ ארם.

 לדעת פרופסור קוגוט, רשב"ם דחה את דברי המדרש לנוכח הזיקה העניינית והתחבירית שבין הפסוק בבראשית כ לבין פסוקנו. מן הראוי להדגיש כי גם  לפי פירוש זה נמצא כי נושא הפסוק מתחלף באמצעו, שכן המלים 'ארמי אבד אבי' מתייחסות לאברהם(שהיה 'ארמי אובד' או תעה, כפי שאברהם העיד על עצמו כאמור בבראשית כ, יג) ואילו המשך הפסוק מתייחס ליעקב,  שהוא זה אשר ירד למצרים 'במתי מעט' והפך ברבות השנים 'לגוי גדול עצום ורב'(וראו הדיון בספרו של פרופ' קוגוט בעמ' 192–193).

 עם זאת, מן הראוי ליתן את הדעת לכך שיתרונו של הפירוש של רשב"ם(הגם שהוא נוגד כאמור את פיסוק הטעמים) על פני הסברו של בעל ההגדה וההולכים בעקבותיו מתבטא בכך שעל פיו ניתן להבין מדוע מביא הביכורים צריך לספר בבואו אל הכהן את ההיסטוריה העתיקה של העם. הסיבה היא שסיפור זה מחזק את הצורך בהודאה לקדוש ברוך הוא על כך שזיכה את מביא הביכורים באדמה, ביכולת לעבוד אותה, ובזכות להוציא ממנה פירות שאת ראשיתם הוא מביא אל הכהן כאות תודה והוקרה לקדוש ברוך הוא.

 גם ראב"ע  (ר' אברהם בן עזרא, נולד  בספרד במאה ה – 11 ונדד לאיטליה, צרפת ואפריקה ונפטר במחצית השניה של המאה ה- 12) מתנגד לפירוש המדרש, פירוש שבא לידי ביטוי בפיסוק הטעמים. יש לזכור כי התנגדות לפירוש המשתקף בטעמים איננה דבר של מה בכך עבור ראב"ע, אשר הצהיר כי "כל פירוש שאינו על פי הטעמים לא תאבה לו ולא תשמע אליו"(ספר המאזניים ד, ב). ועל כן, כדי שראב"ע יסטה מהפירוש על פי הטעמים צריך שיהיה בפיו לכאורה הסבר משכנע לעשות כן.

  ייתכן שבגלל סיבה זו, מרחיב ראב"ע את הדיבור בפירושו לפסוק זה ומנמק בפירוט את דבריו. כפי שנראה, הוא אמנם מסכים לדעת רשב"ם בנושא חלוקת הביטוי: 'ארמי אבד- אבי' אולם נראה כי נימוקו שונה מנימוקו של רשב"ם, ואלה דברי ראב"ע: "מלת אובד מהפעלים שאינם יוצאים. ואילו היה ארמי על לבן, היה כתוב 'מאביד' או מאבד". בחלק זה של דבריו מסביר ראב"ע מדוע לא ניתן לקבל את הפירוש המשתקף במדרש. טעמו: לו היתה המילה ארמי מתייחסת ללבן, הרי שהכתוב היה צריך לומר: ארמי מאבד אבי, ולא 'אבד אבי'.

 בהמשך דבריו מוסיף ראב"ע הנמקה להצדקת פירושו, ואלה דבריו: "ועוד: מה טעם לאמר: לבן ביקש להאביד אבי וירד מצרימה, ולבן לא סבב רדת אל מצרים? והקרוב ש'ארמי' הוא יעקב. כאילו אמר הכתוב 'כאשר היה אבי בארם היה אובד... והנה הוא ארמי אובד, היה אבי...".

 נראה כי טענת ראב"ע היא שאם נפרש את הביטוי 'ארמי אבד אבי' כמתייחס אל לבן, הרי שמשתמעת מן הפסוק עובדה שאיננה נכונה. אומנם לבן ביקש לאבד את יעקב, אבל לבן לא ירד מצרימה.

 לדעת ראב"ע, מאחר שפירוש המדרש (וההולכים בעקבותיו) מכריחים אותנו להסביר כי נושא המשפט מתחלף במילים וירד מצרימה(לבן הוא הנושא של הביטוי 'ארמי אבד אבי', ואילו הביטוי 'וירד מצרימה' מתייחס ליעקב)- הרי שהכתוב היה צריך להבהיר כי נושאו מתחלף.

 ראב"ע אינו מקבל את גם פירושו של רשב"ם, לפיו הארמי האובד- הוא אברהם אבינו(שהוא זה שאמר: "ויהי כאשר התעו אותי...") לדעת ראב"ע 'ארמי אובד'- הוא יעקב ולא אברהם. לדעת פרופ' קוגוט, הנימוק לתפיסתו זו של ראב"ע, היא הזיקה העניינית שבין שני חלקי הפסוק שלנו, ולכן הגיע  ראב"ע למסקנה כי "והקרוב שארמי הוא יעקב, כאילו אמר הכתוב, כאשר היה אבי בארם היה אובד..."(ראו קוגוט, עמ' 206–207).

נמצא אפוא, כי הגם שרשב"ם וראב"ע מסכימים כי יש לפרש את הביטוי בניגוד לפיסוק הטעמים ולקוראו: 'ארמי אבד- אבי', הרי שהם נחלקים ביניהם בשאלת זהות הארמי האובד- בעוד שרשב"ם נסמך על זיקה עניינית בין פסוקנו לבין דברי אברהם בבראשית כ,  ולכן הוא רואה באברהם את נושא המשפט, הרי שראב"ע מבקש לראות את פסוקנו כמכלול שלם שנושאו אחד ולצורך כך הוא מפרש כי הנושא של הפסוק כולו הינו יעקב(ולא אברהם) אשר הוא זה אשר היה ארמי אובד, והוא גם זה אשר ירד למצרים (גם ר"ע ספורנו הולך בדרכו של ראב"ע. דיון על שיטתו בפירוש פסוקנו ראו אצל קוגוט, עמ' 248–249).

הסבר מעניין למחלוקת בין שתי הגישות לפירוש פסוקנו מציע הרב מרדכי ברויאר זצ"ל. לדעתו, עיקר הפרשה נכתב לעניין מקרא ביכורים. בשלב היסטורי מאוחר, הוכנס המדרש להגדה של פסח ושינה את מהותו. בעוד שהמביא את הביכורים בא לפני הכהן ומודה לה' על ירושת הארץ שסיימה את תקופת הגרות, הרי שהאוכל את הפסח מודה רק על ביטול השיעבוד, שהרי הגרות לא נסתיימה ביציאת מצרים.

 להבדל זה יש השפעה גם על סיום הפרשה. בעוד שמביא הביכורים מסיים את נאומו בפסוק: "ויבאנו אל המקום הזה..."(כו, ט)  הרי  שהיוצא ממצרים בהגדה מסיים ב"ויוציאנו ה ממצרים.."(כו, ח).

 המביא את הביכורים ראה ביציאת מצרים צעד ראשון לקראת ירושת  הארץ ועל ירושה זו הוא מודה לה' ולצורך זה די לו לספר שהגרות החלה בארם, אבל מי שקורא את ההגדה מודה על ביטול העבדות והעינוי, שהרי הגרות לא נסתיימה ביציאת מצרים. לכן, מביא הביכורים יפרש 'ארמי אובד – אבי', אך האוכל את קורבן הפסח יפרש את הכתוב כמדרשו  'ארמי- (וגם המצרי) אובד אבי'.

לאחר חורבן בית המקדש בטל מקרא ביכורים ונותר המדרש שנהגו לומר בליל הפסח, ונראה כי מתוך חביבותה של ההגדה על כלל ישראל היו מתרגמים ומטעימים על פי המדרש הזה גם בשעת קריאת התורה (מ. ברויאר, טעמי המקרא בכ"א ספרים ובספרי אמ"ת, מהדורה שניה  ירושלים תש"ן, עמ' 370–371. על מדרש 'ארמי אבד אבי' בהגדה של פסח ראו גם: ד. הנשקה,  מה נשתנה? ליל הפסח בתלמודם של חכמים, ירושלים תשע"ו, עמ' 479–504).

לסיכום: עסקנו הפעם בפסוק מתוך הפרשה שפירושו על פי הטעמים אינו הולם את פשוטו של מקרא. עמדנו על שורשי המחלוקת והנימוקים הלשוניים שמאחורי שתי הגישות והבאנו טעם לכך שהפרשנות המדרשית של הכתוב היא זו שנשתמרה במסורת העם והיא זו אשר משתקפת גם בטעמי המקרא.

שבת שלום

Edit Post Text