טיפ שבועי לפרשת נצבים

השבת נקרא בתורה את פרשת נצבים. נעסוק הפעם בפסוק מן הפרשה שפיסוק הטעמים בו מעורר קושי. נציג דרך מסוימת להתייחסות לקושי זה וכנגדה נציע דרך שונה

 בפרק כט פסוק טז אנו קוראים: "ותראו את שקוציהם ואת גלליהם. עץ ואבן כסף וזהב אשר עמהם" . פסוק זה נתון בתוך נאומו האחרון של משה אל העם בו הוא מזהיר את העם מפניה סטיה מדרך ה' לעבודת אלהים אחרים. משה מזכיר להם את הישיבה במצרים ואת המעבר בארצות הגויים ועליהם הוא אומר את הפסוק המצוטט.

 מבחינת פיסוק הטעמים, הפסוק נחלק באתנחתא במילה  גלליהם.  צלע א נחלקת חלוקה עיקרית בטעם זקף במילה המוקפת את-שקוציהם. צלע ב נחלקת אף היא חלוקה עיקרית בטעם זקף במילה ואבן.

 נתמקד בצלע ב. חלוקתה הפנימית מעוררת קושי, שכן ממנה עולה לכאורה כי המלים 'אשר עמהם' מתייחסות ל'כסף וזהב', אך לא ל'עץ. ואבן'. האם  האלילים העשויים מעץ ואבן לא היו 'עמהם'? מה פשרה של חלוקת הטעמים כאן?

 מורי ורבי מיכאל פרלמן  ז"ל דן בשאלה זו  בהרחבה(חוג לטעמי המקרא ד(תשל"ג), 158–160).  נקודת המוצא של  ביאורו  היא כי:"פעמים  אחדות נזכר במקרא, שהחומר מהם עשויים הפסילים של עבודה זרה הוא  עץ ואבן"(ראו למשל דברים ד, כח. וראו דברי הפרשנים על אתר: תרגום אונקלוס, רש"י, ראב"ע, רמב"ן, אברבנאל ואחרים אותם מביא ומצטט פרלמן).

  הנחת יסוד נוספת שהניח פרלמן היא כי "מאידך אין מזכירים בתורה, שהאלילים היו עשויים כסף וזהב. עניין זה בא בשני פסוקים ידועים בספר תהלים (תהלים קטו, ד: שם קלה, טו. ראו גם הושע ב, י).

 ואולם, נראה כי גם בתורה ניתן למצוא פסוקים המצביעים לכאורה על כך שהאלילים היו עשויים גם מכסף וזהב. כך למשל הפסוק:" לא תעשון אתי. אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם" (שמות כ, כ. ראו דיוננו בטיפ השבועי לפרשת יתרו על פסוק זה). וכן "...אנא חטא העם הזה חטאה גדלה ויעשו להם אלהי זהב(שמות לב, לא . השאלה האם הכסף והזהב היו החומר העיקרי שממנו עשויים הפסלים או ששמו אותם  רק כציפוי לפסלים שהיו עשויים ביסודם מאבן, היא בעינינו שאלה משנית).

לאור שתי הנחות אלו מעלה פרלמן  את ההשערה לפיה "...אפשר לפרש את צלע ב... בדרך זו: עץ ואבן הם החמרים מהם נעשו "השקוצים והגלולים, ואילו "כסף וזהב אשר עמהם" מתייחס אל עץ ואבן- ציפוי הפסילים בכסף וזהב. פירוש זה תואם את פיסוק הטעמים"( 159).

לפי פירוש זה, הסיבה לפיה הפרידו בעלי הטעמים בין 'עץ ואבן' לבין 'כסף וזהב' היא שעץ ואבן הם החומרים מהם עשויים הפסלים, ואילו כסף וזהב הם הציפויים אשר עמהם(כלומר עם העץ והאבן).

 אכן נראה כי פירוש כזה תואם את פיסוק הטעמים, אלא שכאמור קיים קושי בהנחה העומדת בבסיס הפירוש הזה שאין מזכירים בתורה שהאלילים היו עשויים  כסף וזהב, הנחה הנסתרת לכאורה על ידי שני הפסוקים שהבאנו לעיל והפירוש עצמו לפסוקנו נראה מאולץ.

 והנה בהמשך דבריו הביא פרלמן ז"ל מדרש מעניין, ואלה דברי המדרש:  "בא וראה מעשה הגוים. אם היתה של עץ או של אבן היתה מנחת בחוץ או בפנים, נוהג בה הפקר..היתה של כסף וזהב, מכניסה בחדרי חדרים ויזהר בה וישמרה שלא יגנבוה בני אדם שנאמר 'כסף וזהב אשר עמהם'(תנחומא פרשת נצבים אות ג).   

המדרש מבחין בין הפסלים שניתן לראות אותם, שהם גלויים- הם הפסלים העשויים עץ ואבן, לבין הפסלים אשר הוסתרו בחדרי חדרים - הם  הפסלים העשויים(או אולי רק מחופים) כסף וזהב. לפי פירוש זה, המילים 'אשר עמהם' מתייחסות לבעלי הפסלים ולא לפסלים עצמם.

  נראה כי כמה פרשנים מאוחרים יותר הלכו בעקבות בעל המדרש.

 כך  רש"י(ר' שלמה בן יצחק. נחשב לגדול פרשני המקרא היהודים. חי בצרפת בין השנים 1105-1040)  ) בפירוש לפסוקנו כותב" עץ ואבן- אותן של עצים ושל אבנים ראיתם בגלוי לפי שאין הגוי ירא שמא יגנבו, אבל של כסף וזהב עמהם, בחדרי משכיתם הם, לפי  שהם יראים שמא יגנבו"(בהסבר דברי רש"י כותב ר' אליהו מזרחי מפורשות כי "אשר עמהם דסיפיה דקרא לא קאי אלא אכסף וזהב הסמוכין להם...").

וכן פירש גם רבנו בחיי  ( פרשן מקרא ופילוסוף חי בספרד בין השנים 1050–1120) " עץ ואבן  שהם בגלוי וכן אותן של כסף וזהב אשר עמהם בחדריהם שמסתירין אותן לפי שמתיראין שמא יגנבו".

וכך גם פירוש  ר' יצחק אברבנאל(מדינאי, פילוסוף ופרשן מקרא, ממנהיגי יהדות ספרד בעת הגירוש. חי בין השנים 1437–1508)  ואלה דבריו: "רוצה לומר כי פסילי העץ והאבן היו בשווקים וברחובות אבל הכסף והזהב היו עמהם בחדריהם...".

לפי הסבר זה,  נראית לכאורה מובנת דרכם של בעלי הטעמים אשר הפרידו בין עץ ואבן לבין כסף וזהב, וייחסו את  פסוקית הלוואי 'אשר עמהם' לכסף ולזהב בלבד,  ולא 'לעץ ואבן'.

  ואולם, פרלמן  ז"ל ראה לדחות הבנה זו  וכתב: "נראה היה שכיוון פרשני זה היה דורש את חלוקת הפסוק כולו אחרי 'עץ ואבן'" כלומר, לדעתו, אילו בעלי הטעמים התכוונו לפרש את הפסוק כפי העולה ממדרש תנחומא, הרי שמקום החלוקה העיקרי של הפסוק היה צריך להיות במילה ואבן וכך היתה ברורה ההפרדה וההבחנה בין הפסלים מ'עץ ואבן'(הגלויים) לבין אלה העשויים מ'כסף וזהב' (המוסתרים).

 עם זאת נראה כי ניתן להשיב על השגה זו ולומר כי לו היה הפסוק מתחלק חלוקה עיקרית במילה ואבן, היה ניתן להבין בטעות שהמילים "כסף וזהב אשר עמהם" אין פירושן עבודת אלילים כלל, אלא אוצרות ממון ולפי זה בני ישראל היו יכולים להתפתות לחשוב שעבודת האלילים מביאה לידי עושר גשמי וכנגד זה מזהיר כאן משה בדבריו. ואולם, מאחר שכוונת הכתוב היא (על פי דברי המפרשים על אתר) לפיתוי הנובע מן האלילים ולא מן העושר הממוני, חייבת היתה להיות החלוקה העיקרית דווקא במקום בו היא נקבעה ואין הדבר מונע לפרש את הפסוק כפי שפירש הדרשן במדרש תנחומא והפרשנים ההולכים בעקבותיו.

בסיום דבריו משער פרלמן כי פיסוק הטעמים בפסוקנו הושפע מפיסוק הטעמים שבפסוק בדברים ד, כח, שם הוטעמו המלים עץ ואבן במונח ובזקף-וכן בפסוקנו.

לנוכח הקשיים שהעלנו לעיל על  דרכו של פרלמן בפירוש הפסוק, נראה להציע כי אומנם פיסוק הטעמים בפסוקנו הושפע מפיסוק הטעמים בפסוק אחר, אך לא דווקא הפסוק עליו הצביע פרלמן אלא מפסוק אחר וגם סוג ההשפעה הוא שונה.

ונפרט: בבראשית לד, כח  נאמר: "את צאנם ואת בקרם ואת חמריהם. ואת אשר בעיר ואת אשר בשדה לקחו". הפסוק מתאר את מעשיהם של אחי דינה לאחר הטבח שביצעו שמעון ולוי לאחר אונס אחותם. הכתוב מתאר את הרצח שבוצע ופסוק כח המצוטט מתאר את הביזה.

  פסוק זה נחלק באתנחתא במילה המוקפת 'ואת-חמריהם'. לפי חלוקה זו,  אין בצלע א  נשוא אלא רק מושא, ועל כך כותב שד"ל(שמואל דוד לוצאטו. חי באיטליה בין השנים 1800–1865) " לא היה המקרא ראוי לאתנח, רק לכבדות קריאת הפסוק בלא שום הפסקה עשו אותו כאילו הוא שני מאמרים: את צאנם ואת בקרם ואת חמוריהם לקחו, ואת אשר בעיר ואת אשר בשדה לקחו..." (ושד"ל מביא דוגמאות לדרך זו מפסוקים נוספים).

נראה  כי ניתן לפרש  גם את הטעמים בפסוקנו בדרך זו ולומר כי  המילים 'אשר עמהם' מהוות לוואי הן ל'עץ ואבן' והן ל'כסף וזהב', אבל  כדי שנלמד  פירוש כזה מתוך פיסוק הטעמים, היה צריך הפסוק להיות נחלק  באתנחתא אחרי המילה וזהב. אלא שאם כך היה - הרי שמבנה הפסוק היה בלתי מאוזן. צלע א ארוכה וצלע ב קצרה ביותר(שתי מילים בלבד) וכבר ראינו כמה דוגמאות לכך שבעלי הטעמים התאמצו  שהחלוקה העיקרית של הפסוק לא תהיה קרובה מידי לתחילתו או לסופו (ראו על כך: י. ברויאר, "מחלוקת ניקוד וטעמים בחלוקת פסוקים"(בתוך) ספר היובל לרב מרדכי ברויאר אסופת מאמרים במדעי היהדות, כרך א, ירושלים תשנ"ב, עמ' 191–241 ובפרט בעמ' 222. ראו גם דוגמה לכך בשמות לה כג וראו הטיפ שלנו לפרשת ויקהל. כמובן יש לכך חריגים אשר גם אותם הזכרנו כמה פעמים בעבר).

 חלוקת הצלעות  בפסוקנו היא מאוזנת כמעט לחלוטין : 4 מילים בצלע א ו -  6 מילים בצלע ב. לפי הצעתנו, בעלי הטעמים העדיפו לשמר את מבנה הפסוק המאוזן ועל כן חלקו את הפסוק כפי שהוא לפנינו, גם אם ה"מחיר" הינו השתמעותו של פירוש לפיו המילים 'אשר עימהם' מתייחסות, כביכול, רק 'לכסף וזהב' ולא ל'עץ ואבן'.

לסיכום: עמדנו הפעם על תמיהה העולה מפיסוק הטעמים של פסוק בפרשת השבוע. הצגנו כמה דרכים ליישב את התמיהה. הבאנו את הסתייגויותיו של מיכאל פרלמן ז"ל מדרכים אלה. אנו הקשנו על דרכו של פרלמן במקרה זה והיצענו פרשנות חדשה המבארת את ההיגיון שבפיסוק הטעמים כפי שהוא לפנינו.

שבת שלום, שנה טובה וכתיבה וחתימה טובה

Edit Post Text