טיפ שבועי לפרשת האזינו

                                   השבת נקרא בתורה את פרשת האזינו, שבמרכזה, כידוע 'שירת האזינו (על זיהוי שירת האזינו כ'השירה', ראו בפירושיהם של  רש"י ורמב"ן לדברים לא פסוק יט).

לשירה בתורה ובתנ"ך בכלל יש כמה מאפיינים וביניהם התקבולת. על מאפיין זה עמד שד"ל (שמואל דוד לוצאטו. חי באיטליה בין השנים 1800–1865) בפירושו לשירת הים(שמות טו), ואלו דבריו:

כפל ענין במלות שונות, וזה מצוי מאד בשירי המקרא, שיהיו מאמריהם נחלקים לשני חלקים זה כנגד זה, שוים זה לזה בענין או קרובים מאד והוא מה שנקרא Parallelismus. לפעמים שני החלקים כוללים דמיון בין שני ענינים, כגון 'כשושנה בין החוחים כן רעיתי בין הבנות' (שיר השירים ב' ב'). לפעמים שני החלקים כוללים שני ענינים מתנגדים זה לזה, כגון 'בן חכם ישמח אב ובן כסיל תוגת אמו' (משלי י' א'), 'בנים גדלתי ורוממתי והם פשעו בי' (ישעיה א' ב'); לפעמים החלק השני הוא פירוש הראשון, כמו 'אשירה לה' כי גאה גאה סוס ורכבו רמה בים' (למעלה א'), ולפעמים החלק השני הוא המשך הקודם, אלא שנכפלה בו מלה אחת או שתים, כגון 'אתי מלבנון כלה אתי מלבנון תבאי' (שיר השירים ד' ח'); ולפעמים החלק הב' הוא המשך הקודם בכפילת ענין ולא בכפילת מלות, כגון 'האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי' (דברים ל"ב א'); ולפעמים החלק הב' אינו אלא כפל הראשון אך במלות שונות כמו 'יערוף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי' (שם שם ב') וכמו כאן, והענין הזה כלו נראה שנעשה כדי שיהיה הדבור מנותח לנתחים קטנים, ויתרשם יותר בנפש השומע. וגם כדי שיכשר לשורר בו,

כבר הזכרנו בעבר(טיפ שבועי לפרשת בהר תשע"ט ובמקומות נוספים) שכבר חלק מפרשנינו הקדמונים עמדו על היקרותה של תופעת התקבולת בפסוקי  המקרא, בפרט בפסוקי השירה, וכינו אותה בשמות שונים. כך, למשל, הרשב"ם (ר' שמואל בן מאיר, נכדו של רש"י) כתב בפירושו לדברי ה' אל רבקה: "...שני גיים בבטנך ושני לאמים ממעיך יפרדו..."(בראשית כה, כג),  כי "כפל לשון הוא". כך גם בשירת האזינו על הפסוק "אספה עלימו רעות..."(דברים לב, כג) כתב הרשב"ם כי "דרך המקראות לכפול לשונם".

גם ראב"ע (ר' אברהם בן עזרא, נולד  בספרד במאה ה – 11 ונדד לאיטליה, צרפת ואפריקה ונפטר במחצית השניה של המאה ה- 12) כתב בפירושו על הפסוק: "ראובן בכרי אתה כחי וראשית אוני..."(בראשית מט, ג) כך: "כפול בעניין כדרך כל הנבואות"(ראו דוגמאות ודיון בתופעה בכללותה אצל: ב"ש ברוש, "הוראת התקבולת בשירה המקראית", פורסם באתר מקראנט במרשתת).

 עם זאת, יצויין כי היו מפרשני המקרא שהתנגדו לפרש מקראות אלה ואחרים כתקבולת  והם טענו כי החלק השני של ה"תקבולת" תמיד יוסיף משהו על החלק הראשון. בולט בעמדה זו הוא המלב"ים (ר' מאיר ליבוש בין יחיאל מיכל. חי ברומניה בין השנים 1879-1809) אשר הצהיר  בהקדמתו לפירוש לספר ישעיה כי "לא נמצא במליצות הנביאים כפל ענין במלות שונות"(ראו:  ע. פריש, "קווים לדרכי פרשנותו של מלבי"ם לאור פירושיו לבראשית ד, להושע יד ולתהלים פט",(בתוך)  עיוני מקרא ופרשנות י' - מנחת  ידידות והוקרה לשמואל ורגון, רמת גן תשע"א, עמ' 500-473).

 השאיפה לכך  כדברי שד"ל ש'...שירי המקרא, שיהיו מאמריהם נחלקים לשני חלקים זה כנגד זה, שוים זה לזה...' באה לידי ביטוי גם בצורת הכתיבה של שירת האזינו  הכתובה כשני טורים זה אל מול זה(על צורת הכתיבה של שירת האזינו ראו הטיפ שכתבנו בעבר בנושא זה, וכן: י. פרץ, "מסורת הכתיבה של שירת האזינו בכ"י אשכנזיים מימי הביניים"(בתוך) לשון ומסורה אסופת מאמרים, אלקנה תשעט, עמ' 287–318).

נעמוד הפעם על פסוק אחד שבשירת האזינו, המדגים עיקרון שכבר עמדנו עליו בעבר (ראו טיפ שבועי לפרשת ויקהל בשנת תשעט), לפיו בעלי הטעמים נטו לעיתים מחלוקתו ההגיונית של הפסוק, על פי תוכנו, כדי לאפשר קריאה יותר 'נוחה' של הפסוק. מטבע הדברים הדבר מתבקש עוד יותר בפסוקי שירה, שבה יש נטייה לכתוב שורות שהן שוות באורכן, דבר המוצא ביטוי מובהק בפרשתנו.

כבר הדגשנו פעמים רבות בעבר, כי טעמי המקרא ממלאים כמה תפקידים והתפקיד הפרשני הוא תפקיד חשוב אבל, מאחר שאחד מתפקידי הטעמים הוא להטעים בנגינה, נוטים לעיתים בעלי הטעמים מן החלוקה ההגיונית של הפסוק, כדי לאפשר את נגינתו הערבה (ראו: י. ברויאר, "מחלוקת ניקוד וטעמים בחלוקת פסוקים"  (בתוך) ספר היובל לרב מרדכי ברויאר, אסופת מאמרים במדעי היהדות, כרך א, ירושלים תשנ"ב, עמ' 241-191, בעמ' 222).

 והנה, בפרשתנו נמצא פסוק המדגים עיקרון זה. התורה מתארת את זעמו של ה': "וירא ה' וינאץ מכעס בניו ובנותיו"(לב, יט). הפסוק מתחלק באתנח במילה וינאץ(פירוש המילה הוא -התרגז. כך ניתן ללמוד מתרגום אונקלוס לפסוקנו המתרגם: "וגלי קדם ה' ותקף רגזה...").

 והנה, מצאנו בפירוש שד"ל לפסוקנו את ההערה הבאה: "והיה ראוי לקרוא: וירא ה–וינאץ מכעס(האתנח תחת שם השם נ.ו)רק בא האתנח באמצע הפסוק, כדי להשוות שני חלקיו לנועם השיר, וזה מצוי בשירי קודש כגון: 'שקדתי ואהיה כצפור בודד על גג'(תהלים קיב,  ה) 'גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך'(שם קיט, יח).

לדעת שד"ל, לפי כללי פיסוק הטעמים היה מן הדין לחלק את הפסוק כך: וירא ה' – (ולכן) וינאץ מכעס בניו ובנותיו". לפי חלוקה זו, הפסוק מתחלק בין  המצב שבו "מבחין" ה' במציאות, לבין  הפעולה שהוא נוקט בעקבות זאת.

ואולם לדעת שד"ל, סטו כאן בעלי הטעמים מחלוקה זו כדי ששתי הצלעות שבפסוק תהיינה בנות 3 מילים כל אחת,  ומאחר שעסקינן בשירה, הרי שלשוויון בין אורך הצלעות יש חשיבות מיוחדת. לפיכך נטו כאן בעלי הטעמים מן החלוקה המסתברת של הפסוק על פי תוכנו.

לסיכום: בהיות פרשת השבוע פרשה שעיקרה שירה, הזכרנו שניים ממאפייניה הבולטים. האחד–התקבולת, השני–השורות  השוות זו לזו במקצבם ובאורכן. על רקע זה בחנו פסוק משירת האזינו שאין בו תקבולת, אך בעלי הטעמים  הטעימו אותו באופן מאוזן, לכאורה בניגוד לתוכנו של הפסוק. הבאנו את הסברו של שד"ל הרואה בכך חלק ממגמה של בעלי הטעמים, להתחשב גם  בשיקולים הנוגעים לחלוקה המתאימה יותר למקצב של שירה, כמתבקש בשירת האזינו.

Edit Post Text