טיפ שבועי לשמחת תורה

פרשת וזאת הברכה, הנקראת  בשמחת תורה  היא פרשה יוצאת דופן. ייחודה הוא בכך שכל הפרשיות האחרות נקראות במלואן בשבתות, ואילו פרשה זו נקראת במלואה בשמחת תורה, כב בתשרי, גם כשיום זה אינו חל בשבת (על מנהגי שמחת תורה בכלל ועל מנהגי קריאת התורה בשמחת תורה בפרט, ראו בספרו של א. יערי, תולדות חג שמחת תורה, ירושלים תשכ"ד(להלן: יערי). ראו גם: מ. בר–אשר, לשוננו רנה, עיוני תפילות בלשון ובסגנון, בתכנים בנוסחאות ובמנהגים, ירושלים תשע"ו, עמ' 295-290).

עניינה של פרשת וזאת הברכה, בברכה שברך משה את בני ישראל לפני מותו, ובתיאור פטירתו של משה.

 גם ההפטרה שאנו קוראים בשמחה תורה היא יוצאת דופן ובה נעסוק הפעם. המנהג הנפוץ הוא לקרוא בשמחת תורה את פרק א בספר יהושע כהפטרה.

 ואולם מנהג זה מוקשה משני טעמים. האחד– מנהג זה עומד לכאורה בניגוד לקביעה מפורשת בתלמוד הבבלי (מגילה לא, א)לפיה: "יום טוב האחרון קורין 'כל הבכור...'. למחר קורין וזאת הברכה ומפטירים ויעמד שלמה"(מלכים א ח, כב ואילך, שם מתוארת חנוכת הבית המקדש בימי שלמה שנסתיימה ביום האחרון של חג הסוכות. ראו פסוק סה שם).

הקושי השני–הכלל ההלכתי קובע שכאשר קוראים בתורה בשני ספרים, או יותר הרי שההפטרה תהיה קשורה לתוכן הקריאה בספר האחרון, והרי בשמחת תורה אנו קוראים כמפטיר את עניינו של יום–קרבן שמיני עצרת(המפטיר לקוח מספר במדבר כט, לה–ל, א), ואילו ההפטרה בספר יהושע נראית כקשורה לקריאת הספר הראשון דווקא – ברכת משה לבני ישראל ופרשת פטירתו של משה רבנו.

והנה מתברר כי חרף הקביעה המפורשת  שבתלמוד הבבלי, וחרף הכלל הקיים בנושא קביעת ההפטרות, הרי שכבר בימי הגאונים (מאות 7–10 לספירה) נהגו להפטיר בשמחת תורה בהפטרה שבה אנו נוהגים להפטיר היום(על שאלה זו ראו דברי תוספות על הסוגיה במגילה לא, א בדיבור המתחיל 'למחר' הכותב: "ויש מקומות שנהגו להפטיר ב'ויהי אחרי מות משה' ושיבוש הוא...ויש אומרים שרב האי גאון תיקן... אבל אינן יודעין הסברא אמאי שנה סדר הש"ס". ראו סקירת השתלשלות המנהגים בנושא זה אצל יערי בעמודים 55–59).

בשאלות אלו עסק בהרחבה יערי בספרו המוזכר לעיל(עמ' 60) ונביא את אחת התשובות שהוא מביא שם, והיא תשובת  ר' מרדכי יפה(רב ופוסק שחי בבוהמיה בין השנים 1530–1612)  בספרו לבוש החור(חיבור על  שלחן ערוך חלק אורח חיים), ואלה דבריו: "שהוא שייך לפרשת וזאת הברכה שכתוב בה מיתת משה רבינו עליו השלום, ואף על פי שבשאר ימות השנה מפטירין הפטרה מה ששייך למה שקראו באחרונה, ביום זה שקורין אותו שמחה תורה משום סיומה של תורה, עושין עיקר מה שקראו בסיום התורה שהוא מיתת משה, ולכך מפטירין ויהי אחרי מות משה"(סימן תרס"ט).

 ר' מרדכי יפה משיב על השאלה השניה שלנו באומרו כי אומנם בדרך כלל נהוג להפטיר בעניינו של מה שקראו בספר האחרון, אבל  שמחת תורה הוא חריג לכלל זה שכן מהותו של היום היא  שמחת תורה–שמחת הסיום של התורה. מאחר שזה עיקר ענינו של היום–קורין בהפטרה את ההמשך הישיר לפרשת מיתת משה, שהוא העניין האחרון המוזכר בפרשה זו(אין תשובה מפורשת לשאלה הראשונה בדבריו של ר' מרדכי יפה. ראו הסברים נוספים אצל יערי שם. ראו גם ד. שפרבר, מנהגי ישראל מקורות ותולדות (א), ירושלים תש"ן, עמ' קנד–קסא).

                        ___________________

אשר להפטרה עצמה נציין עניין הנוגע לפיסוק הטעמים בשלושה פסוקים מתוכה. העניין שבו נעסוק הוא אופן חלוקת ביטוי בין שלוש מילים. כידוע,  על פי  כללי פיסוק הטעמים, כל צלע חוזרת ונחלקת אם יש בה יותר משתי מילים(ראו:  מ. פרלמן, טעמי המקרא ותפקידיהם, תל אביב תשמ"ג, עמ' כא: ש. קוגוט, המקרא בין טעמים לפרשנות, ירושלים תשנ"ד, עמ' 19–23).

 כיוצא מכלל זה, ביטוי שבו שלוש מילים חייב להיות מחולק חלוקה משנית, אחרי המילה הראשונה או לאחר המילה השניה. נבחן אפוא כמה ביטויים בני שלוש מילים המצויים בהפטרתנו.

 פסוק ד: "מהמדבר והלבנון הזה ועד הנהר הגדול נהר פרת...".- הביטוי 'מהמדבר והלבנון הזה' מוטעם כך: מהמדבר–תלישא קטנה, והלבנון– קדמא, הזה– גרש.

 נשאלת השאלה: האם יש לקרוא את הביטוי: מהמדבר והלבנון–הזה, או: מהמדבר–והלבנון הזה? האם יש לחבר את הקדמא עם התלישא שלפניו, או עם הגרש שאחריו(ואז יש לפנינו קדמא ואזלא)?

 נראה כי לשון היחיד 'הזה' מכריע במקרה זה כי היא נסמכת למילה 'והלבנון', כלומר, יש להפריד בין המילה מהמדבר, לבין המילים 'והלבנון הזה' (וראו דברי רד"ק בפירושו לפסוק, המפריד באופן זה בין המילים: "מהמדבר–הוא מדבר צין... והלבנון הזה–הוא מקום ידוע בארץ ישראל...").

פסוק ח: "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו ...." המילה ספר מוטעמת בתלישא קטנה. המילה התורה מוטעמת בקדמא ואילו המילה הזה מוטעמת  בגרש(לשאלת זהות ה'ספר' שליו מתייחס הכתוב, ראו דברי רש"י בפירושו לפסוק).

 ושוב נשאל: האם יש לקרוא  את הביטוי: 'ספר- התורה הזה', או שמא: 'ספר התורה–הזה'? האם המילה 'התורה' מחוברת אל המילה 'ספר' שלפניה, או למילה 'הזה' שאחריה?

בהקשר למקרה מיוחד זה ניתן להיעזר בביטוי דומה הנמצא בפרשת נצבים: "ככל אלות הברית הכתובה בספר התורה הזה" (כט, כ). על פסוק זה כותב רש"י(ר' שלמה בן יצחק. חי בצרפת בין השנים 1040–1105): "ולמעלה  הוא אומר (דברים כח, סא)'בספר התורה הזאת גם חלי וכל מכה וגו' – 'הזאת' לשון נקבה מוסב אל התורה. 'הזה' לשון זכר מוסב אל הספר, ועל ידי פסוק הטעמים  הן נחלקין לשתי לשונות. בפרשת הקללות הטפחה נתונה תחת 'בספר' ו'התורה הזאת' דבוקים זה לזה -  לכך אמר 'הזאת'. וכאן הטפחה נתונה תחת 'התורה'. נמצא 'ספר התורה' דבוקים זה לזה. לפיכך לשון זכר נופל אחריו שהלשון נופל על הספר".

על פי כלל זה שקבע רש"י, נראה כי במקרה שלנו, המלה 'הזה' מכריעה כי יש לקרוא את הביטוי 'ספר התורה הזה' ספר התורה–הזה, כלומר, הקדמא מחוברת לתלישא שלפניה ולא לגרש שלאחריה. לשון אחר: אין כאן 'קדמא ואזלא' אלא  שני משרתים רצופים, תלישא קטנה וקדמא. הקדמא בא במקום טעם מפסיק ויש לקרוא אפוא: ספר התורה–הזה (כמו בדברים כט, כ).

פסוק יד: " נשיכם טפכם ומקניכם ישבו בארץ אשר נתן לכם משה....". כאן ראוי לעיין בפיסוק הטעמים של הביטוי "נשיכם טפכם ומקניכם'. המילה נשיכם מוטעמת במונח, המילה טפכם מוטעמת בזרקא ואילו המילה ומקניכם מוטעמת בסגול. הן המילה טפכם והן המילה ומקניכם מוטעמות בטעמים מפסיקים(הצירוף 'נשיכם טפכם' הוא צירוף יחידאי במקרא. כך, על פי  הערת המסורה על אתר).

 המעניין בפסוק זה נובע מכך שהמילה ומקניכם מחוברת למילה טפכם באמצעות וא"ו החיבור, ואילו המילה טפכם מופרדת לכאורה מן המילה נשיכם, שכן אין לפניה וא"ו החיבור(וכבר עמד על כך רד"ק בפירושו לפסוק ואף הביא דוגמאות נוספות לביטויים כאלה). חרף עובדה זה, הטעמים מורים לנו לחבר את המילה טפכם למילה נשיכם שלפניה, ולא למילה ומקניכם שאחריה.

 פיסוק הטעמים הוא אפוא תמוה לכאורה ולא ברור מדוע לא הוטעמה המלה נשיכם בטעם מפסיק, כדי לחבר בין המילים 'טפכם ומקניכם', המחוברות עניינית באמצעות וא"ו החיבור.

מורי ורבי מיכאל  פרלמן ז"ל עסק בשאלה הכללית של קריאת ביטויים בני שלוש מילים כבמקרה שלנו (חוג לטעמי המקרא מס' 7) והוא קובע כי "ישנם ביטויים החורגים מן ההנחיות האלה(כלומר, מכללי הפיסוק בביטויים בני שלושה איברים שבין שניים מהם יש וא"ו החיבור נ.ו)  יש לנסות ולהסביר את ההטעמה החריגה בכל מקרה ומקרה".

ונראה כי בענייננו יש טעם ברור לחריגה . נשיכם טפכם–בני אדם, מקניכם- בהמה. בעלי הטעמים ביכרו אפוא את ההבחנה העניינית שבין אדם ובהמה על פני החלוקה על פי וא"ו החיבור.

לסיכום: עמדנו הפעם על שני נושאים הנוגעים לקריאת ההפטרה של שמחת תורה. האחד–על קביעת ההפטרה עצמה ועל המנהג הנפוץ, העומד בסתירה לאמור בתלמוד. השני–על צירופים של ביטויים בני שלוש מילים בהפטרה. עמדנו על הטעם לפיסוק הטעמים בכל אחד משלושת הביטויים האלה.

חג שמח

Edit Post Text