טיפ שבועי לפרשת וירא

השבת נקרא  בתורה את פרשת וירא. נעסוק הפעם בהפטרה שנקרא השבת מתוך ספר מלכים ב (ד, א. מנהג הספרדים לסיים בפסוק כג ומנהג האשכנזים לסיים בפסוק לז. על הפטרה זו  ראו: י. אייזנברג, "האישה השונמית ובנה המת"  בתוך: א. אלדר (עורך)  מפטירין בנביא עיונים בהפטרות ובדברי הנביאים, ירושלים תש"ע, עמ' 145–147:  א. סימון, " אלישע והשונמית: מחולל הנס נזקק להדרכת בעלת הנס" בתוך, קריאה ספרותית במקרא סיפורי נביאים, ירושלים ורמת גן תשנ"ז, עמ' 279–316:  הרב א. סמט, פרקי אלישע, עמ' 208–286).

נראה כי הקשר האסוציאטיבי המיידי בין ההפטרה לבין פרשת וירא עולה מן האמור בפסוק יז בדברי אלישע הנביא אל האישה השונמית:"ויאמר למועד הזה כעת חיה... ותהר האשה ותלד בן למועד הזה כעת חיה אשר דבר אליה אלישע" (פסוקים טז- יז). לשון הפסוקים מזכירה את האמור בפרשתנו בדברי המבשר את אברהם: "...שוב אשוב אליך כעת חיה והנה בן לשרה אשתך..."(יח, י).

נדגים מתוך הפטרה זו  את עקרונות פיסוק הטעמים  ב"לשונות אמירה". בכינוי 'לשון אמירה' נהוג לכנות את  אותם פסוקים בהם מצוטט היגד שנאמר על ידי דמות בעלת תפקיד בסיפור.

ההפטרה שנקרא השבת מתאימה להדגמה זו, מפני ששזורים בה דיאלוגים רבים וכך מתאפשר לנו לבחון את עקרונות פיסוק הטעמים בלשונות אמירה. נזכיר תחילה את הכלל היסודי ואחר כך נעיין בכמה פסוקים בהפטרה ונתייחס ללשונות האמירה שבהם.

מבחינת פיסוק הטעמים, יש שתי אפשרויות  לחלוקת לשון אמירה. האחת – חלוקה בין הפתיחה, לבין תוכן האמירה. חלוקה כזו שכיחה כאשר המאמר עצמו הוא קצר. השניה–החלוקה הראשית של משפט האמירה נעשית בתוך תוכן האמירה. חלוקה כזו מתאימה למקרים בהם האמירה היא ארוכה, וזהו רובם של המקרים(ראו: מ. פרלמן, חוג לטעמי המקרא  מס' 3) .

ראשית נדגים את העיקרון לפיו כאשר המאמר הוא ארוך, תתחלק האמירה  בתוך האמירה.

הפסוקים הראשונים של הפטרתנו מהווים דוגמה לעיקרון זה. כך בפסוק א: "ואשה אחת מנשי בני הנביאים צעקה אל אלישע לאמר עבדך אישי מת ואתה ידעת כי עבדך היה ירא את ה'...". צלע א המצוטטת נחלקת בזקף במילה מת. הפתיחה ללשון האמירה מסתיימת במילה לאמר (שבתוך צלע א) המוטעמת ברביע. תוכן המאמר נמשך מ"אמצע" צלע א עד סוף הפסוק.

 כך גם  בפסוק  ג: "ויאמר לכי שאלי לך כלים מן החוץ מאת כל שכניכי (שכניך קרי) כלים רקים אל תמעיטי". הפסוק נחלק באתנחתא במילה המוקפת כל-שכניך. צלע א נחלקת במילה המוקפת מן-החוץ בטעם זקף. הפתיחה ללשון האמירה היא בת מילה אחת בלבד במקרה זה והחלוקה היא באמצע תוכן האמירה.

דוגמה מעניינת היא פסוק ז: "ותבא ותגד לאיש האלהים ויאמר לכי מכרי את השמן ושלמי את  נשיכי (נשיך קרי) ואת  ובניכי(ובניך קרי) תחיי בנותר". בפסוק זה יש חילופי נושאים וגם לשון אמירה. בפתיחת הפסוק הנושא הוא האישה השונמית. הכתוב אינו מוסר לנו את תוכן דברי האישה אל הנביא, אולם סביר להניח שהיא מספרת לו על  כך שהשמן פסק מלנבוע. בהמשך הפסוק אנו קוראים את דברי איש האלהים אל האישה, הנחלקים חלוקה עיקרית במילה נשיך המוטעמת באתנחתא. החלוקה הפנימית של האמירה היא אפוא בתוך האמירה. אף כאן הפיחה היא בת מילה אחת בלבד(ויאמר).

ניתן להצביע על ההיגיון שבחלוקה זו. החלק הראשון של האמירה (שבצלע א) הוא הפעולות המעשיות שעל האישה לנקוט עתה, לפי הדרכת הנביא. החלק השני המופיע בצלע א היא התוצאה של כל המעשה–האפשרות לחיות בכבוד לאחר תשלום החובות.

חילופי דוברים יש גם בפסוק טז: "ויאמר למועד הזה כעת חיה אתי(את) חבקת בן. ותאמר אל אדוני איש האלהים אל תכזב בשפחתך". הפסוק נחלק באתנחתא במילה בן. צלע א היא דברי הנביא. צלע ב – דברי האישה. כל אחד מלשונות האמירה נחלק באמצע האמירה. צלע א נחלקת במילה חיה בטעם זקף. צלע ב נחלקת במילה האלהים.

חלוקה בין פתיחה לבין נאום כאשר המאמר הוא קצר– כדוגמה לעיקרון זה ניתן להביא את פסוק יב: "ויאמר אל גיחזי נערו קרא לשונמית הזאת". צלע א נחלקת  במילה נערו המוטעמת בזקף. החלוקה היא בין הפתיחה לבין תוכן המאמר שהוא קצר מאוד: 'קרא לשונמית הזאת"

 דוגמה נוספת ניתן להביא מפסוק טו: "ויאמר קרא לה...". צלע א נחלקת בטיפחא במילה ויאמר (אם כי במקרה זה ניתן לטעון כי אין לטעם טיפחא תפקיד של טעם מפסיק). דוגמה נוספת נמצאת בפסוק יט: "ויאמר אל אביו ראשי ראשי..". תוכן האמירה קצר והמאמר נחלק בטיפחא במילה המוקפת 'אל–אביו'.

חלוקת פסוק בין שני דוברים: כאשר תוכן המאמר קצר, יכול שפסוק יתחלק בין שני דוברים. החלוקה הפנימית של כל אמירה תהא על פי הכללים שהכרנו: כשהמאמר קצר, יתחלק המאמר בין הפתיחה לבין תוכן המאמר. כשהמאמר ארוך, תבוא החלוקה העיקרית בתוך המאמר.

דוגמה לכך היא פסוק ב: "ויאמר אליה אלישע מה אעשה לך הגידי לי מה יש לכי (לך קרי) בבית. ותאמר אין לשפחתך כל בבית כי אם אסוך שמן'. הפסוק נחלק באתנחתא במילה בבית. החלוקה העיקרית של הפסוק לצלעותיו היא בין דברי אלישע שבצלע א לבין דברי האישה שבצלע ב. החלוקה הפנימית בתוך הצלעות משקפת את העיקרון הראשון שעליו עמדנו לעיל– חלוקת לשון האמירה בתוך גוף האמירה, שכן המאמר הוא ארוך יחסית.

דוגמה נוספת לחלוקת פסוק בין שני דוברים באה בפסוק יד: "ויאמר ומה לעשות לה. ויאמר גיחזי אבל בן אין לה ואישה זקן". הפסוק נחלק באתנחתא במילה לה. צלע א – דברי הנביא. צלע ב–דברי גיחזי.

 פסוק נוסף הראוי לציון בהפטרתנו מבחינת לשון האמירה שבו הוא פסוק כז: "ותבא אל איש האלהים אל ההר ותחזק ברגליו. ויגש גיחזי להדפה ויאמר איש האלהים הרפה לה כי נפשה מרה לה וה' העלים ממני ולא הגיד לי".

 הפסוק נחלק באתנחתא במילה ברגליו. טעם החלוקה נראה ברור. צלע א– פעולת האישה. צלע ב–מעשהו של גיחזי ותגובת איש האלהים למעשה. נראה כי חלוקה זו בין הצלעות גם מדגישה את העובדה שדברי איש האלהים באו כתגובה למעשהו של גיחזי(אם היה הפסוק נחלק חלוקה עיקרית במילה להדפה, לפני תגובת איש האלהים, היה משתמע כאילו איש האלהים מגיב למעשה האישה וגם לפעולה של גיחזי ואין הדבר כן. מעניין גם לציין את "סגירת המעגל" מבחינת האישה השונמית ואיש האלהים  בפסוק לז. שם מסופר שהאישה  נפלה על רגליו של הנביא, לוקחת את בנה ויוצאת, אבל שם, בניגוד לפסוק כז, איש לא הודף אותה (וראו דברי  רד"ק ורלב"ג בפירושם לפסוק כז).

 ראוי לשים גם לב לטעמים שבביטוי 'ויאמר איש האלהים' שבפסוק כז- ביטוי זה הוא בן שלוש מילים. כידוע, כפי שהזכרנו פעמים רבות בעבר, כלל יסוד בפיסוק הטעמים הוא כי כל יחידה חוזרת ומתחלקת אם יש בה יותר משתי מילים(מ. פרלמן, טעמי המקרא ותפקידיהם, תל אביב תשמ"ג, עמ' כא). ביחידה שיש בה שלוש מלים אמור להיות אפוא לפחות טעם מפסיק אחד שיחצה אותה לשני חלקים. והנה במקרה זה, מוטעמת כל אחת משלש המילים בטעם משרת: ויאמר–תלישא קטנה. איש–קדמא, האלהים–מהפך. שלושה טעמים משרתים רצופים– הייתכן?

 התשובה היא שהדבר אפשרי: הטעם מהפך שתחת המלה האלהים הוא  משרת הבא במקום טעם מפסיק, שהרי המילים 'הרפה לה', הם כבר ציטוט דברי איש האלהים וממילא ברור כי המילה שלפני התחלת הציטוט אמורה להיות מוטעמת בטעם מפסיק. נמצא אפוא כי יש לקרוא ביטוי זה כך: 'ויאמר איש האלהים–הרפה לה, כי נפשה...'. הטעם מהפך מתפקד אפוא כאן כטעם מפסיק (ויש להתאים את אופן הקריאה לנתון זה, וניתן לעשות זאת באמצעות שינוי קצב– קריאה מהירה יותר של המלים 'ויאמר איש', ושהיית מה לאחר המילה 'האלהים' כדי להדגיש את העובדה כי הטעם מהפך במקרה זה מתפקד כטעם מפסיק.

לסיכום: בפיסוק הטעמים אנו מוצאים שני אופני חלוקה של לשון אמירה. כאשר תוכן האמירה הוא קצר, נחלק ההיגד בין הפתיחה לבין תוכן ההיגד. כאשר ההיגד הוא ארוך תהא החלוקה העיקרית שלו בתוך ההיגד עצמו. לאור כלל זה סקרנו כמה פסוקים בהפטרה  שנקרא השבת.

שבת שלום

Edit Post Text