טיפ שבועי לפרשת תולדת

כידוע, חלק גדול וניכר בפרשת השבוע, פרשת תולדת, מוקדש לתיאור פרשת ברכות יצחק ליעקב ולעשיו. התורה מספרת שיעקב, בעצת רבקה אימו, מתחזה למעשה לעשיו אחיו ומזדהה בפני אביו, יצחק הזקן,  כ"עשו בכרך"(ראו דיון  על נושא זה אצל: א. מונדשיין(ז"ל),"הכי קרא שמו יעקב ויעקבני–למתודולוגיה של רש"י וראב"ע ביחסם למעשה העקבה של יעקב", תלפיות יב(תשס"א-תשס"ב), עמ' 50–61).

לאחר שיעקב מקבל את הברכות, מגיע עשיו אל יצחק אביו ומבקש לקבל את הברכה המגיעה לו כאח בכור. או אז מגלים השנים, כי יעקב הוא זה אשר קיבל את הברכה. עשיו מתחנן בפני אביו שיברך גם אותו ולטענתו לא ייתכן שיש בפיו של יצחק רק ברכה אחת.

 על כך משיב יצחק: "ויען יצחק ויאמר לעשו הן גביר שמתיו לך ואת כל אחיו נתתי לו לעבדים ודגן ותירש סמכתיו. ולכה אפוא מה אעשה בני"(כז, לז).

הפסוק נחלק באתנחתא במילה סמכתיו. נראה כי צלע א מפרטת את הברכות שנתן יצחק ליעקב. צלע ב היא המסקנה שמסיק יצחק: היות וליעקב נתתי את  כל הברכות האלה–אילו ברכות אני כבר יכול לתת לך עכשיו?

בצלע א יש לשון אמירה. לשון האמירה נחלקת חלוקה עיקרית בתוך האמירה ולא בין הפתיחה לבין האמירה. כפי שהזכרנו בטיפים קודמים, כך נחלקות בדרך כלל לשונות האמירה(ראו טיפ שבועי לשבת שעברה ולשבת שלפניה ובהפניות שם).

ובכל זאת, בפסוקנו יש צירוף טעמים לא שכיח. בדרך כלל לאחר המפסיק הקטן פשטא(בפסוקנו במילה 'לך') תבוא הפסקה גדולה יותר בטעם זקף שאחריו(בין אם במילה הבאה אחרי המילה המוטעמת בפשטא כמו למשל: 'וישטם עשו את יעקב' בפסוק מא, ובין אם לאחר משרת כדוגמת הטעם מונח שיבוא במילה הבאה ולאחריה יבוא הטעם זקף כמו למשל: 'ותקרא ליעקב בנה הקטן' בפסוק מב).

 אך בפסוקנו יש צירוף פחות שכיח של טעמים, שבו המילה המוקפת ואת-כל- אחיו מוטעמת ברביע הבא מיד אחרי המילה לך המוטעמת בפשטא.

 על צירוף טעמים זה עמד שד"ל(שמואל דוד לוצאטו. חי באיטליה בין השנים 1800–1865)  באיגרת שכתב לרב יצחק בער(איגרת זו נכתבה בשנת 1852, לאחר פטירתו של בנו של שד"ל, ברוך איוב, בגיל 7. ראו על כך בספרו של אמו"ר: ש. ורגון,  שמואל דוד לוצאטו: ביקורתיות מתונה בפירוש המקרא, רמת גן,  עמ' 47–48) ואלה דברי שד"ל"והנה, לרוב מציאות הפשטא לפני הזקף ולמיעוט מציאותו לפני הרביע, נמשך כי רבים מהסופרים והמדפיסים טעו לפעמים וכתבו זקף במקום רביע השני, ונשחתה כוונת הפסוק, כי הזקף ההוא(כדין כל שני מפסיקים רצופים) משפטו להפסיק יותר מהזקף השני שאחריו, תחת אשר באמת התבה ההיא צריכה למפסיק פחות מהזקף שאחריה כגון אם נכתוב: 'ויען יצחק..... נמצא 'ואת כל אחיו' דבק למעלה, ו'נתתי לו לעבדים' מחובר למטה ונשחתה הכוונה ונשאר הפסוק נעדר הבנה, וע"כ (ועל כן נ.ו) ראיתי להסיר מכשול מדרך עמי ולהביא כאן קצת מקראות שנפל בהם השבוש הזה... בקצת הדפוסים או ברובם".

 שד"ל מדגיש את נדירותו של צירוף הטעמים שבפסוקנו ומדגים את ההבדל בין הצירוף השכיח(שני זקפים מתרדפים) לבין הצירוף הפחות שכיח שלפנינו, שבו בא רביע מייד לאחר הפשטא ורק לאחר מכן בא הזקף. כח פיסוקו של הרביע  כידוע קטן מכח פיסוקו של הזקף שאחריו. לכן, אם נמיר את הרביע בזקף, הרי שיהיו כאן שני זקיפים מתרדפים שכוחו הפיסוקי של הראשון גדול מכוחו של השני והדבר משבש את כוונת הפסוק.

לגבי פסוקנו, כותב שד"ל שאם נמיר את הרביע שבמילה המוקפת ואת–כל– אחיו בזקף–נשאר הפסוק 'ללא הבנה', שכן התוצאה של השינוי היא שהמילים ואת– כל–אחיו תתחברנה למילים שלפניהן, ואם כך, לא ברור מובנן של  המילים 'נתתי לו לעבדים'–את מי נתתי(שהרי המילים 'ואת כל אחיו' התחברו למה שלפניהן ולא למילים 'נתתי לו לעבדים', שאחריהן).

 והנה נמצא פרשן שלמד מצירוף טעמים זה כוונה פרשנית מיוחדת בפסוקנו, הלא הוא ר' יהודה ליב שפירא (חי באלטונא בין השנים 1743–1836) בפירושו רכסים לבקעה ואלו דבריו: "טעם רביע שבאחיו מלמד שאלה שלש תיבות משמשות פנים ואחור: 'גביר שמתיו לך ואת כל אחיו' , פירוש: לך ולכל אחיו,  'ואת כל אחיו נתתי לו לעבדים', שאם היו מחוברים אל 'נתתי לו', היה הרביע או טעם זקף במלת לך ודוגמתו בישע' 'תפתח ארץ ויפרו ישע וצדקה תצמיח יחד'. הרביע שבישע מלמד כי הוא מחובר לפניו ולאחריו: 'תפתח ארץ ויפרו ישע וצדקה', 'ישע וצדקה תצמיח(הארץ) יחד".

 בעל רכסים לבקעה טוען כי העובדה שהמילה המוקפת ואת–כל–אחיו מוטעמת ברביע(ולא בזקף, כמו שהיה ניתן לצפות) רומזת לכך שיש לפרש את המילה המוקפת הזו כמתייחסת הן למה שנכתב לפניה והן למה שנכתב לאחריה ולפרש את הפסוק  כאילו יצחק טוען שתי טענות: האחת: אני ברכתי כבר את יעקב שיהיה גביר לך ולכל אחיו. השניה: כל אחיו יהיו לו לעבדים.

  פירוש זה  כשלעצמו הינו פירוש מעניין וכמובן לגיטימי שהרי 'שבעים פנים לתורה', אך ראוי להדגיש  כי פירוש מסוג זה איננו מתיישב עם טעמי המקרא כלל ועיקר ובוודאי לא ניתן להצדיק אותו בעובדה שהמילה המוקפת ואת–כל–אחיו מוטעמת ברביע.

 על היחס בין שיטת הפרשנות של 'מקרא נדרש לפניו ולאחריו' לבין טעמי המקרא כבר נאמר: "פיסוקו של מקרא והפירוש לאותו מקרא כרוכים זה בזה. עם זאת, בקריאת המקרא במסגרת ריטואלית יש לפסוק מימוש מצד עצמו. על כן הכרעת הקריאה על פי פיסוק מסוים במקרה של התלבטות יש בה גם צד מעשי, מעבר לשאלה הפרשנית. מבחינה זו שונה הוא המצב כשמדובר בשיטה המציעה לפסוק קריאה כפולה. שיטה זו, המכונה במקורות 'מקרא נדרש לפניו ולאחריו'... עוסקת למעשה בפיסוק למקרא שלא כצורתו, פיסוק שממנו מתחייבת כביכול קריאת הפסוק שלא ככתבו. קריאה כזאת אפשרית רק באופן תאורטי, לצורך פירוש הכתוב בדרך הדרש, אך איננה ניתנת למימוש במסגרת ריטואלית(ש. קוגוט, המקרא בין טעמים לפרשנות, ירושלים תשנ"ד, עמ' 126), ובהמשך דבריו קובע פרופ' קוגוט: "עם שפיסוק  הטעמים מהווה פירוש 'אילם' לטקסט, לפחות באשר למבנהו התחבירי, הריהו מושתת מלכתחילה על המצוי בטקסט כפי שהוא... ממילא אין הוא יכול לשקף דרשות של קריאה כפולה ומראש יימצאו דרשות כאלה בלתי תואמות את פיסוק הטעמים ואת פירושם(שם, עמ' 128).

יתר על כן, הפסוק שמביא בעל רכסים לבקעה מספר ישעיה שהוא רואה אותו כדומה לפסוקנו אינו דומה לו כלל, וזו לשון הכתוב בישעיה מה, ח: 'הרעיפו שמים ממעל ושחקים יזלו צדק. תפתח ארץ ויפרו ישע וצדקה תצמיח יחד אני ה' בראתיו". הפסוק נחלק באתנחתא במילה המוקפת יזלו–צדק. צלע ב נחלקת בזקף במילה יחד. המילה המוקפת תפתח–ארץ מוטעמת במונח והמילה המוקפת ויפרו–ישע מוטעמת ברביע.

 מבחינת פיסוק הטעמים של צלע ב, יש לפנינו מהלך רגיל ושכיח של פיסוק הטעמים. בתחילה בא הרביע, אחריו פשטא ואחריו זקף(ראה דיון בצירוף זה אצל מ. פרלמן, דפים ללימוד טעמי המקרא ג, תל אביב תשמ"ו, עמ' 181–182), זאת בניגוד לפסוקנו שבו בא רביע אחרי הפשטא.

 אכן, גם הפסוק בישעיה יכול להתפרש 'פנים ואחור'. זו פרשנות לגיטימית. עם זאת, נראה כי לא ניתן לבסס אותה על פיסוק הטעמים, מה גם שבפיסוק הטעמים של הפסוק בישעיה אין שום חריגה שמצדיקה פירוש כזה(וראו פירוש רד"ק לפסוק בישעיה המפרש בדרך זו ומודה בפירושו שדרך זו היא בניגוד לטעמים, אך מצא הצדקה  אחרת לפרש בדרך זו את הפסוק!!!).

לסיכום: עסקנו הפעם בצירוף טעמים, שבו אחרי הטעם המפסיק פשטא בא רביע. זהו צירוף טעמים שכיח פחות מהמקרה הרגיל שבו בא המפסיק זקף לאחר הפשטא. צירוף זה גרם, לפי עדותו של שד"ל, למדפיסים לטעות בפיסוק הטעמים ולהטעים את המלים המוטעמת ברביע–בזקף. שד"ל טוען כי חילוף זה משבש את  כוונתו של הכתוב ומדגים זאת בפסוקנו. לעומתו מצא בעל 'רכסים לבקעה' מקום ללמוד מצירוף הטעמים הזה על פרשנות הפסוק בדרך של 'מקרא נדרש לפניו ולאחריו'. הטעמנו כי אין גישה זו עולה בקנה אחד עם כללי פיסוק הטעמים. כן הראינו, כי הראיה שהביא בעל 'רכסים לבקעה' מהפסוק בישעיה מה, ח  אינה דומה למעשה כלל לפסוקנו מבחינת רצף הטעמים, אם כי כמובן פרשנותו של בעל רכסים לבקעה לגיטימית כשלעצמה, שהרי "שבעים פנים לתורה".  

שבת שלום

Edit Post Text