טיפ שבועי לפרשת וישלח

בפרשת השבוע פרשת וישלח, מסופר שלאחר המפגש בין יעקב לעשו, פנה כל אחד מהם לדרכו. התורה מספרת שעשו חוזר לשעיר (לג, טז) ואילו יעקב יוצא לסכות( פסוק יז). לאחר מכן מספרת התורה שיעקב מגיע לשלם עיר שכם וקונה שם חלקת שדה במאה קשיטה(לג, יט. אשר למחיר ראו: עולם התנ"ך, בראשית, תל אביב תשנ"ג, עמ' 193).

 התורה מוסיפה ומספרת שלאחר פעולת הקנין מציב יעקב מזבח: 'ויצב שם מזבח. ויקרא לו אל אלהי ישראל"(לג, ב).

הפסוק מתחלק בטעם אתנח במילה מזבח. צלע א מתארת את פעולת הצבת המזבח, ואילו צלע ב מתארת את קריאת השם. צלע ב נחלקת בטעם זקף במילה המוקפת 'ויקרא–לו'( המוטעמת בקדמא ובזקף).

מיהו הנושא בפסוקנו? לכאורה נראה בבירור שהנושא הוא יעקב למרות שהנושא איננו מפורש בפסוק. יעקב הוא זה שמבצע את הפעולות המפורטות בפסוק הקודם(פעולת הקנין מיד בני חמור). בפסוקנו אין כל רמז לכך שהנושא של הפסוק איננו יעקב, שהוא הנושא של הפסוק הקודם.

 ואכן, נראה כי פירושו של רש"י(ר' שלמה בן יצחק. חי בצרפת בין השנים 1105-1040) לפסוק עולה בקנה אחד עם הבנה זו, ואלה דברי רש"י: "לא שהמזבח קרוי 'אל אלהי ישראל', אלא על שם שהיה הקדוש ברוך הוא  עמו והצילו, קרא שם המזבח על שם הנס להיות שבחו של מקום נזכר בקריאת השם, כלומר: מי שהוא אל–הקדוש ברוך הוא– הוא אלהים לי, ששמי ישראל...".

 נראה מדברי רש"י כי יעקב הוא זה שבונה את המזבח והוא זה אשר נותן למזבח את שמו: 'אל אלהי ישראל', ומסביר רש"י שאין הכוונה שזה שמו של המזבח, אלא שיעקב קרא למזבח על שם הנס שארע לו.

 ייתכן שבהתאם להסבר פסוקנו באופן זה, מהווה מעשהו של יעקב קיום נדרו אשר נדר כאשר יצא מארץ כנען לחרן: "ושבתי בשלום אל בית אבי (אז) והיה ה' לי לאלהים"(כח, כא), וניתן לפרש את קריאת השם על המזבח כקיום הנדר(כך מפרשים הרמב"ן ור' עובדיה ספורנו את הנדר בפירושיהם לבראשית כח, כא. לפי דעתם, המלים "והיה ה' לי לאלהים" שבפסוק זה הם תשובת התנאי(ההבטחה). אומנם יש החולקים על דבריהם ומפרשים כי  המילים 'והיה ה לי לאלהים' שבנדרו של יעקב הם חלק מהתנאי של הנדר. ראו על כך בפירושיהם של רש" ורשב"ם).

עוד נראה כי פירוש זה, לפיו נושאו (הסתמי) של הפסוק הינו יעקב עצמו  עולה בקנה אחד עם טעמי המקרא, שכן על פי הטעמים יש להפריד בין המילה המוקפת ויקרא–לו(המוטעמת כאמור בזקף, שהוא טעם מפסיק) לבין המילים 'אל אלהי ישראל'(המילה 'אל' מוטעמת בטיפחא שהוא מפסיק הקטן בכח פיסוקו מן הזקף שלפניו).

אלא  שפרשנות זו איננה נחלת הכל, ואלה  דברי חז"ל על פסוק זה: "ואמר ר' אחא אמר ר אלעזר:מנין שקראו הקב"ה ליעקב 'אל'? שנאמר 'ויקרא לו אל אלהי ישראל', דאי סלקא  דעתך למזבח קרא לו יעקב אל– ויקרא לו יעקב מיבעי ליה? אלא: ויקרא לו ליעקב 'אל', ומי קראו אל? אלהי ישראל?(בבלי מגילה יח, א).

 התנא מתמודד כאן עם חסרונו של הנושא בפסוק זה ולמעשה הופך את המבנה התחבירי של הפסוק. על פי הדרשה הזו, הנושא של צלע א הוא אל. האל קרא ליעקב- אלהי ישראל.

בדרכו של המדרש הולך ר' סעדיה גאון(ר' סעדיה  בן יוסף אלפיומי גאון. מגאוני בבל. חי בין השנים 942-881 עמד בראש ישיבת סורא אשר בבגדד. ראו עליו בערך סעדיה גאון בויקיפדיה ובמקורות הרבים המוזכרים שם), המובא על ידי ראב"ע (ר' אברהם בן עזרא . נולד בטודלה שבספרד. חי  במאות 12-11) בפירושו לפסוק ואלה דברי ראב"ע בפירוש הקצר: "ויאמר הגאון(רסג תורה) כי 'ויקרא לו אל אלהי ישראל'– כי פירושו שקרא אל השם...".

ואולם נראה כי ראב"ע עצמו חולק על פירוש זה וכותב:" והנכון, שכן הוא שם המזבח, וכן מזבח משה קרא שמו 'ה' נסי'(שמות יז, טו) בעבור הנס שעשה ה'  במקום ההוא, וכן בשוב השכינה אל ירושלם תהי נקראה 'וה' שמה'(יחזקאל מח, לה) וכן בעבור שעזר השם את יעקב, קרא שם המזבח שעבד שם ה: 'אל אלהי ישראל', והטעם שהוא חזק ותקיף. אלהי ישראל- שהצילו בדרך ובא שלם אל ארץ כנען...".

 ראוי להדגיש ולציין עם זאת כי רש"י בהמשך פירושו לפסוקנו מביא את דברי המדרש ואלה דבריו: "ורבותינו אמרו  שהקדוש ברוך הוא  קרא לו ליעקב אל. דברי תורה 'כפטיש יפוצץ סלע' (ירמיה כג, כט) מתחלקים לכמה טעמים(ראה שבת פח, ב) , ואני ליישב פשוטו ושמועו של מקרא באתי".

רש"י מבחין אפוא בין מגמת פירושו שלו לבין מגמת דברי חז"ל. לדעתו(כפי שהוא מבטא אותה בכמה מקומות בפירושו לתורה) ניתן לפרש את התורה  בדרכים רבות ומגוונות, אך מטרתו היא לפרש את הפסוק כפשוטו, ולכן, במקרה זה רש"י איננו מקבל את דברי המדרש(על מגמת רש"י בפירושו לתורה בהקשר ל "פשוטו של מקרא נכתב רבות. נציין כאן מספר הפניות: א. טויטו, "בין פרשנות לאתיקה: השקפת העולם של התורה לפי פירוש רש"י", המקרא בראי מפרשיו ספר זיכרון לשרה קמין, ירושלים תשנ"ד  עמ' 315 ועמ' 318: א. סימון, "הפרשנות הפשטית של ההיסטוריה המקראית, בין היסטוריות, דוגמתיות ובייניימיות", תהלה למשה ספר היובל למ' גרינברג, אינדיאנה 1997 החלק העברי עמ' 203: ש. קמין, רש"י:  פשוטו של מקרא ומדרשו של מקרא, ירושלים תשמ"ו פרק שני: הגידים מתודולוגיים, עמ' 57 ואילך: א. טויטו, "גישות שונות בחקר פרשנות המקרא של רש"י", תרביץ נו(תשמז) עמ' 439-447: מ. ארנד, "לבירור המושג פשוטו של מקרא" המקרא בראי מפרשיו, עמ' 237–259).

רמב"ן (ר' משה בן נחמן. נולד בספרד בשנת 1197 ונפטר בשנת 1270) בפירושו לפסוקנו מסכים לדברי רש'י לאחר שמביאם בהרחבה  וכותב: "והנה צדקו דברי הרב בפשוטו של מקרא...". ואולם רמב"ן עצמו מתלבט בשאלת פירושה של המילה לו בפסוקנו(וראו דיון בנושא זה גם בדברי ר' יוסף בכור שור בפירושו לפסוקנו) ואף מצדיק דברי המדרש במסכת מגילה שהוא הנכון לדבריו: 'על דרך האמת' ואף כותב שבעניין זה יש 'סוד גדול' (על פירוש המונח על דרך האמת בדברי הרמב"ן ראו: מ. הלברטל, על דרך האמת: הרמב"ן ויצירתה של מסורת, ירושלים תשס"ו: ע. ישראלי, הרמב"ן: ביוגרפיה אינטלקטואלית, ירושלים תש"פ. ראו גם שיעורה של דר' אביגיל ראק(ז"ל) "הרמב"ן: דרך האמת ודרכי פרשנות נוספים", פורסם באתר etzion.org.il  במרשתת).

  בדרך זו לפיה יעקב הוא זה אשר קורא שם למזבח בשם  'אל אלהי ישראל הולך גם שד"ל (שמואל דוד לוצאטו. חי באיטליה בין הנשים 1800–1865) בפירושו לפסוקנו, ואלה דבריו: "אל הוא נשוא המאמר ואלהי ישראל הוא הנושא. אלהי ישראל הוא אל, הוא תקיף וחזק(רשב"ם וראב"ע) ודוגמתו מצאנו שמות שענינם מאמר שלם כמו 'ה נסי'(שמות יז, טו)  'ה צדקנו'(ירמיה כג ו) ' עמנו אל'(ישעיה ז, יד) 'ה' שמה'(סוף יחזקאל)....'(עסקנו בחלק מהשמות האלה בטיפ השבועי לפרשת משפטים בדוננו בביטוי 'ה נסי' שבפרשת בשלח. שד"ל מניח בדבריו כי רשב"ם וראב"ע פירשו את פסוקנו באותה דרך. על הדומה והשונה שבין פירושיהם לפסוקנו, ראו: א. מונדשיין(ז"ל), "לשאלת היחס שבין פירושיהם של ראב"ע ורשב"ם לתורה: בחינה מחודשת", תעודה טז–יז(תשס"א), עמ' 15–46, בפרט בעמודים 32–33).

עוד נראה כי פירוש שד"ל שונה מפירוש רש"י, שכן רש"י מפרש את המילה אל כשם קודש, 'להיות שבחו של מקום נזכר בקריאת השם" ואילו נראה ששד"ל  מפרש את המילה אל כלשון חול- תקיף וחזק(וראו שמות טו יא  בפסוק 'מי כמוכה באלים ה...' וראו דברי  רש"י, רמב"ן ר"ע ספורנו ושד"ל על הפסוק  ההוא וכנגדם דברי ראב"ע).

 הבאנו אפוא מספר לא מבוטל של מפרשים, המבארים את פסוקנו באופן בו נושאו הוא יעקב, והוא זו אשר קורא למזבח את השם: 'אל אלהי ישראל'. הטעמנו כי פירוש זה גם עולה בקנה אחד עם פיסוק הטעמים.

לנוכח מסקנה זו, נשאלת השאלה: מדוע הוציא המדרש את הפסוק מפשוטו? לדעת פרופסור שמחה קוגוט, מדרש זו הינו חלק מן המגמה השכיחה במדרש להאדיר ולרומם את אבות האומה. במקרה זה, חסרון הנושא בפסוק מספק את ההצדקה למגמה התיאולוגית של חז"ל(ש. קוגוט, המקרא בין טעמים לפרשנות ירושלים תשנ"ד, עמ' 134). מגמה זו מתבטאת בכך שהיא מפרשת  את פסוקנו באופן  לפיו ה' בכבודו ובעצמו קרא ליעקב – אל.

  לסיכום: עסקנו הפעם בפסוק מתוך פרשת השבוע שנראה כי פשוטו של פסוק עולה בקנה אחד עם הפיסוק של טעמי המקרא. על רקע התאמה זו, העולה מדברי כמה מפרשים, הבאנו את דברי המדרש במסכת מגילה המפסק  את הפסוק בניגוד לפיסוק של הטעמים. הצבענו על הקושי שעמד ככל הנראה בבסיס דברי המדרש והבאנו את הסברו של פרופסור שמחה קוגוט בדבר מגמתו של מדרש זה.

שבת שלום

Edit Post Text