טיפ שבועי לפרשת מקץ

השבת, שבת ראש חודש טבת,  נקרא בשלושה ספרי תורה. בספר הראשון נקרא את פרשת  השבוע, פרשת מקץ. בספר השני נקרא את הקריאה לשבת ראש חודש(במדבר כח, ט-טו)  ובספר השלישי נקרא את הקריאה ליום השישי של חנוכה (במדבר  ז, מב-מז).

נעסוק הפעם בפסוק מפרשת מקץ שיש בו משפט המתאר פעולה ולאחר מכן  יש באותו פסוק משפט שנראה כנימוק וטעם לאותה פעולה. רבים מפסוקים אלה הם פסוקים שבהם תיאור הסיבה פותח במילה כי, שהיא ברגיל תיאור סיבה  (המילה כי משמשת במקרא במשמעויות שונות. ראו דברי האמורא ריש לקיש בתלמוד הבבלי  מסכת ראש השנה ג, א. רש"י בפירושו לתורה עוסק בכך במקומות רבים. ראו על כך: נ. אליקים, "ארבע לשונות של 'כי' בפירושי רש"י לתורה", פורסם באתר מכללת אורות במרשתת: י. ברויאר, "כי משמש בארבע לשונות", תרביץ עב ד' (תשס"ג) עמ' 522-505: י. יעקבס, "כי משמש בארבע לשונות- מימרת ריש לקיש ו"מסורת הפסוקים" בפרשנות ימי הביניים", לשוננו 79 (א-ב) תשע"ז, עמ' 111-96).

כדי להבהיר את הבעיה  שנעסוק בה בפירוש הפסוק מפרשתנו,  נציג להלן שני פסוקים בהם משמשת המילה כי כתיאור סיבה ונעמוד על ההבדל ביניהם.

 התורה מצווה: "אל תטמאו בכל אלה. כי בכל אלה  נטמאו הגוים אשר אני משלח מפניכם"(ויקרא יח, כד). הפסוק נחלק במילה המוקפת בכל–אלה. בצלע א בא הציווי. בצלע ב בא הנימוק. ברור מתוכן הפסוק כי הנימוק שבצלע ב מתייחס לאיסור שבצלע א.

נבחן עתה פסוק אחר: "לא תטה משפט לא תכיר פנים. ולא תקח שחד כי השחד יעור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקם"(דברים טז, יט). הפסוק נחלק באתנחתא  במילה פנים. הנימוק שבצלע ב "כי השחד...." מתייחס אך ורק לאיסור שבצלע ב" ולא תקח שחד" ונראה בעליל כי הוא איננו מתייחס ואף אינו רלבנטי לאיסורים המפורטים בצלע א.

 על רקע הבדל זה שבין משפטי ההנמקה, נבחן עתה פסוק מתוך פרשת מקץ. התורה מספרת  על הפגישה בין יוסף לבין אחיו בבית יוסף(מג, יז) לאחר שיוסף  מתעניין בשלום אביהם של האחים הוא מבחין בבנימין ומברך אותו(פסוק כט). לאחר מכן התורה מתארת כי יוסף מבקש לבכות, נכנס לחדר ובוכה כשהוא לבדו (ל). לאחר שהוא בוכה הוא יוצא החוצה ומצווה: "שימו לחם(פסוק לא).

 את מילוי הציווי מתארת התורה כך: "וישימו לו לבדו ולהם לבדם. ולמצרים האכלים אתו לבדם כי לא יוכלון המצרים לאכל את העברים לחם כי תועבה הוא למצרים".

הפסוק נחלק באתנחתא במילה לבדם(הראשונה). צלע ב נחלקת במילה לבדם(השניה) המוטעמת בטעם זקף. נראה כי צלע ב נחלקת בין  פעולת שימת האוכל למצרים, לבין הנימוק.

 נשאלת השאלה: משפט הסיבה בפסוק, הנפתח  במילים "כי לא יוכלון..."  לאיזו פעולה הוא מתייחס?

נראה לכאורה כי  הנימוק שבצלע ב מתייחס רק למעשה המתואר בצלע ב, קרי ההפרדה בין המצרים לבין האחים לבין יוסף ואינו משמש נימוק להפרדה המתוארת בצלע א, בין יוסף לבין שאר האוכלים.

 על אבחנה זו עמד הנצי"ב(ר' נפתלי צבי יהודה ברלין. ראש ישיבת וולוזין. חי בין השנים 1816–1893) בפירוש העמק דבר לפסוקנו ואלה דבריו: "לו לבדו–לא משום כי תועבה היא למצרים לא אכל עם המצרים, שהרי נהגו בו בכבוד ובמורא מלך, ואיך יתעבו לאכול עמו חס ושלום. אלא כך דרך המלך שלא לאכול עם עבדיו משני טעמים: שלא יתגנה בעיניהם ושלא יהיו צריכים לשום סכים בלועיהם כי ילחמו עימו, אבל מה שלא הסבו האחים עם המצרים הוא משום כי לא יוכלון וגו'.

הנצי"ב מדגיש כי הנימוק המופיע בצלע ב אינו מנמק את ההפרדה שבין  יוסף לבין המצרים, שכן לא יעלה על הדעת לומר שתועבה היא למצרים לאכול עם המשנה למלך. נימוק נוסף להבחנה בין שתי ההפרדות היא שקיים נימוק עצמאי וברור להפרדה בין יוסף לבין המצרים  והוא: "שלא יתגנה בעיניהם ..." . הנימוק שבפסוק "כי לא יוכלון..." משמש אפוא נימוק  רק לכך שהמצרים לא ישבו עם אחי יוסף.

 נעיין עתה בדברי כמה  מפרשים על פסוקנו.

רש"י(ר' שלמה בן יצחק. חי בצרפת בין השנים 1105-1040)  מפרש בקיצור: כי תועבה היא- דבר שנאוי הוא למצרים לאכול את העברים, ואונקלוס נתן טעם לדבר". מדברי רש"י ברור כי הנימוק מתייחס רק להפרדה בין המצרים לבין העברים ולא להפרדה בין יוסף לבין המצרים. רש"י מפנה  בדבריו לתרגום אונקלוס    (היה בן אצולה ממשפחת קיסרי רומי שהתגייר. חי במאות  ה 1–2לספירה) המתרגם "ארי בעירא דמצראי דחלין ליה עבראי אכלין"(שהצאן שהמצרים מפחדים ממנו, העברים אוכלים"). לפי הפרוש העולה מדברי אונקלוס, הפסוק מבטא דווקא לעג כלפי אלילי מצרים (דיון בתרגום אונקלוס לפסוקנו ראו  בספרו של הרב רפאל בנימין פוזן, פרשגן, בראשית, עמ' 796–798. על תועבת מצרים ראו דברי רשב"ם נכדו של רש"י, בפירוש לפסוקנו וכן פירוש ר"י אברבנאל לפסוקנו וכנגדו פירוש שד"ל, וכן: בראשית, עולם התנ"ך תל אביב תשנ"ג, עמ' 233: נ. שופק, " תועבת מצרים–אור חדש על בעיה ישנה" (בתוך)Marbeh Hokmah( in loving memory of Avigdor Hurovitz) Studies in the Bible and the Ancient Near East, 2015, pp. 1–24).

מה שאולי רק משתמע מפירושו של רש"י נאמר במפורש על ידי פרשנים אחרים. כך למשל כותב ר' יוסף בכור שור(פרשן מקרא שחי במאה 12 בצרפת) בפירושו לפסוקנו: "וישימו לו לבדו ולהם לבדם- מפני גדולתו, כי אין דרך לאכול על שולחן המלך, רק גדוליו ומיודעיו".

 וכן כותב רד"ק (ר' דוד קמחי מגדולי פרשני המקרא ומחשובי המדקדקים בימי הביניים. חי בצרפת בין השנים 1235-1160) בפירוש לפסוקנו: "וישימו לו לבדו–דרך גדולה וכבוד כמנהגו. ולהם לבדם ולמצרים... לבדם –אמר הטעם 'כי לא יוכלון'–כי העברים היו אוכלים בשר, כמו שנאמר...והמצרים–לא. ומה שהיו מגדלים הצאן–לחלב ולגזה... לפיכך לא היו אוכלים שום בשר בהמה".

הנה כי כן, גם מדברי רד"ק אנו רואים אבחנה ברורה בין שני חלקי הפסוק. הפרדה בין יוסף לבין האורחים–בשל כבודו  של יוסף. ההפרדה בין המצרים לבין  העברים–מן הטעם המבואר בצלע ב של הפסוק.

 כבר עמדנו על כך כי פיסוק הטעמים בפסוקנו מחלק את הפסוק במילה לבדם(הראשונה)  ולא במילה לבדם השניה. מחלוקה זו נובעת המסקנה כי הנימוק "כי לא יוכלון..." מתייחס רק למה שנאמר בצלע ב של הפסוק , אך לא להפרדה בין יוסף לבין כל השאר,  וכבר ראינו דברי כמה מפרשים המנמקים הפרדה זו בעניין של גינוני מלכות(רד"ק, ר' יוסף בכור שור,  הנצי"ב).

 התייחסות מפורשת לפיסוק הטעמים בפסוקנו מצאנו בפירוש  שד"ל(שמואל דוד לוצאטו. חי באיטליה בין השנים 1800–1865) ואלה דבריו: "לו לבדו ולהם לבדם–דרך כבוד, כי אין כבוד שר גדול שיאכלו על שולחנו אנשים נכרים ובני בלי שם: ולמצרים לבדם כי לא יוכלון המצרים וגו' וכן נראה דעת בעל הטעמים"(שד"ל מביא פירוש זה בשם בעל החיבור נתיבות השלום–ר' שלמה  דובנא, שחי בין השנים 1738–1813 וכן בשם "הכורם"- פירושו של ר' נפתלי הרץ הומברג, איש תנועת ההשכלה שחי בין השנים 1749–1841).

 על רקע מגמה אחידה זו של פרשנינו, נעיין עתה בפירוש חריג לפסוקנו שניתן על ידי ר' עובדיה ספורנו (חי באיטליה במאה ה- 16), ואלה דבריו: "כי לא יוכלון המצרים–לפיכך לא אכל הוא עם אחיו ולא הוא ולא אחיו עם המצרים". ברור  מדבריו כי הוא מפרש שהנימוק בצלע ב מתייחס הן להפרדה בין יוסף לבין שאר המסובים והן להפרדה בין יוסף ואחיו לבין המצרים.

 פירוש  זה של ר' עובדיה ספורנו אינו עולה בקנה אחד עם הפירוש המשתמע מפיסוק  הטעמים. יצויין כי אין זה מקרה בודד שבו מפרש ר' עובדיה ספרונו בניגוד לטעמים (ראו סקירה על מקרים כאלה וסיווגם אצל: ש. קוגוט, המקרא בין טעמים לפרשנות, ירושלים תשנ"ד, עמ' 247–250) .

קשה לשער מה גרם במקרה זה לר"ע ספורנו לסטות מפיסוק הטעמים, שכן לא נראה כי יש נימוק לשוני או מדרש כל שהוא המפרש את פסוקנו באפן הדומה לפירושו. חשיפת המניע לפירושו של ר' עובדיה ספורנו במקרה זה עדיין טעונה השלמה.

לסיכום: עסקנו הפעם בפסוק מפרשתנו שיש בו  פעולה ונימוק לפעולה. הבחנו בין פסוקים בהם הנימוק מתייחס לכל  הנאמר בפסוק, לבין נימוקים המתייחסים רק לחלק ממה שנאמר. ראינו שבפסוקנו, הנימוק מתייחס לכאורה רק להפרדה בין אחי יוסף לבין המצרים. ראינו כי רוב הפרשנים אכן מפרשים כך את הפסוק, אך ראינו את עמדתו החריגה של ר' עובדיה ספורנו המפרש את הנימוק כמשתרע גם על החלק הראשון של הפסוק, פירוש שאיננו עולה בקנה אחד עם פיסק הטעמים.

שבת שלום, חודש טוב וחנוכה שמח

Edit Post Text