טיפ שבועי לפרשת ויגש

פרשת  השבוע פרשת ויגש פותחת בנאומו הארוך של יהודה בפני יוסף, לאחר שהאחרון גזר את דינו של  בנימין, "הגנב" (אשר באמתחתו נמצא גביעו של יוסף), לעבדות, עונש שקביעתו מסיימת את פרשת השבוע שעבר, פרשת מקץ(מד, יז).

 על אריכות דברים זו כבר העיר הרמב"ן(ר' משה בן נחמן. נולד בספרד בשנת 1197 ונפטר בשנת 1270) בפירושו לפסוק יט, ואלו דבריו: לא ידעתי טעם לאריכות דברי יהודה בספור מה שהיה כבר ביניהם ומה שאמרו ז"ל 'וכי זו היא 'שימת עין' שאמרת לשום עינך עליו', אינה טענה כי המושל שיצוה להביא אדם לפניו, לא יעשה על מנת לפטור אותו מן הרעות שיעשה, וכל שכן על הגנבה שיגנוב מבית המלך הגביע אשר ישתה בו.....".

הרמב"ן בשאלתו דוחה את האפשרות להסביר את אריכות הדברים של יהודה בכך שיש בהם כדי לחזק את טענתו של יהודה כנגד יוסף אשר הבטיח לאחיו לשים עינו על בנימין, בעוד שכל פעולותיו עד הנה לא נראות כ"שימת עין" אלא להיפך(בראשית רבה צג, ו). הנימוק  שמביא הרמב"ן לדחיית הסבר זה הוא שאין דרכו של מלך שמצווה להביא אדם לפניו, לפוטרו מעונש על הרעות שעשה, מה גם שמלכתחילה העניק המלך(יוסף) יחס אוהד ומיוחד לבנימין.  

אריכות הדברים בנאומו של יהודה מוסברת אפוא על ידי הרמב"ן כך:  "ואשר יראה לי על דרך הפשט שאינם–רק תחנונים להעיר רחמיו כי חשב יהודה כי האלהים הוא ירא כאשר אמר לו(בראשית מב, ח) וכאשר נהג עמהם חמלה כירא חטא לנחם אותם על הצער שעשה להם(בראשית מג, כג) וזה ענין הספור, אמר לו: אנחנו באונס הגדנו באחינו זה מפני שאלת אדוני, ולא הודינו גם כן להורידו לפניך במצותך הראשונה. רק אמרנו כי 'לא יוכל הנער...' אבל בנפשינו נביא אותו...כי אמרת 'לא תוסיפון לראות פני'(להלן, כג) ולא רצה אבינו לשמוע עד היותנו כולנו בסכנה לשוב לשבר מעט אוכל, ואז הודה בפחד ודאגה ועתה ' כראותו כי אין הנער' (להלן  לא) ימות בנפש מרה ולכן תפול נא תחנתי לפניך לרחם עלינו ועל הזקן וקח אותי תחת הנער לעבד עולם .. וזה טעם כל הפרשה".

 הרמב"ן מבאר  שמטרתו של יהודה באריכות דבריו היא לעורר את רחמיו של יוסף, באשר יוסף כבר נהג עימהם בחמלה בעבר. על פי עיקרון זה מסביר הרמב"ן את השתלשלות דברי יהודה אל יוסף (על דברי יהודה אל יוסף ראו גם: נ. ליבוביץ, עיונים בספר בראשית בעקבות פרשנינו הראשונים והאחרונים, מהדורה שמינית תשמ"ג עמ'344–348 ושם עמ'350–352).

נאומו של יהודה  מרובה בפסוקים שיש בהם לשונות אמירה(ראו הטיפ שלנו על לשונות  אמירה בשבת פרשת וירא). כך, הפסוקים כ-כג, כה-כז.

נתמקד בפסוקים כא-כד:

כא: " ותאמר אל עבדיך הורדהו אלי. ואשימה עיני עליו".

כב: "ונאמר אל אדני לא יוכל הנער לעזב את אביו. ועזב את אביו ומת".

כג: "ותאמר אל עבדיך אם לא ירד אחיכם הקטן אתכם. לא תספון לראות

פני".

כד: "ויהי כי עלינו אל עבדך אבי. ונגד לו את דברי אדני".

לפנינו ארבעה פסוקים. ציטטנו כל פסוק בנפרד כדי להבליט את המבנה שנתאר להלן.

 בכל אחד משלושת הפסוקים הראשונים יש "לשון אמירה". כל אחד מהם נחלק באמצע תוכן האמירה ומבחינה זו שלושת פסוקים אלה שייכים לקבוצת רוב לשונות האמירה הנחלקים באופן זה(ראו: מ פרלמן, חוג לטעמי המקרא, מס' 4).

לעומת שלושת הפסוקים הראשונים, בפסוק הרביעי אין לשון אמירה אלא המשך תיאור השתלשלות העניינים עד כה–לאחר הדיאלוג בין האחים ליוסף(כמתואר על ידיי יהודה) עלו האחים חזרה לארץ כנען וספרו לאביהם על אודות חילופי הדברים שהיו ביניהם לבין יוסף.

 יודגש כי מפסוק כה ואילך  מתוארים דברי יעקב הארוכים אל האחים, וזהו חלק אחר בדברי יהודה אל יוסף.

 מבנה זה של פסוקים כא-כד בא לידי ביטוי גם בפיסוק הטעמים. שלושת הפסוקים הראשונים בנויים באותו אופן. צלע א בשלושת הפסוקים נחלקת בזקף. צלע ב בשלושת הפסוקים  היא קצרה( 3-4 מילים בלבד) והיא נחלקת בטיפחא.

נראה אפוא שיש בארבעה פסוקים אלה מבנה מיוחד (השכיח בתורה ובתנ"ך בכלל), המכונה "דגם שלושה וארבעה", שזהו אפיונו המרכזי:  יחידה ספרותית או קטע ממנה המעוצבים בדפוסי הדגם הספרותי מספרי שלשה ארבעה... עשויים ארבעה נדבכים: שלשת הנדבכים (או האיברים) הראשונים חוזרים זה על זה או מונים שלשה אלמנטים שווי ערך ואין בהם בדרך כלל שינוי או התקדמות של ממש מאבר לאבר. באבר הרביעי חל המפנה החריף, השינוי שהוא עיקרה ושיאה של היחידה (י. זקוביץ, "הדגם הספרותי שלשה ארבעה במקרא", (עבודת דוקטור), ירושלים תשל"ח, עמ' 3).

 במקרה שלנו קשה אומנם לראות 'מפנה חריף' באבר הרביעי, אך שינוי יש כאן: שלושת הפסוקים הראשונים מתארים את הדיאלוג בין יוסף לאחיו. הפסוק הרביעי עוסק במסירת הדברים  אל יעקב.

כאמור נראה כי מבנה מיוחד זה משתקף גם בפיסוק הטעמים.

לסיכום: עמדנו הפעם על מבנה מיוחד, בפרשה המתארת את הדיאלוג בין יוסף לאחיו. ראינו כי קיים הבדל בין שלושת הפסוקים הראשונים לבין הפסוק הרביעי מבחינת תוכן הדברים, הבדל שמצא את ביטויו  בטעמי המקרא.  בשלושת הפסוקים הראשונים ליחידה יש מבנה זהה של פיסוק הטעמים ואילו בפסוק הרביעי באה חלוקה שונה, המותאמת לאופיו השונה.

שבת שלום

Edit Post Text