טיפ שבועי לפרשת ויחי

 בפרשת השבוע, פרשת ויחי, אנו קוראים את דברי יעקב לבניו לפני מותו, המפורטים בפרק מט. לבנימין, הצעיר שבבנים, פונה יעקב בסוף דבריו ואומר: "בנימין זאב יטרף בבקר יאכל עד. ולערב יחלק שלל"(מט, כז).

 הפסוק נחלק באתנחתא במילה עד. נראה כי פשר החלוקה נעוץ בהבחנה בין  הבוקר שבו עוסקת צלע א לבין הערב שבו עוסקת צלע ב.

 למה מרמזים דברי יעקב בפסוק זה? במפרשים נאמרו דעות שונות.

 נפתח בדברי רש"י(ר' שלמה בן יצחק. חי בצרפת בין השנים 1105-1040) המפרש: "ניבא על שהיו עתידין להיות חטפנים: 'וחטפתם לכם איש אשתו' בפלגש בגבעה(שופטים כא כא. ראו תנחומא ויחי יד) וניבא על שאול, שהיה נוצח באויביו סביב שנאמר 'ושאול לכד את המלוכה וילחם באדום...(שמואל א יד, מז) בבוקר יאכל עד–לשון 'ביזה ושלל'.. ועל שאול הוא אומר שעמד בתחילתו של בוקרן וזריחתן של ישראל. ולערב יחלק שלל–אף משתשקע שמשן של ישראל על ידי נבוכדנצאר... יחלק שלל- מרדכי ואסתר שהיו מבנימין...".

 על פי דברי רש"י, דברי יעקב הם נבואה על צאצאי שבט בנימין, שאול וכן מרדכי ואסתר. הפירוש מבחין  בין שאול, המציין את ראשית מלכות ישראל, לבין 'הערב'–הגלות. הכתוב רומז אפוא לכך כי גם בגלות יקומו לישראל מושיעים מבני בנימין, הלא הם מרדכי ואסתר(מרדכי קרוי 'איש ימיני' (אסתר ב, ה) ואסתר היא בת דודו וממילא גם היא מאותו השבט).

גם רשב"ם, נכדו של רש"י,  מפרש את הפסוק כמנבא  על שאול "שהיה מלך ראשון נתנבא שפשט בכל סביבותיו בכל האומות.. ולערב יחלק שלל–שכן מנהגו של זאב: ' זאב ערבות ישדדם'(ירמיהו ה, ו)...". גם רשב"ם מפרש אפוא את דברי יעקב כאן כנבואה על ימי שאול. גם הוא, כסבו, מבחין היטב בין  'הבוקר'- ימי שאול- לבין הערב(מפרשו על הזאב עצמו ואינו כותב למי מרמזת הנבואה).

  ראב"ע(ר' אברהם בן עזרא . נולד בטודלה שבספרד. חי במאות 12-11) בפירוש הקצר מפרש אף הוא את דברי יעקב בזיקה לגיבוריהם העתידיים של שבט בנימין ואלה דבריו: "בנימין דמהו לזאב כי גבור היה, והאות אנשי הגבעה... ולערב יחלק הטרף ששלל לבניו, וישועה(כוונתו לישועה בן יהודה- חכם קראי ירושלמי בן המאה ה- 11 שנחשב לגדול חכמי הקראים בדורו) אמר כי זה רמז לשאול שנצח את עמלק, וטעם 'בבקר'–בתחלת המלכות. ולערב–בגלות על דבר מרדכי: וזה דרך דרש(ראה תנחומא ויחי, יד) ודעת המתרגם ארמית ידועה".

 אף ראב"ע מבחין בין הערב לבין הבוקר, וכותב כי הכתוב רומז לבני בנימין בעתיד: מעשה פילגש בגבעה(שמזכיר גם רשי), שאול ומרדכי היהודי.  בהיותו פרשן הדבק בדרך הפשט(ראו הקדמת ראב"ע לפירוש התורה- הדרך החמישית) ראב"ע טורח להדגיש כי הפירוש לפיו בבוקר–תחילת המלכות ובערב–גלות, הוא "דרך דרש".

 כל המפרשים שמדבריהם הבאנו עד כה מבחינים בין הבוקר לבין הערב ומכאן נראה כי פירושיהם מתאימים לפיסוק הטעמים.

ראב"ע מזכיר את 'המתרגם ארמית' ונראה שרומז לתרגום אונקלוס(היה בן אצולה ממשפחת קיסרי רומי שהתגייר. חי במאות  ה 1–2לספירה)   ונראה כי  זה הפירוש הקדום ביותר לפסוקנו הנראה כסותר לכאורה את הפירוש העולה מן הטעמים, ואלה דברי התרגום: "בנימן בארעיה תשרי שכינתא ובאחסנתיה יתבני מקדשא בצפרא ובפניא יהון מקרבין כהניא קורבנא ולעדן רמשא יהון מפלגין מותר חולקיהון משאר קודשיא"(בתרגום  חוזר לעברית: בנימין, בארצו תשכון השכינה ובנחלתו יבנה המקדש. בוקר ובין הערבים יהיו מקריבים הכהנים קרבן ולעת ערב יהיו מחלקים מותר חלקיהם משאר הקדשים).

 בניגוד למפרשים אשר מדבריהם הבאנו עד כה, אונקלוס אינו מפרש את הפסוק כמדבר על גבורת בנימין בהתחלת דרכו ובתקופת הגלות אלא על השראת השכינה בנחלת בנימין (ר.ב פוזן, פרשגן ביאורים ומקורות לתרגום אונקלוס, בראשית,  ירושלים תשע"ג, עמ' 901).

אונקלוס מתרגם: 'בצפרא ובפניא(בוקר ובין הערבים) יהון מקרבין כהניא קורבנא, ולעדן רמשא יהון מפלגין...", כלומר לפי התרגום יש כאן שלושה זמנים : בוקר ובין הערביים(שבהם מקריבים את קרבן התמיד) והערב(שבו מחלקים לכוהנים את חלקם משאר הקדשים). יוצא אפוא כי התרגום מתרגם את המילה 'ולערב'–פעמים. בפעם הראשונה–בבוקר יאכל עד, ולערב. פירוש כזה כמובן אינו עולה בקנה אחד עם פיסוק הטעמים(ראו פוזן שם עמ' 902).

 כבר עמדנו לא פעם על כך שלמעשה כל פירוש שיש בו שינוי סדר המילים בפסוק, הפיכת מלים, העברת מילים מצלע לצלע וכד' אינו יכול להתאים לפיסוק הטעמים שכן מערכת פיסוק הטעמים היא כזו המחייבת הכרעה בין  אפשרויות של חלוקה ואין בכוחה להכיל הכרעה מסוג של: גם זה וגם זה נכון, או שימוש כפול במילה המופיעה פעם אחת בפסוק, או העברת מילים מצלע לצלע וכד(על מגבלות מערכת פיסוק הטעמים בהקשרים אלה ראו: ש. קוגוט, המקרא בין טעמים לפרשנות, ירושלים תשנ"ד, עמ' 128–130).

 מנימוקים אלו נראה כי גם פירושו של רד"ק(ר' דוד קמחי מגדולי פרשני המקרא ומחשובי המדקדקים בימי הביניים. חי בצרפת בין השנים 1235-1160) לפסוקנו איננו עולה אחד עם פיסוק הטעמים, ואלה דברי רד"ק: "בנימין זאב יטרף יהיה כמו הזאב שהוא טורף... וכן בני בנימין יהיו גבורים ואבירי לב ובעלי מלחמה... בבוקר יאכל עד ולערב יחלק שלל–אמר: ויותר יהיה מהזאב, כי הזאב טורף בערב... אבל בנימין–בבוקר ובערב יאכל עד(שלל, נ.ו) אויביו ויחלק שללם...".

דברי רד"ק מזכירים לנו דברי מפרשים אחרים שהבאנו לעיל  המסבירים את פסוקנו כמדמה את שבט בנימין לשבט חזק וטורף ומביאים  ראיות  מעניינים  שונים כגון פרשת פילגש בגבעה(שופטים כ).

 פירושו של רד"ק, נוקט למעשה אף הוא בדרך של העברת המלים מצלע ב לצלע א, כאשר הוא קורא את פסוקנו כאומר: בנימין- בבוקר ובערב יאכל עד ויחלק שלל. פירוש כזה נוגד את התקבולת שיש בפסוק, ואת פיסוק הטעמים שבפסוקנו, המתאים לתקבולת.

 דרך עצמאית לחלוטין בפירוש פסוקנו נוקט ר' חזקיה בן מנוח- חזקוני (רב ופרשן מקרא. חי בצרפת במאה ה – 13. ראו עליו: ש. יפת, "פירוש החזקוני לתורה: לדמותו של החיבור ולמטרתו" (בתוך)  ספר היובל לרב מרדכי ברויאר א  (תשנ"ב) עמ'111-91: י. עופר, " פירוש החזקוני לתורה וגלגוליו", מגדים ח (תשמ"ט) עמ'

83-69) לפסוקנו, ואלה דבריו: "בנימין זאב– שאול שלא נמשכה מלכותו נמשל לזאב טורף שאינו מתעכב על טרפו... זאב יטרף–יטרוף רוב בהמות כל כך שבכל בוקר תהא אכילתו מספקתו עד לערב שיחלק בו משלל טרפו לגוריו, ומשל הוא. וי"ו ד'ולערב' יתירה היא וכמוה רבות, ואין להשיב מן האתנחתא שב'עד' כמו שפירשתי בפרשת ויגש גבי 'במיטב הארץ'.

בפתח דבריו, נראים דברי חזקוני כמתאימים לפירושים אחרים בהם ראו המפרשים את דברי יעקב בפסוק זה כמרמזים למלכות שאול שלא נמשכה, וזאת בניגוד למלכות בית דוד שנמשכה.

 ואולם בפירוש המשך הפסוק נוקט לו חזקוני דרך עצמאית לחלוטין באשר הוא מפרש את הפסוק כאומר: בנימן זאב יטרף, בבוקר יאכל עד ערב–ויחלק שלל.

 לא זו בלבד שפירוש זה מתעלם ממקום האתנחתא בפסוק, אלא הוא גם מתעלם לכאורה מכך שפסוק נאמר ולערב יחלק .. ולא לערב.

 חזקוני ער לחידוש ולתעוזה שבפירושו וכותב: "וי"ו ולערב יתרה היא וכמוה רבות, ואין להשיב מן האתנחתא שבעד כמו שפירשתי....".

חזקוני מפנה לפירושו על הפסוק "במיטב הארץ הושב את אביך ואת אחיך..."(מז, ו)פסוק בו עסקנו בעבר במסגרת הטיפ השבועי. כזכור, את הפסוק ההוא מפרש חזקוני כהפרדה בין יעקב לבין אחי יוסף. לדבריו  שם, יש לפרש את הפסוק כאומר: במיטב הארץ הושב את אביך(יעקב, כי הוא זקן וזקוק לאוויר טוב),  ואת אחיך ישבו בארץ גושן.

 בטיפ השבועי אשתקד עמדנו על כך כי פירוש זה של חזקוני אינו עולה בקנה אחד עם פיסוק הטעמים, אלא שחזקוני אינו מתעלם מכך ומפנה לפירוש על הפסוק בפרשת ויגש. שם הוא מביא ראיה  ל"היתר" שהורה לעצמו להתעלם למעשה מן האתנחתא שבפסוק, מפסוק בספר שופטים שגם בו, לטענתו, אין לראות באתנחתא מפסיק משמעותי ומחייב (האתנחתא בפסוק שבספר שופטים נמצאת תחת המילה 'ונפתלי').

האם צודק  חזקוני בטענתו, והאם יש בסיס להשוואה בין שני הפסוקים?

הפוסק שבספר שופטים לקוח משירת דבורה: "זבלון עם חרף נפשו למות ונפתלי. על מרומי שדה"(ה, יח). הפסוק נחלק באתנחתא במילה ונפתלי.

פיסוק הטעמים שבפסוק שבספר שופטים אכן נראה תמוה. ההיגיון מחייב לכאורה את הצבת האתנחתא במילה למות. אם היתה מוצבת שם האתנחתא, ברורה היא החלוקה בין הצלעות. צלע א מתייחסת  לזבולון ואילו צלע ב מתייחסת לנפתלי. אלא שכאמור נראה כי לא כך ראו בעלי הטעמים את הפסוק. כיצד יש לפרש אפוא את הפסוק בשופטים, לפי דרכם של בעלי הטעמים?

לדעת פרופ' קוגוט(עמ' 106) פירוש של רלב"ג (פרשן מקרא ואסטרונום שחי בדרום צרפת בין השנים 1344-1288)  הוא המתאים ביותר לפיסוק הטעמים במקרה זה, ואלה דברי רלב"ג: "ואמנם זבולון ונפתלי ראוי שישובחו, והוא כי זבולון הוא עם שחרף נפשו למות, מרוב קנאתו להנקם מהאויב, ר"ל(רצה לומר נ.ו) שמסר עצמו לסכנה. וכן נפתלי גם כן, כי מבני נפתלי ומבני זבולון היו החיל אשר עלו עם ברק על הר תבור שהיו 'על מרומי שדה...".

נראה כי לפי פירושו של רלב"ג (וגם על פי הטעמים) כל אחת מן הצלעות 'מושכת' מילה מן הצלע המקבילה. כדי להצביע על מבנה זה "שבשו" כביכול בעלי הטעמים את הסימטריה שבתקבולת. על פי  פיסוק הטעמים, זבולון ונפתלי  הם נושאם של אותו נשוא. וכן צלע ב "על מרומי שדה", רומזת לשני השבטים, זבולון ונפתלי.

והנה נראה לומר, בניגוד מן הדרך שבה נקטנו בטיפ לפרשת ויגש בשנה שעברה כי במקרה שלנו יש דווקא מקום להשוואה בין  הפסוק בשופטים  לפסוק שבפרשתנו. שכן, הפסוק שבשירת דבורה הוא חלק משירה, וסגנונו – תקבולת, כמקובל בשירה המקראית(ראו: י"מ רוזנברג, "אמצעים ספרותיים בשירה המקראית" על המקרא ועל הוראתו חוברת א, משרד החינוך והתרבות תשנ"ג, עמ' 76-48).  נראה כי גם הפסוק שבפרשתנו נאמר בסגנון שירי, שהרי יש בו תקבולת האופיינית לפסוקי השירה.

 נזכיר כי במקומות שונים במסגרת הטיפ השבועי כבר עמדנו על "מערכת היחסים" בין פיסוק הטעמים לבין האמצעי הספרותי הקרוי התקבולת וראינו כי במקרים רבים טעמי המקרא אינם מתאימים לתקבולת(ראו למשל: במדבר כד, ט     וראו עיוננו בנושא זה בטיפ השבועי לפרשת בלק).

מכל מקום, חסרונו של הפירוש של חזקוני נעוץ בהתעלמותו מן האות ו שבמילה ולערב. הוא אומנם טוען שמצאנו ו"ו יתירה כזו בהרבה מקומות אך אינו תומך אמירה זו בדוגמאות. 

לסיכום: עסקנו הפעם בפסוק מפרשת השבוע, וראינו כמה פירושים  לפסוק העומדים בניגוד לפיסוק הטעמים. בחנו בפרט את פירושו של ר' חזקיה בן מנוח ואת הראיה שהביא  (במקום אחר) בתמיכה לפירושו ומצאנו כי ניתן להשוות את פסוקנו לפסוק משירת דבורה המובא בתמיכה לפירושו המערבת בני שני חלקי הפסוק, אך לא מצאנו תמיכה להתעלמותו מ ו"ו החיבור  שבמילה "ולערב" שבפסוקנו .

שבת שלום

Edit Post Text