טיפ שבועי לפרשת וארא
הפעם נעסוק בכמה פסוקים מתוך פרשת השבוע, פרשת וארא, ובפיסוק טעמיהם, ומתוך כך נעיין בהערתו של ר' יעקב צבי מקלנבורג (חי בגרמניה בין השנים 1785–1865) בפירושו הכתב והקבלה, על אחד הפסוקים, בזיקה לטעמים.
בתחילת פרק ז אנו קוראים על האופן שבו "מדריך" הקדוש ברוך הוא את משה, בדבר חלוקת התפקידים בינו לבין אהרון, אחיו הגדול.
בפסוק א נאמר: "ויאמר ה' אל משה ראה נתתיך אלהים לפרעה. ואהרן אחיך יהיה נביאך". חלוקת התפקידים היא: משה משמש כשופט ואהרן מדבר בשמו של משה (מתורגמן)אל פרעה(ראו דברי רש"'י בפירושו לפסוק: "נתתיך אלהים לפרעה–שופט ורודה, לרדותו במכות ויסורין. יהיה נביאך – כתרגומו– מתורגמנך, וכן כל לשון נבואה...". ראו דעת ראב"ע החולק על רש"י).
על חלוקת תפקידים זו כבר שמענו בדברי ה' אל משה בסנה(ד, טז וראו דברי רלב"ג ביאור המילות לפסוק ב), אלא ששם מדובר בחלוקת התפקידים כאשר משה מדבר אל העם, ואילו כאן מדובר על חלוקת התפקידים בין משה ואהרן בבואם לדבר אל פרעה מלך מצרים. מבחינת פיסוק הטעמים. הפסוק נחלק באתנחתא במילה לפרעה–בין התפקיד של משה לבין תפקידו של אהרן(זו לשון אמירה שבה ההיגד הראשון מצורף לפתיחה, כרוב לשונות האמירה. ראו: מ. פרלמן, חוג לטעמי המקרא, מס' 4).
בפסוק ב שוב אנו מוצאים חלוקת תפקידים בין משה ואהרן: "אתה תדבר את כל אשר אצוך. ואהרן אחיך ידבר אל פרעה ושלח את בני ישראל מארצו". על פי האמור בפסוק זה, משה מדבר וגם אהרן מדבר. משה מדבר מה שה' אומר לו לדבר, אבל הדיבור אל פרעה נעשה על ידי אהרן בלבד(וראו דברי רש"י בפירושו לפסוק: "אתה תדבר: פעם אחת כל שליחות ושליחות ... ואהרן אחיך ימליצנו ויטעימנו באזני פרעה". ראו דברי ראב"ע בפירוש הארוך הכותב: אתה תדבר אל אהרן... ואהרון אחיך ידבר אל פרעה ואף על פי שאינו נזכר אהרן בכל פעם בבא משה אל פרעה, ידענו כי לעולם יחדו באו").
הפסוק נחלק באתנחתא במילה אתך. צלע א מתייחסת למשה וצלע ב מתייחסת לאהרן.
פסוק ג עוסק ביחסו הצפוי של פרעה לדברי משה ואהרן: "ואני אקשה את לב פרעה. והרביתי את אתתי ואת מופתי בארץ מצרים". ה' מבשר למשה שפרעה עתיד להיות סרבן, ולא זו בלבד אלא שה' עצמו יגרום לפרעה להקשות את ליבו(על שאלת הבחירה החופשית בקשר להתנהגותו של פרעה מלך מצרים ראו דברי ראב"ע בפירוש הקצר וכן בפירוש הארוך ובהרחבה בפירושיהם של רמב"ן ושל שד"ל לפסוק. סקירה מקיפה על הנושא ראו אצל: נ. ליבוביץ, עיונים חדשים בספר שמות בעקבות פרשנינו הראשונים והאחרונים, עמ' 110–117).
פסוק זה נחלק באתנחתא במילה פרעה. נראה בבירור כי החלוקה היא בין שתי הפעולות: אקשה- צלע א. והרבתי- צלע ב.
דיבור ה' אל משה נמשך בפסוק ד, וה' שב ומדגיש לפני משה את סרבנותו של פרעה מלך מצרים: "ולא ישמע אלכם פרעה ונתתי את ידי במצרים. והוצאתי את צבאתי את עמי בני ישראל מארץ מצרים בשפטים גדלים".
בפסוק זה ה' מבשר למשה בשורה טובה: אומנם פרעה יקשה את ליבו, אבל בסופו של דבר, ה' עתיד להוציא את עם ישראל מארץ מצרים.
מבחינת פיסוק הטעמים, הפסוק נחלק באתנחתא במילה במצרים. זו חלוקה מעט מפתיעה, שכן הנושא מתחלף באמצע צלע א. החלק הראשון של הצלע עוסק בפרעה ואילו החלק השני הוא פעולת ה', פעולה שממשיכה להיות מתוארת בצלע ב.
דברי ה' נמשכים ואף מסתיימים בפסוק ה': "וידעו מצרים כי אני ה' בנטתי את ידי על מצרים. והוצאתי את בני ישראל מתוכם". הפסוק מתאר את התוצאה של מעשי ה'. מצרים יכירו בה', והדבר יקרה כאשר ה' יטה את ידו על מצרים.
הפסוק נחלק באתנחתא במילה המוקפת על–מצרים, ונראה כי יש כאן חלוקה בין נושאים. צלע א עוסקת במצרים. צלע ב עוסקת בפעולת ה'- ה' חוזר בפסוק זה על הבטחתו להוציא את בני ישראל מארץ מצרים.
בפסוק ד יש ביטוי מעניין: "ונתתי את ידי במצרים"- מה מובנו של ביטוי זה? ראב"ע(ר' אברהם בן עזרא . נולד בטודלה שבספרד. חי במאות 12-11) בפירוש הארוך מפרש: ונתתי את ידי- מכה(וכן פירש רלב"ג ב"פירוש המילות").
על רקע כל האמור לעיל, נעיין עתה בפירושו של ר' יעקב צבי מקלנבורג לפסוק ד, ואלה דבריו: " ולא ישמע אליכם... אף שהמכוון ממני בכל המכות האלה להיותן אותות וראיות על עצמותי והתנהגותי להביאם לידי הכרות האמיתיות, הנה ידעתי כי כל זה לא יעשה רושם בלבבו, כי בראותו התנהגותי עמו בדרך ענוותנותי כאילו אני פושט ידי אליהם לבקש מהם לשלח העם מרצון טוב, הוא יזיל בתר איפכא לא ישים אל ליבו שבמקום גדולתי ענוותנותי, לא יבין כי כן דרכי את בני אדם להורותם דרך תשובה, אבל יחשוב כי נתינת ידי זו והתנהגותי בענווה עימהם היא לחולשת כחי ויכולתי אליו, כי יאמר אם זה המענש אותי הוא האלוהי האמיתי, לא היה לו לשלוח אלי ולבקש ממני להתרצות אל חופשיות עמו, אבל היה לו לריב את ריבו ולהוציא את עמו מתחת ידי אף שלא לרצוני. אין זה האלהים שהוא התקיף ובעל היכולת, אם יתנהג בדרך ענוה את בני אדם".
לפי פירוש זה, פרעה עתיד לפרש שלא כהלכה את התנהגותו של ה' כלפיו, ולראות בעובדה שה' מבקש ממנו לשלח את עם ישראל ממצרים, סימן של חולשה כביכול. פרעה עתיד להבין מכך שאין זה האלהים 'התקיף ובעל היכולת', ובגלל שהוא אינו כזה, הוא מבקש להוציא את העם ממצרים. אילו היה אותו האל, תקיף ובעל יכולת- היה כופה עלי(על פרעה) להוציא את העם ממצרים.
פירוש זה משלב בתוכו הסבר מיוחד וחריג לביטוי "ונתתי את ידי במצרים", ואכן בעל הכתב והקבלה מתייחס לכך במפורש בהמשך פירושו ואלה דבריו: "זהו המכוון לדעתי במאמר 'לא ישמע וגו' ונתתי...כי ידענו שנתינת יד בין אדם לחברו היא הוראת השלום ביניהם והשתוות דעתם זה עם זה... ועל דרך זה מצאנוהו בכתבי הקדש 'מצרים נתנו יד'(איכה ה, ו) 'ויתנו ידם להוציא'(עזרא י, יט) 'תנו יד לה'(דברי הימים ב ל, ח)... וזהו גם כן טעם 'ונתתי את ידי במצרים', רוצה לומר שאבוא אליהם בדרך ענווה לבקש שלומם שיתרצו אל שליחות בני ישראל חפשי... סיבת מניעת שמיעתו בקולי תהיה נתינת ידי בהם".
בעל הכתב והקבלה אינו מקבל את הסברם של ראב"ע ושל רלב"ג לפיו ונתתי את ידי היא נתינת מכה. אדרבה, לדעתו, פירוש הביטוי הוא נתינת יד לעשיית שלום. בעל הכתב והקבלה מביא ראיה לפירושו ממספר פסוקים שבהם יש לכאורה שימוש דומה בביטוי נתינת יד.
ואולם נראה לפרשן, כי הייתרון הגדול שבפירושו לביטוי 'ונתתי את ידי במצרים' על פני הפירושים האחרים הינו פיסוק הטעמים, ואלה דבריו בעניין זה(בפירוש לפסוק ה): "ובחנת ותדע אתה הקורא, כי לפירוש המפרשים אין הנגינה מסכמת, כי לדבריהם רישיה דקרא 'ולא ישמע אליכם' מוסב על רישיה דקרא קמא, על 'ואני אקשה' וכן לדבריהם מאמר 'ונתתי את ידי במצרים' הוא מחובר אל מה שאחריו 'והוצאתי את צבאותי'. אמנם הנגינה תורה היפך כל זה כי היא תפסיק את מאמר 'ונתתי את ידי במצרים' באתנח, וזה יורה שאינו מצטרף למה שאחריו, כי אם אל מה שלפניו. אמנם לפי המובן לדעתי בכוונת מליצת 'ונתתי את ידי במצרים' הוא באמת מאמר מתאחד עם מה שקדם לו, ובזה סר קושי המליצות האלה והמקראות הולכות על סדר ראוי מוסכמות עם הנגינה".
נראה כי כך יש לבאר את דברי בעל הכתב והקבלה בפסקה זו: מאחר שפסוק ה' נחלק במילה במצרים, הרי שיש לקרוא את הפסוק כך: 'ולא ישמע אליכם פרעה ונתתי את ידי במצרים(ואז) והוצאתי את צבאותי את עמי...", כלומר: מאחר שפרעה לא ישמע אליכם(משה ואהרן) כאשר אני 'נותן את ידי במצרים', כלומר פונה אליהם בדרכי שלום–אז 'ייאלץ' כביכול הקדוש ברוך הוא ללכת בדרך אחרת- והוצאתי את עמי ישראל ממצרים בשפטים גדולים".
האומנם פיסוק הטעמים מכריח את פירושו של בעל הכתב והקבלה? אכן נראה כי מבחינת פיסוק הטעמים, יתרונו של הפירוש של בעל הכתב והקבלה הוא בחלוקה לצלעות. מצד שני, ברי כי הנושא בפסוק מתחלף באמצע צלע א, ומצאנו דוגמאות לא מעטות להתחלפות הנושא (לכל הפחות לפי דעות מסוימות) בתוך הצלע הראשונה של הפסוק(ראו למשל: במדבר כ, טז: דברים כו, ה).
יתר על כן: ישנם פסוקים שבהם יש חוקים, מצוות, והפסוקים נחלקים חלוקה עיקרית בין פרטי המצווה, ולא בין תיאור המקרה לבין המצווה, למשל: הפסוק: 'אם כסף תלוה את עמי את העני עמך לא תהיה לו כנשה. לא תשימון עלו נשך"(שמות כב, כד). פסוק זה נחלק באתנחתא במילה כנשה. צלע א מכילה את התנאי ואת ההוראה הראשונה(לא תהיה לו כנושה) ואילו צלע ב מכילה את ההוראה השניה (לא תשימון עליו נשך). זה חוק קזואיסטי שבעלי הטעמים בחרו שלא לחלק אותו בין המקרה לבין הוראת הדין, אלא בתוך הוראת הדין עצמה.
לכן נראה כי כשם שבעלי הטעמים בחרו לעשות זאת בפסוק של חוק, לא מן הנמנע שגם בפסוקנו בחרו בעלי הטעמים לחלק את הפסוק בין פירוט פעולותיו של ה', ולא בין סירובו של פרעה, לבין תגובת ה', ולפי זה גם הביטוי "ונתתי את ידי במצרים" הוא אכן, כדברי ראב"ע ורלב"ג- חלק מתגובת ה' על סרבנותו של פרעה.
במקרה של הפסוק שאנו עוסקים בו, נראה כי פשר חלוקת הפסוק הוא חלוקה בין כלל לבין פירוט הכלל . צלע א מספרת באופן כללי על כך שה' ייתן את ידו במצרים(כהבנתם של ראב"ע ושל רלב"ג), ואילו צלע ב מספרת לנו על האופן שבו הדבר יתבצע: ה' יוציא את ישראל ממצרים 'בשפטים גדולים'(כלומר בפעולת צדק אלוהי. וראו תרגום אונקלוס על אתר).
יתר על כן, יתרונה של חלוקת הפסוק כפי שהיא לפנינו נעוץ בכך שהיא מאזנת בין שתי הצלעות מבחינת אורכן, וגם שיקול האיזון בין הצלעות הוא נכבד בקביעת אופן חלוקת פסוקים(ראו על כך בדברי שד"ל לבראשית לד, כח: י. ברויאר, "מחלוקת ניקוד וטעמים בחלוקת פסוקים"(בתוך) ספר היובל לרב מרדכי ברויאר אסופת מאמרים במדעי היהדות כרך א, ירושלים תשנ"ב, עמ' 191–241. ראו בפרט עמ' 222 למאמר והערה 86 שם).
נמצאנו למדים אפוא כי מעקרונות חלוקת פסוקים על פי הטעמים, אין מתחייבת בהכרח המסקנה שהגיע אליה בעל הכתב והקבלה, לפיה יש לחלק תמיד את הפסוק בין שני נושאים או בין שני עניינים. נראה אפוא כי אין באופן חלוקת פסוק ו לצלעות כשלעצמה כדי להכריע בין שתי הגישות שהבאנו בפירוש הביטוי "ונתתי את ידי במצרים".
לסיכום: עסקנו הפעם בכמה פסוקים מתוך דברי ה' אל משה בתחילת פרק ז. התמקדנו בביטוי "ונתתי את ידי במצרים, ובפרשנותו יוצאת הדופן של בעל הכתב והקבלה לביטוי זה. בחנו האם מוצדקת הבאת התימוכין לפירוש מיוחד זה מפיסוק הטעמים וראינו שלא בהכרח כך הדבר.
שבת שלום
Edit Post Text
