טיפ שבועי לפרשת בא

השבת נקרא בתורה את פרשת בא, הפרשה השלישית בספר שמות. בפרשה מסופר על שלושת המכות האחרונות (ארבה, חושך, מכת בכורות) ועל יציאת בני ישראל ממצרים. כמו כן בפרשתנו יש גם מצוות שחלקן נועדו להתקיים באופן חד פעמי ביציאת מצרים וחלקן נמסר לצורך שמירה וקיום לדורות.

בפרשה מסופר על מכת הארבה, המכה השמינית ברשימת עשרת המכות(על הארבה ראו בערך הנושא שם זה באנציקלופדיה ויקיפדיה וכן:ז. עמר, הארבה במסורת ישראל, רמת גן תשס"ד: הרב חננאל סרי ודר' זהר עמר, "כשרותו של הארבה" תחומין יט(תשנ"ט) עמ' 283–299). התורה מספרת כיצד הגיע הארבה לארץ מצרים:"ויט משה את מטהו על ארץ מצרים וה' נהג רוח קדים בארץ כל היום ההוא וכל הלילה. הבקר היה  ורוח הקדים נשא את הארבה"(י, יג).

נמצא למדים מהכתוב כי  רוח מזרחית(קדם=מזרח) היא זו אשר נשאה את הארבה אל ארץ מצרים. מבחינת פיסוק הטעמים, הפסוק  נחלק בין מעשהו של משה ומעשה ה'(בצלע א) לבין התוצאה המפורטת בצלע ב–בבוקר נשא רוח הקדים את הארבה.

אם הרוח המזרחית הביאה את הארבה אל מצרים, מתבקש כי רוח מן הכיוון הנגדי היא זו שתגרש  את הארבה, ואכן בפסוק יט מסופר: "ויהפך ה' רוח ים חזק מאד וישא את הארבה ויתקעהו ימה סוף. לא נשאר ארבה אחד בכל גבול מצרים".

 הפסוק נחלק באתנחתא במילה סוף. נראה גם כאן כי בצלע א  מסופר על  מעשה ה', ואילו בצלע ב  מפורטת התוצאה.

 נתמקד בתחילת פסוק יט: 'ויהפך ה' רוח-ים חזק מאוד'. המילה ויהפך מוטעמת בקדמא והמילה ה' מוטעמת במהפך. המילה המוקפת רוח-ים מוטעמת בפשטא שהיא טעם מפסיק(קטן לפני) המילים חזק מאוד המוטעמות במונח ובזקף.

 המילים ויהפך ה' מוטעמות בשני משרתים רצופים: קדמא ומהפך.

 כידוע על פי כללי פיסוק הטעמים, כל יחידה חוזרת ונחלקת אם יש בה יותר משתי מילים(מ. פרלמן, חוג לטעמי המקרא מס' 1)  .

 לאור כלל זה, הביטוי "ויהפך ה' רוח-ים" בן שלוש המילים(המילה המוקפת נחשבת כמילה אחת לענייננו),  צריך להיות נחלק אחרי המילה 'ויהפך' או לאחר המילה ה', כי יחידה בת שלוש  מילים צריכה להיות נחלקת פעם אחת.

 נראה על פי ההיגיון כי היחידה הקטנה הזו נחלקת במילה ה', שהוא נושא המשפט (ויהפך ה'-רוח-ים... תופעה זו נקראת "משרת במקום מפסיק).

 באופן מעשי, כאשר בא משרת במקום מפסיק, וכדי לבטא את ההפסקה בקריאה, ניתן להאט את הקצב או להפסיק את הקריאה במעט, לאחר אותה מילה שבה  בא הטעם המשרת במקום המפסיק.

נימוק שונה לצורך להפסיק בקריאה במקום זה  עולה  מהערתו של  הרב ריאחי בפירוש מענה לשון(בתוך: תיקון קוראים סימנים) לפסוקנו ואלה דבריו: "טוב לשהות מעט אחרי שם ה' כמו שכתב המנחת שי בעניין הפסוק 'ויפל ה אלהים תרדמה על האדם וישן'(בראשית ב, כא).

 נתבונן תחילה בפסוק מספר בראשית ואחר כך נשווה לפסוקנו: "ויפל ה' אלהים תרדמה על האדם וישן ..." המילה ויפל מוטעמת  בתלישא קטנה, המילה ה' מוטעמת בקדמא ואילו המילה אלהים מוטעמת בדרגא. המילה תרדמה מוטעמת בתביר, שהוא טעם מפסיק.

 שוב, גם כאן יש מצב של שלוש מילים שיש לקבוע ביניהם הפסקה אך אף  אחת מהן איננה מוטעמת בטעם מפסיק. אולם, במקרה זה בניגוד לפסוקנו, יש גורם נוסף במשוואה, הלא הוא הפסק (קו אנכי) הנתון בין המילה אלהים לבין המילה תרדמה.

 מהו הפסק ומהם  תפקידיו?

הפסק הוא סימן הנלווה לטקסט המקראי, שאינו שייך למערכת הטעמים. הפסק עשוי לבוא אחרי כל אחד מן הטעמים המחברים והוא מורה על הפסקת הקריאה אחרי התיבה(ראו: א. דותן, "קדמוניות פסק" (בתוך) עיונים בלשון המקרא ובמסורה, ירושלים תשפ"א, עמ' 290–301: ל. הימלפרב, "תפקידו  הפרשני של הפסק"(בתוך) דרכים במקרא ובהוראתו, רמת גן תשנ"ז, עמ'117–129: וראו  בהרחבה על נושא הפסק, אצל: ל. וידבסקי (הימלפרב) הפסק במקרא: הופעתו בכתבי יד מקראיים של ימי הביניים, אפיונו וזיקתו למערכת הטעמים (עבודת דוקטור), רמת גן תש"ן.  על ההבדל בין פסק לבין מונח לגרמיה ראו שם עמ' 3–4).

מתי יבוא פסק? הכללים בעניין זה נוסחו על ידי ר' אהרן בן אשר (מגדולי בעלי המסורה. חי במאה העשירית בטבריה) בספרו דקדוקי  הטעמים(שער טז. על כללים אלה ועל אחרים שניסו לנסח את כללי הפסק ראו מאמרו של דותן שם).

 אחד מכללי הפסק עוסק במקרים בהם חיבור בין שתי מלים עלול  לגרום לחירוף כלפי מעלה, וכך מנסח כלל זה אהרן בן אשר : "ליראה שלא יסמכו שתי תבות זו לעומת זו חצובות והם לא יתכנו להתחבר ובמלה אחת לדבר, כגון אלוה רשע (תהילים קלט, יט), יודך עמים  אלהים (תהלים סז ד), רבים   ה'(תהלים קיט, קנו), ה   אשנא(תהלים קלט, כא)(פרופסור דותן במאמרו מציין כי כלל זה התרחב לכלול "גם הקרויות נוספות של שמות הקודש המופרדים בפסק מן התיבה הסמוכה להם אף כשאין חשש של חירוף,. ראו במאמרו הנזכר לעיל בעמוד 294).

אם ניישם כלל זה לפסוק מפרשת בראשית, נראה  כי הפסק הנתון לאחר המילה אלהים בפסוק זה מתאים לכלל האמור, כלומר: כדי שלא יקרא הקורא את הצירוף  'אלהים תרדמה', שניתן לשמוע בו צליל חירוף וגידוף כלפי שמיא(שהרי  'שינה אין לפניו'), שמו בעלי הטעמים (המאוחרים) במקום זה סימן פסק ובכך למעשה סילקו את האפשרות לפרש  את הפסוק בצורה מוטעית כמשתמע לכאורה מן הטעמים(ראו  במאמרה של הימלפרב  הנזכר לעיל, בעמ' 118) .

 ואולם צירוף המילים שבפרשתנו שונה מן הפסוק שבפרשת בראשית שכן בפסוקנו אין טעם פסק. חרף עובדה זו, מצא לנכון הרב ריאחי ליישם את הערתו של בעל מנחת שי על הפסוק בפרשת בראשית, גם על הפסוק שבפרשתנו ומן הראוי לבקש טעם לדבר.

 נראה כי חרף השוני בין שני הפסוקים, ההשוואה ביניהם מוצדקת, שכן השימוש בטעם פסק במקרא איננו אחיד ואיננו עקבי (ראו על כך בעבודת הדוקטור של ל. הימלפרב וכן במאמר הנזכר לעיל, בהערה 4 וכך קובעת הימלפרב שם: "אין לומר בוודאות שגילינו את  מלא היקף תחולתו של הכלל הפרשני, שכן מצד אחד אין לכלל סימן היכר מוגדר ומצד אחר נתינת פירוש לצירוף היא עניין סובייקטיבי. על כן יתכן שיש דוגמאות נוספות המתאימות לכלל"), ואם היה נעשה שימוש עקבי בכל כללי הפסק, מספר הפסקים במקרא היה מתרבה עשרת מונים לעומת מספרם הקיים.

על כן נראה כי יש מקום להשוואה בין שני הפסוקים, למרות קיומו של הפסק בפסוק בבראשית, וחסרונו בפסוק שבפרשתנו.

 לסיכום: עמדנו הפעם על ביטויים בני שלוש מילים שיש לחלקם על פי כללי פיסוק הטעמים לאחר טעם משרת, המתפקד כטעם מפסיק. השוונו בין שני ביטויים כאלה, וראינו כי חרף העובדה שבאחד מהם נתון פסק בין המילה השניה לשלישית ובשני אין פסק, הרי שיש מקום להשוואה ביניהם מבחינת צורת קריאתם למעשה.

שבת שלום

Edit Post Text