טיפ שבועי לפרשת תצוה

השבת נקרא בתורה את פרשת תצוה. נעסוק הפעם בכמה פסוקים מן הפרשה שעניינם בקורבן התמיד. קורבן התמיד הוא  הקורבן המוקרב מידי יום במשכן (ובמקדש) בבוקר ובערב בכל ימות השנה(ראו על כך בערך קורבן התמיד בויקיפדיה). הפרשיה העוסקת בנושא זה בפרשתנו באה מייד לאחר שהתורה מצווה על הקורבנות שיש להקריב ועל שאר הפעולות שיש לבצע במשך שבעת ימי המילואים, אלו הימים שבהם חונכים את העבודה במשכן(ראו על כך בערך הנושא שם זה בויקיפדיה). הביצוע בפועל של  החוקים המפורטים בפרשתנו מפורט בפרשת צו שבחומש ויקרא (פרק ח).

פסוקים לח-מב בפרק כט שבפרשתנו, הם הפסוקים נשוא עיוננו הפעם. נשווה בין הפסוקים הללו לבין הפסוקים המתארים את קרבן התמיד בספר במדבר(כט א-ט). ראשית נעסוק בשאלת היחס בין פרשת קורבן התמיד שבפרשתנו לבין פרשת קורבן התמיד שבפרשת פינחס מבחינה רעיונית–פרשנית. לאחר מכן נשווה בין כמה פסוקים בפרשת קורבן התמיד שבפרשתנו לפסוקים בפרשת פינחס, מבחינת פיסוק הטעמים.

מהו היחס המהותי בין שתי הפרשות? מדוע נשנתה מצות קורבן התמיד? בשאלה זו עסק הרמב"ן (ר' משה בן נחמן . מגדולי חכמי ספרד בימי הביניים. חי בין השנים 1194–1270) בפירושו לבמדבר כח, ב, ואלה דבריו: "וטעם צו את בני ישראל... כי אחרי שאמר 'לאלה תחלק הארץ(כו, נג)  צוה להשלים תורת הקרבנות שיעשו כן בארץ, כי במדבר לא הקריבו המוספין, כמו שהזכרתי בסדר 'אמור אל הכהנים'... וכן לא נתחייבו בנסכים במדבר, כמו שפירשתי בסדר 'שלח לך' ועכשיו חייב באי הארץ  לעשות שם הכל, התמידין והמוספין ומנחתם ונסכיהם, ואע"פ שלא פירש כאן 'כי תבאו אל הארץ', כבר הזכירו בפרשת הנסכים ורמז אליה בפרשה הראשונה במועדות(ראה ויקרא כג, י), והחל כאן מן התמיד. ואע"פ  שנזכר בפרשת 'ואתה תצוה'...החזירו להיות הכל סדור בפרשה אחת".

נקדים ונאמר כי דברי רמב"ן כאן מתאימים לדרכו הפרשנית לפיה אין הוא מסתפק בהענקת פרשנות מקומית של ביטוי או של פסוק אלא  נוטה לעיתים לפרש פרשיות "במבט על", מתוך התבוננות על מבנה הפרשה כולה, על מיקומה בתורה ועל הסיבה שבגללה היא נמצאת ומפורשת דווקא במקום בו נכתבה. גישה זו שונה מגישתו של רש"י למשל אשר מפרש 'בדיבור המתחיל' ביטויים בני מילה או שתיים ואינו מרבה בפירושים המסתכלים על עניין שלם או פסקה שלמה במבט מקיף וכולל(על שיטת רמב"ן בפירושו לתורה נכתב רבות ונפנה כאן למספר מקורות חשובים:  ע. ישראלי, הרמב"ן – ביוגרפיה אינטלקטואלית, ירושלים תש"פ, עמ' 107–177: י. ליכט, פרשנות המקרא היהודית–פרקי מבוא, ירושלים תשמ"ג: ע"צ מלמד, מפרשי המקרא דרכיהם ושיטותיהם א, ירושלים תשל"ה).

הרמב"ן מסביר מדוע נשנתה פרשת קורבן התמיד. לדעתו, פרשת קורבן התמיד שבספר במדבר קשורה לפרשת חלוקת הארץ לנחלות הנזכרת מעט לפניה (כו, נב-נו). לדעת רמב"ן, פרשת הקורבנות בפרשת פינחס היא 'תורת הקרבנות של ארץ כנען'. לדעתו, בני ישראל בהיותם במדבר לא הקריבו קורבן מוסף ולא הקריבו נסכים, ובהיכנס בני ישראל לארץ יתחייבו בכל אלה. לכן  נשנו כאן הדברים. לדעתו, העובדה שפרשה זו מיועדת לבאי הארץ נרמזת בפרשת המועדות שבספר ויקרא(כג, י). הרמב"ן מוסיף ומציין כי למרות שקורבן התמיד כבר נאמר בפרשתנו,  מצאה התורה לנכון לכנס את כל הקורבנות שיוקרבו בארץ לפרשה אחת.

בהמשך דבריו, מתייחס  הרמב"ן לשיטת רש"י: "ורבנו שלמה כתב: היא היתה אזהרה לימי המילואים וכאן צואה לדרות"- לדעת רש"י (ראו פירושו לבמדבר כח, ד) - פרשת התמיד שנאמרה בפרשתנו מיועדת  לקיום רק בימי המילואים של המשכן, בעוד שפרשת התמיד שבפרשת פינחס מיועדת לקיום לדורות. אך הרמב"ן דוחה דעת רש"י וכתב: "ואינו נכון כי שם אמר 'עולת תמיד לדורותיכם".

דעה נוספת בשאלת היחס בין שתי הפרשיות היא הדעה המובאת במדרש ספרי (ספ"ב קמב) ואף אותה מביא הרמב"ן בפירושו ואלה דבריו: "ועל  פי המדרש נתחדשו כאן דברים רבים: את קרבני -  זה הדם. לחמי -  אלו אמורין. לאשי -  אלו קומצין ולבונה.... כדאיתא בספרי"- הרמב"ן מצטט את מדרש ההלכה המפרט שורה של חידושים הלכתיים הנלמדים מפרשת קורבן התמיד שבספר במדבר. הרמב"ן אינו מביע דעתו ביחס לדרשות אלה. בהמשך דבריו מביא הרמב"ן פירוש  "על דרך האמת" קרי, מדברי קבלה שעליו כתב 'והמשכיל יבין'.

____________________________

נעבור עתה לעסוק בפיסוק הטעמים.  עיון בשתי פרשיות התמיד מלמדנו כי ישנם פסוקים דומים מאוד בשתי הפרשיות ואף שווים כמעט לחלוטין בנוסחם. הדעת נותנת אפוא כי במקרים כאלה, גם טעמי המקרא יהיו דומים מאוד עד זהים בשני המקומות. נבחן להלן האם כך הדבר.

נפתח בפסוק לח: "וזה אשר תעשה על המזבח. כבשים בני שנה שנים ליום תמיד". הפסוק נחלק במילה המוקפת על–המזבח. צלע א היא ההנחיה הכללית. בצלע ב בא פירוט. הפסוק המקביל נמצא בבמדבר כח, ג: "ואמרת להם זה האשה... כבשים בני שנה תמימם שנים ליום עולה תמיד". צלע ב של הפסוק בבמדבר דומה מאוד לצלע ב בפסוקנו. ההבדל היחיד בין שתי הצלעות–המילה 'עולה' הנמצאת בפסוק בבמדבר ולא נמצאת בפרשתנו. חרף חסרון מילה אחת בצלע ב  בפסוקנו, הטעמים של צלע ב זהים בשני הפסוקים.

 פסוק לט: "את הכבש האחד תעשה בבקר. ואת הכבש השני תעשה בין הערבים". הפסוק נחלק באתנחתא במילה בבקר. צלע א עוסקת בקורבן הבוקר ואילו צלע ב עוסקת בתמיד של בין הערבים. הפסוק המקביל לו נמצא בבמדבר כט ד). שני הפסוקים זהים לחלוטין בנוסחם, למעט העובדה שבפרשתנו נאמר את הכבש האחד....ואילו בפסוק שבפרשת פינחס נאמר: 'את הכבש אחד...'(וראו על כך דברי ראב"ע לבמדבר כח, ד). הבדל זה אינו משפיע על פיסוק הטעמים.

הפסוק הבא המעורר עניין בהשוואה בין שתי הפרשיות הוא פסוק מא:  "ואת הכבש השני תעשה בין הערבים. כמנחת הבקר וכנסכה תעשה לה לריח ניחוח אשה לה". הפסוק נחלק באתנחתא במילה הערבים. צלע א קובעת את  הדין של קורבן מנחה בין הערבים. צלע ב מבהירה כי המנחה הזו זהה למנחת הבוקר.

פסוק דומה מאוד(אך לא זהה) נמצא בבמדבר כח, ח: "ואת הכבש השני תעשה בין הערבים. כמנחת הבקר וכנסכו תעשה אשה ריח ניחוח לה'".

 צלע א זהה בשני הפסוקים(וכן הטעמים) ואולם בצלע ב יש הבדלים. ראשית- בפרשתנו נאמר כמנחת הבוקר וכנסכה(לשון נקבה) ואילו בפסוק שבפרשת פינחס נאמר: כמנחת הבוקר וכנסכו(לשון זכר. בטעם הבדל זה כתב ראב"ע בפירוש לפסוק מא: 'מלת וכנסכו שב אל הבקר' והדברים אינם תואמים לכאורה לנוסח הפסוק המוכר לנו, ועל כך מעיר ר' יהודה ליב קרינסקי (חי במאה ה- 19 בבלארוס) בפירושו יהל אור על ראב"ע: "קטע זה הפירוש שייך לבמדבר כח, ח ששם כתוב וכנסכו... שב אל הבוקר וכאן כתוב וכנסכה... כי הוא חוזר אל המנחה..."). הבדל נוסף: בפסוקנו נאמר "תעשה לה', ואילו בפסוק שבפרשת פינחס נאמר תעשה(ללא המילה 'לה').

 מבחינת פיסוק הטעמים יש זהות בין שני הפסוקים חרף השינויים המילוליים ביניהם. המילה 'תעשה–לה' מוטעמת בזקף וכן המילה 'תעשה' בפסוק שבבמדבר. אך בחלק האחרון של צלע ב יש הבדל בין הפסוקים. בפסוקנו "לריח ניחוח אשה לה"(ביטוי זהה ופיסוק טעמים זהה יש בבמדבר כט, ו) ואילו בפסוק המקביל שבפרשת פינחס המילים 'לריח ניחוח' אינן מופיעות. נראה כי תוספת המפסיק זקף ומשרתו מונח מתבקשת בפסוקנו לנוכח תוספת המילים לעומת הפסוק שבפרשת פינחס.

לסיכום: עסקנו הפעם 'במבט על' על פרשת קורבן התמיד שבפרשתנו. עמדנו על  היחס בינה לבין פרשת קורבן התמיד שבפרשת  פינחס מבחינה עיונית מהותית, וכן השוונו בין פיסוק הטעמים בשתי הפרשיות במספר פסוקים דומים.

שבת שלום

Edit Post Text