טיפ שבועי לפרשת ויקהל

השבת נקרא בתורה בשני ספרים. בספר הראשון נקרא את פרשת ויקהל, ובספר השני נקרא את "פרשת שקלים"(שמות ל, יא-טז) שהיא הפרשה הראשונה  מ"ארבע פרשיות".

כפי שהזכרנו כבר בעבר, פרשות ויקהל ופקודי בעיקרן הינן תאור הביצוע של מלאכת הקמת המשכן ועשיית כליו, שהציווי עליה נמסר בפרשות תרומה ותצווה.

  נעסוק הפעם שוב (עסקנו בכך בשנת תשע"ט) באחד מפסוקי הפרשה,  שבו משתקפת נטיית בעלי הטעמים לחלק את הפסוקים באופן שוויוני בין הצלעות (או קרוב לכך, ככל הניתן). כבר הטעמנו פעמים רבות בעבר, כי טעמי המקרא ממלאים כמה תפקידים(מוזיקלי, הטעמת המילה, פרשני). התפקיד הפרשני הוא תפקיד חשוב אבל, מאחר שאחד מתפקידי הטעמים הוא להטעים בנגינה, חורגים לעיתים בעלי הטעמים מן החלוקה ההגיונית של הפסוק, כדי לאפשר את נגינתו הערבה (ראו: י. ברויאר, "מחלוקת ניקוד וטעמים בחלוקת פסוקים"  (בתוך) ספר היובל לרב מרדכי ברויאר, אסופת מאמרים במדעי היהדות, כרך א, ירושלים תשנ"ב, עמ' 241-191, בעמ' 222).

והנה, בפרשתנו נמצא פסוק המדגים עיקרון זה באופן ברור. כשהתורה מתארת את תרומת בני ישראל לטובת מלאכת המשכן (לה, כא ואילך) נאמר בין הייתר: "וכל איש אשר נמצא אתו תכלת וארגמן ותולעת שני ושש ועזים. וערת אילם מאדמים וערת תחשים הביאו"(לה, כג). הפסוק מתחלק באתנחתא במילה ועזים. מחלוקה זו יוצא לכאורה, כי צלע א הינה חסרת  נשוא. נראה אפוא בעליל כי המילה 'הביאו' שבצלע ב  מתייחסת גם לחומרי הגלם המנויים בצלע א של הפסוק.

 והנה, מצאנו פסוק דומה לפסוק זה מבחינת מבנהו: "את צאנם  ואת בקרם ואת חמריהם. ואת אשר בעיר ואת אשר בשדה לקחו"(בראשית  לד, כח). הפסוק עוסק במלחמה של שמעון ולוי באנשי שכם לאחר שהללו טמאו את דינה, אחותם. הפסוק מתחלק באתנח במילה המוקפת ואת-חמריהם. לפי חלוקה זו יוצא כי בצלע א אין נושא ואין נשוא אלא רק מושא. הכרחי  לפרש אפוא, כי המילה 'לקחו' שבצלע ב מתייחסת גם לצלע א של הפסוק (וראו מאמרו  הנ"ל של פרופסור ברויאר בעמ'  225).

ואכן, על הפסוק בבראשית לד, כח כותב שד"ל (שמואל דוד לוצאטו. חי באיטליה בין השנים 1865-1800) כדלקמן: "לא היה המקרא ראוי לאתנח, רק לכבדות קריאת הפסוק בלא שום הפסקה עשו אותו כאילו הוא שני מאמרים, את צאנם ואת בקרם ואת חמוריהם לקחו. ואת אשר בעיר ואת אשר בשדה לקחו...". , והנה, כתבנו על נושא זה לפני 3 שנים כך: "נראה לנו כי יפים דברי שד"ל אף לפסוק שהבאנו מתוך פרשתנו, שאף אותו ניתן לפרש באותה הדרך".

לאחרונה התחדש לנו כי דברי שד"ל "עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר" וכי מה ששיערנו לומר על פי דרכו של שד"ל, שד"ל אכן אומר במפורש במקום אחר. "מקום העושר" הוא  דברי שד"ל  בפירושו לפסוק בספר ישעיה ב, יב:  "כי יום לה' צבאות על כל גאה ורם. ועל כל נשא ושפל".

 הנביא מנבא כאן על "יום ה". זה היום שבו עתיד ה' להשפיל את הגאה ואת הרם, בטבע, באדם ובמעשי האדם. האדם, אשר ביקש להתגאות ולדחוק את רגליו של הבורא כביכול, ובנה ערים בצורות, שלח אוניות על פני המים והשתחווה למעשי ידיו- האלילים- הוא זה אשר ה' ישפיל אותו. ה' ישפיל את רמי הטבע וגם את מעשי האדם, אותם מעשים אשר גרמו לו להתגאות.

נראה כי יסודו של פירוש זה לפסוק נמצא כבר בדברי תרגום יונתן  המתרגם: "ארי יומא עתיד למיתי מן קדם ה צבאות על כל גיותניא ורמי ליבא ועל כל תקיפיא וימאכון"- התרגום נוקט לשון רבים ונראה כי על פי התרגום יש לפרש את  המילה ושפל כ וא"ו ההיפוך- וישפל(וראו ויקרא כב, ז, המילה וטהר).

 גישה זו באה לידי ביטוי גם במדרש: כי יום לה'... שלא כמדת  הקדוש  ברוך הוא מדת  בשר ודם. מדת בשר ודם, רואה אדם עומד יפה ועשיר, הוא מעמידו ומסייעו וכשהוא רואה לאדם שנופל, שוב הוא מפילו: אבל הקב"ה אינו כן, כי אם רואה אדם שהוא מתגאה הוא מפילו שנאמר 'כי יום לה' צבאות על כל גאה ורם'... ואם רואה אדם שנפל עד שאול, הוא מעמידו שנאמר 'מקים מעפר דל'.."(ילקוט שמעוני, ב רמז שצד).

המדרש מעמת את דרכו של הקדוש  ברוך הוא עם דרכם של בני האדם. האדם נוטה לחזק את החזק ולהחליש את החלש, אך מידת ה' היא הפוכה- מי שמתגאה בגדולתו יושפל ומי ששפל רוח- יוקם(ראו: ק. טרומפלט, בעלי הטעמים כפרשנים: יחסו של שד"ל לפיסוק הטעמים בספר ישעיה" עבודת מוסמך, ירושלים תשס"ה(להלן: טרומפלט), עמ' 34).

על פי דברי הנביא, סופם של הגאים, שיהיו שפלים, כי ה' ישפיל אותם, וכדברי ר' יוסף קרא (מחכמי צרפת במאה ה – 11, בפירושו לפסוק): "פתרון: וישפיל אותם"(וכן נראית גם דעת ראב"ע(ר' אברהם בן עזרא חי בספרד ובאיטליה במאה ה - 11), ואלה דבריו: כי... ושפל: כמו וישפל...כי הוי"ו השיבו לעתיד, וראו דברי רד"ק (מגדולי פרשני המקרא ומחשובי המדקדקים. חי בפרובאנס בין השנים 1160–  1235הכותב: כי כל גאה ורם ונשא ישפיל לפניו".

מפירוש זה עולה לכאורה כי המילים גאה ורם ונשא הן מילים נרדפות- הן מושא פעולתו של ה'. לעומת זאת, והמילה ושפל- היא התוצאה של הפעולה, או הפעולה עצמה. ה' ישפיל אותם. לפי פירוש זה היה צריך הפסוק לכאורה להיות נחלק במילה  המוקפת כל נישא: בין מושא הפעולה- לבין תוצאתה.

והנה נראה כי  פרשנות זו  של הפסוק אינה עולה בקנה אחד עם פיסוק הטעמים. שכן הפסוק  נחלק באתנחתא במילה ורם ונראה לפי חלוקה זו כי גם המילה ושפל הינה שם תואר. ואולם פרשנות הטעמים נראית תמוהה.  האם ניתן  להסביר שכוונת הכתוב היא לומר ה' ישפיל עוד  גם את זה ששפל ממילא? מה ההיגיון בכך?

לנוכח קושי פרשני זה, בא שד"ל  וקובע כי פיסוק הטעמים בפסוק זה המצוי בפנינו  הוא שגוי ואלה דבריו: "ודע כי טעות נפלה בטעמים. וראוי להיות 'ועל כל נשא' במרכא טיפחא, וכן הוא בדפוס ברישא שנת רנ"ד(כך גם קובע שד"ל באיגרת שכתב לשניאור זק"ש  בשנת 1853  ביום הולדתו הנ"ג, בה הוא מונה מקומות שיש לדעתו לתקן את פיסוק הטעמים. האיגרת פורסמה בכתב העת כרם חמד כרך ט).

לדעת טרומפלט, שד"ל הלך בדרכו של תרגום יונתן, אך להבנת שד"ל המילה ושפל איננה עצמאית אלא משועבדת למשפט הקודם– מעין תכלית המטרה של יום ה'(טרומפלט עמ' 35. ראו השגותיו של טרומפלט על דרכו של שד"ל  בהמשך דבריו עד עמ' 37).

 ואולם נראה כי גם לאחר הצעתו של שד"ל להמיר את פיסוק הטעמים בפסוק, עדיין לא היה די בכך כדי להניח את דעתו, ואלה דברי שד"ל: " הן אמת כי עדיין (אחר החלפת מקומם  של הטפחא והמרכא...) אין טעמי הכתוב הזה מדוייקים,  כי באמת לא היה הפסוק ראוי לאתנח כלל, או היה ראוי שיבוא האתנח בתיבת נשא".

שד"ל טוען שלא היה צריך לחלק בכלל את הפסוק בישעיה לשתי צלעות המחולקות באמצעות האתנחתא, אך בהמשך מסביר מדוע בכל זאת הוצבה בפסוק האתנחתא, ואלה דבריו:  "אך זה אחד ממשפטי הטעמים כי תהיה הקריאה כבדה על הקורא וגם לא תנעם לאוזן השומעים אם תהיינה כל תיבות הפסוק רהוטות זו אחר זו עד התיבה הקודמת לאחרונה ורק בסוף הפסוק תהיינה שתי הפסקות גדולות סמוכות זו לזו, אחת בסוף הפסוק ואחת בתיבה שלפניה. לפיכך כשאין מקום לטעות בהבנת הענין, חולקין הפסוק לשני חלקים ונותנין האתנח  באמצע או קרוב לאמצע. אף על פי שבאמת לא היה מקומו אלא סמוך לסוף הפסוק כמו: 'בעצם היום הזה בא נח...(בראשית ז, יג) וכן: 'את צאנם ואת בקרם ואת חמריהם...(שם לד, כ) וכן: 'וכל איש אשר נמצא אתו תכלת  וארגמן ותולעת שני ושש ועזים . וערת אלים  מאדמים וערות תחשים הביאו(שמות לה, כג)".

לדעת שד"ל, קיים כלל בפיסוק הטעמים לפיו כאשר לא נתן לטעות בהבנת משמעות הכתוב, ראו בעלי הטעמים רשות  לעצמם לסטות ממבנהו התחבירי הגיוני של הפסוק כאשר מבנה זה היה דורש את החלוקה במילה הסמוכה לסוף הפסוק, חלוקה שהיא  "כבדה על הקורא". כדי לאזן את אורכן של צלעות הפסוק ולהנעים בכך את קריאתו, נהגו בעלי הטעמים להקדים את האתנחתא לאמצע הפסוק או קרוב לאמצעו(טרומפלט עמ' 84).

 לדעת שד"ל אפוא, גם הפסוק שבפרשתנו נמצא ברשימת פסוקים זו. לפי הבנת שד"ל, המילה הביאו שהיא המילה האחרונה של הפסוק, מתייחסת (כמובן) אל כל המוצרים המפורטים בצלע ב, אך גם אל המצרכים המפורטים בצלע א של הפסוק.

ועדיין, גם אחרי דברים אלה, ניתן להסתפק באופן פירושו של שד"ל את פסוקנו(שאינו מפורש על ידו במקומו, כאמור)- האם פסוקנו הוא פסוק 'שלא היה ראוי לאתנח כלל', או שמא פסוקנו הוא פסוק 'ראוי להיות מחולק על ידי האתנח', אלא שבעלי הטעמים רק הקדימו אותו מהמלה תחשים למילה ועזים.

טרומפלט  מתחבט בשאלה זו(עמ' 86) ומסיק: 'כך או כך באמצעותו הצליחו בעלי הטעמים להביא את הפסוק לידי קריאה נעימה באוזני קוראיו ושומעיו". הווה אומר- אין הכרעה לגבי פסוק זה, איך  היה צריך  להיראות  אלמלא  פעלו בעלי הטעמים להנעמת הקריאה, אבל ברור שהתוצאה הסופית של פעולתם היא  שהיא מחלקת את  הפסוק לשתי מחציות פחות או יותר שוות באורכן, באופן המנעים את הקריאה, וזאת בהתאם לאחד העקרונות המנחים את בעלי הטעמים כפי שהביא פרופסור ברויאר במאמרו(לדיון בשאלת התפקיד העיקרי או המקורי של טעמי המקרא ראו: ר. שושני, "תפקידם המקורי של טעמי המקרא"(בתוך) מ. בר אשר וח"א כהן(עורכים), משאת אהרן מחקרים בלשון מוגשים לאהרן דותן, ירושלים תש"ע, עמ' 469–486).

לסיכום: עסקנו הפעם בפסוק מפרשת השבוע שיש בו שינוי מן האופן שבו נחלקים הפסוקים בדרך כלל.  ראינו כי פסוק זה מהוו דוגמה נוספת לכלל שעליו כבר עמדנו בער לפיו, בעלי הטעמים נוטים מן החלוקה המתבקשת של הפסוק, לטובת חלוקתו באופן נוח יותר לקריאה ולהבנה, אך זאת רק כאשר השינוי בחלוקת הפסוק לא יגרום לשיבוש בהבנת תוכנו. בפסוק שבפרשתנו, ברור מתוכן הפסוק שכל החומרים המפורטים בו- הובאו, ולא רק החומרים המפורטים בחלק השני של הפסוק. לכן לא נרתעו בעלי הטעמים מלחלק את הפסוק באופן שוויוני ונוח לקריאה, למרות שכללי פיסוק הטעמים היו דורשים חלוקה אחרת.

שבת שלום

Edit Post Text