טיפ שבועי לפרשת פקודי

השבת נקרא בתורה את פרשת פקודי, שהיא הפרשה האחרונה בסדר הפרשיות בספר שמות. מאחר שהשנה היא שנה מעוברת (תשפ"ב) פרשות ויקהל ופקודי אינן מחוברות.

 ההפטרה שנקרא השבת לקוחה מתוך ספר מלכים א, ז. זהו פרק המתאר את  בניית בית המקדש בימי שלמה.

כידוע, העיקרון המנחה את הצמדתה של הפטרה מסוימת לפרשה הינו דמיון מסוים הקיים ביניהם(ראו דבר חז"ל  בבלי מגילה כט, ב: 'דדמי ליה'. ראו: ח. מאק, מבוא(בתוך): א. אלדר(עורך), מפטירין בנביא עיונים בהפטרות ובדברי הנביאים(להלן: מפטירין בנביא), ירושלים תש"ע,  עמ' 19–20).

 על פני הדברים, המכנה המשותף בין פרשת פקודי להפטרתה ברור. פרשת פקודי מתארת את סיום בניית המשכן: "ויכל משה את המלאכה"(מ, לג) ובהפטרה אנו  קוראים: "ותשלם כל המלאכה אשר עשה המלך שלמה בית ה'..."  (מלכים  א, ז, נא). ונראה כי זהו הטעם המיידי והברור להצמדת הפטרה זו לפרשה, למרות העובדה שתחילת ההפטרה כבר עוסקת בהשלמת המלאכה(ראו: י. רוזנסון, "הפטרת פקודי"(בתוך) מפטירין בנביא, עמ' 122).

גם הפסוק  המסיים את ההפטרה(לפי מנהגים מסוימים) "ואשם שם מקום לארון אשר שם ברית ה'. אשר כרת עם אבתינו בהוציאו אתם מארץ מצרים(מלכים א ח, כא) מקשר באופן ברור בין מקדש שלמה לבין ארון הברית ששכן במשכן (להשוואה מעמיקה ומפורטת יותר בין ההפטרה לפרשה ראו מאמרו של י. רוזנסון שנזכר לעיל).

והנה, עיון בפסוקי הפרשה מול פסוקי ההפטרה יכול ללמדנו על מכנה משותף נוסף בין הפרשה להפטרה(אם כי האפשרות לפיה זהו המניע להצמדת ההפטרה לפרשת פקודי נראית רחוקה).

 וכך אנו קוראים בפרשה: "את קלעי החצר את עמדיה ואת אדניה ואת המסך לשער החצר את מיתריו ויתדתיה. ואת כל כלי עבדת המשכן לאהל מועד (לט, מ) פסוק זה הינו חלק מרשימת הפריטים  שהובאו אל משה(רשימת הפרטים נפתחת בפסוק לג ומסתיימת בפסוק מא. הקטע עצמו מסתיים בציון העובדה  שמשה ראה את כל המלאכה  וראה שהמלאכה נעשתה בהתאם לציווי ה', ומשה ברך את המביאים (וראו דברי רש"י על פסוק מג:"אמר להם יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם...").  

פסוק מ בו נתרכז הפעם (מתוך הפרשה)  נחלק באתנחתא במילה ויתדתיה. צלע א מפרטת את האביזרים שבחצר. צלע ב עוסקת בכלים שהיו בתוך המשכן.

 בפסוק זה נמצאת המילה את, 6 פעמים(לעיתים עם וא"ו החיבור ולעיתים בלעדיו) ועל כך באה הערת בעל החיבור מנחת ש"י (ר' ידידיה שלמה  רפאל נורצי. רב, פרשן ומדקדק.  חי באיטליה בין השנים 1626-1560) : "סימן את את ואת ואת את ואת. תרין קדמאי וחמשאי לא נסבי וי"ו וסימן 'ראובן גד ואשר וזבולן דן ונפתלי' ד'ואלה יעמדו על הקללה".". פירוש דבריו: שתי המילים  הראשונות והמילה החמישית - אין לפניהם וא"ו החיבור(וביתר המקרים בפסוק יש וא"ו החיבור). בעל החיבור מנחת ש"י מוצא דמיון בין סדר המילים הזה לסדר המילים בפסוק אחר המצוי בספר דברים, המפרט את שמות השבטים שיעמדו על הר עיבל במעמד הקמת האבנים שבני ישראל נצטוו להקים ביום אשר יעברו את הירדן(כז, ב), וכך נאמר שם בפסוק יג: "ואלה יעמדו על הקללה בהר עיבל. ראובן גד ואשר וזבולן דן ונפתלי". גם ברשימה זו, המכילה שישה שמות של שבטים, אין וא"ו החיבור לפני האיבר השני ולפני האיבר החמישי, ואילו לפני כל אחד משאר האיברים- יש וא"ו החיבור.

כיצד משתקף סימן זה בפיסוק הטעמים? המילה את הראשונה פותחת את הפסוק ובמקרה זה היא מוטעמת בטעם משרת. המילה השניה מצויה לאחר טעם מפסיק שבמילה החצר שלפניה, ולכן מתבקש שלא תבוא לפניה וא"ו החיבור. המילה 'ואת' השלישית היא חלק ממילה מוקפת 'ואת–אדניה' והיא נמצאת לאחר טעם משרת (מונח) שבמילה המוקפת את–עמודיה. זה  עולה בקנה אחד עם הימצאה של וא"ו החיבור במילה זו. המילה הרביעית–ואת נמצאת לאחר טעם מפסיק(רביע), אך אין זה מקרה יחיד שבו באה וא"ו החיבור לאחר טעם מפסיק(ראו למשל שמות א, ג). המילה האחרונה בסימן היא את–ללא וא"ו החיבור לפניה. העדר וא"ו החיבור  מתבקש מן העובדה שהיא נמצאת לאחר  המילה החצר המוטעמת בזקף.

נראה כי גם בפסוק שבפרשת כי תבוא עניין הימצאו של וא"ו החיבור או העדרו משתלב היטב בפיסוק הטעמים. המילה ראובן נתונה בטעם מפסיק, ואילו המילה גד מוטעמת במשרת(שלאחריו באה וא"ו החיבור). המילה  וזבולן  מוטעמת בטעם מפסיק (ואכן לאחריו באה המילה דן, ללא וא"ו החיבור) ואילו המלה דן מוטעמת בטעם מרכא שהוא טעם מחבר, ואכן במילה הבאה אחריה, ונפתלי, יש וא"ו החיבור.

והנה בהפטרה שנקרא השבת אנו נתקלים בפסוק שגם בו יש עניין מיוחד במילה את: "אז יקהל שלמה את זקני ישראל את כל ראשי המטות נשיאי האבות לבני ישראל אל המלך שלמה ירושלם. להעלות את ארון ברית ה' מעיר דוד היא ציון(מלכים א ח, א).

 הפסוק נחלק באתנחתא במילה ירושלם(הנכתבת בתנ"ך בדרך כלל ללא האות יו"ד לפני  האות מ"ם סופית. ראו על כך: י. אליצור, מקום בפרשה, תל אביב תשע"ד, עמ' 261–272: י. קליין, "שאלו שלום ירושלים-מקור השם ירושלים ומשמעותו", דף שבועי מאת היחידה ללימודי יסוד ביהדות 186 פרשת בחקתי תשנ"ז, הפקולטה למדעי היהדות אוניברסיטת בר אילן). נראה כי פשר החלוקה הוא בין  תיאור הפעולה ומבצעיה (צלע א) לבין תכלית הפעולה(צלע ב).

והנה מתברר כי נפל ספק בנוסחו המדויק של פסוק זה, ואלה דברי בעל מנחת ש"י על אתר: "חזינא לקמאי דמספקא להו בהאי תיבותא היכי כתיבא...וליכא למפשט מנוסחי עתיקי, דאיכא מאן דכתב 'ואת' בוא"ו ובתר הכי הכל גריד לה לוא"ו, ואיכא מאן דכתב 'את' בלא וא"ו ובתר הכי אוסיף וא"ו...".  מתואר כאן מצב של ספק בנוסחו המדויק של הפסוק. הספק הוא בשאלה האם יש לכתוב במילה השביעית את או ואת(יצוין כי לפי תוכנו של הפסוק נראה כי המילה את (השניה) אמורה להיכתב עם וא"ו החיבור לפניה, כי שלמה הקהיל את 'זקני ישראל' וגם את 'ראשי המטות נשיאי האבות לבני ישראל', ולכאורה אין מדובר באותו גוף ייצוגי).

בעל מנחת ש"י מוסיף ומתאר בהמשך דבריו את חילוקי הדעות שמצא בספרים שונים לגבי נוסחו הנכון של פסוק זה, אך בסופו של דבר הוא מכריע את הספק וכותב: "ובס"ד(ובסעייתא דשמיא) אשכחנא בירורא דהאי מילתא במסרא רבתא דמסרא: יט פסוקי בסיפרא דמלכים דכתיב בהו: 'את את את' ודין חד מנייהו, וחזינא נמי לבעל א"ת(אור תורה)  דכתב בספריה 'הכי גרסינן את".

 בעל מנחת ש"י מכריע וקובע כי יש לקרוא את (ולא ואת) ומביא להצדקת הכרעתו שני נימוקים. האחד–הערת המסורה הגדולה לפסוקנו המציינת תשע עשרה פעמים בספר מלכים שבהם מופיע הצירוף 'את את את'. רשימת הפסוקים המלאה מצויה בהערת המסורה למלכים א א, נז ופסוקנו(ח, א) נמנה ברשימה זו.

 הנימוק השני שמביא בעל מנחת ש"י הוא מה שנכתב בספר אור תורה שהוא חיבור שעוסק בנוסח המסורה שנכתב על ידי ר' מנחם די לונזאנו  (שהיה רב, מקובל וחוקר מסורה שנולד באיטליה  בשנת 1550ועלה לארץ ישראל ונפטר בשנת 1622)   שגם שם נכתב כי הגרסה הנכונה בפסוקנו(מלכים א, ח, א) היא את, ולא ואת.

 לסיכום: עמדנו הפעם על פסוק אחד מתוך הפרשה ופסוק אחד מן ההפטרה שבכל אחד מהם מופיעה המילה 'את' או 'ואת' מספר פעמים וראינו כמה הערות על פסוקים אלה. כמובן שלשאלה האם יש לקרוא 'את' או 'ואת' בכל מקום יש חשיבות לגבי נוסחו המדויק של ספר התורה ולנוכח ההלכות המורות על פסלותו של ספר תורה שיש בו אות חסרה או יתירה. על כן נודעת חשיבות רבה לבירור הנוסח של פסוקים אלה ובכלל.

שבת שלום

Edit Post Text