טיפ שבועי לפרשת ויקרא
טיפ שבועי לפרשת ויקרא תשפ"ב
וַיִּקְרָ֖א אֶל־מֹשֶׁ֑ה. וַיְדַבֵּ֤ר
השבת נקרא בתורה את פרשת ויקרא . הפרשה פותחת בפתיחה לדבר ה' אל משה: "וַיִּקְרָ֖א אֶל־מֹשֶׁ֑ה. וַיְדַבֵּ֤ר יְקֹוָק֙ אֵלָ֔יו מֵאֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד לֵאמֹֽר" (א, א).
מה פשר הקריאה שעליה מדבר הפסוק? רש"י בשם המדרש (תורת כהנים ויקרא נדבה פרשתא א פרק א, יב) מפרש כי קריאה זו, לא ללמד על עצמה יצאה אלא על כללי דבריו של ה' עם משה, ואלה דבריו:
לכל דברות ולכל אמירות ולכל ציווים קדמה קריאה. .. לשון חיבה, לשון שמלאכי השרת משמשים בו: ... אבל לנביאי האומות – נגלה עליהם בלשון עראי ובלשון טומאה: "ויקר אלהים אל בלעם" (במדבר כג, ד)...
דעת רש"י בשם המדרש היא כי בכל פעם שדיבר ה' עם משה, קדמה לדבריו קריאה של ה' אל משה.
ואולם גישתו של רש"י איננה מוסכמת על הרבה מפרשים אחרים. הם סבורים כי מדובר כאן בקריאה חד פעמית קשורה למה שנאמר בסוף ספר שמות. כך למשל כותב הרשב"ם, נכדו של רש"י:
לפי שכתוב למעלה, בסוף הספר, "ולא יכול משה לבא אל אהל מועד" וגו' (שמות מה לה ), לכך קראהו הקדוש ברוך הוא מתוך אהל מועד, וכן פרוש המקרא: ויקרא אל משה מאהל מועד וידבר אליו לאמר; מאהל –מוסב על ויקרא, .... .
לדעת רשב"ם, קריאה זו קשורה לאמור בסוף פרשת פקודי. שם מסופר שמשה לא יכול היה לבוא אל אהל מועד מפני הענן ששכן עליו. לכן, באה קריאת ה' למשה כאן כדי להזמינו לאוהל מועד ולדבר אליו.
בדרך דומה מהלך גם ראב"ע בפירושו לפסוק אחר דבריו:
וטעם ויקרא אל משה אחר "ולא יכול משה" ( שמות מ, לה ) – שהכבוד קראו מאהל מועד שיבא שם, ושם דבר עמו. והכבוד לפנים מהפרכת, ושם היה משה נכנס, כי כן כתוב (ראה שמות כה, כב);
"אהל מועד" הוא אוהל התוועדות של ה' עם משה. לכן, כדי לקיים את ההתוועדות הראשונה באוהל מועד, קרא ה' אל משה אל תוך אוהל מועד, ושם דיבר עִמו.
שתי גישות אלה בפירוש קריאת ה' למשה מובאות בפירושו של ר' יוסף בכור שור לפסוקנו בלא הכרעה בין, ואלה דבריו:
לפי שנאמר בסוף הספר "וכבוד ה' מלא את המשכן, ולא יכול משה לבא אל אוהל מועד" ( שמות מ, לד–לה), הוצרך לקרותו וליתן לו רשות ליכנס (ראה תנחומא ויקרא א). ... ולפי דקאי אקרא דלעיל, דכתיב "וכבוד ה' מלא את המשכן"( שמות מ, לה) כתב ויקרא אל משה, ולא כתב 'ויקרא ה' למשה'; ... ורבותינו פירשו (ראה תו"כ ויקרא פרשתא א, א), דלכל הדיבורים הייתה קריאה; ... .
ר' יוסף בכור שור אינו מכריע בין שתי הגישות. לשתיהן תימוכין בדברי חז"ל, אבל רומז בעקיפין על יתרונה ועדיפותה של עמדת רשב"ם וראב"ע. היתרון הוא בכך שלפיה מובן מדוע נאמר "ויקרא אל משה', ולא 'ויקרא ה' אל משה'. הסיבה היא- הקשר הישיר בין פסוקנו לבין הפסוקים שבסוף פרשת פקודי המסיימים את ספר שמות.
הנצי"ב בפתח פירושו העמק דבר לספר ויקרא מביא אף הוא את שתי הגישות וטוען כי:
"ושני פירושים אלו מוכרחים. פירוש התורת כוהנים מוכרח מדכתיב 'אל משה' ולא 'למשה', שהרי כבר ביארנו... דבכל מקום שבא לקרוא לבוא לכאן, כתיב בל, ובכל מקום שאינו אלא בשביל קריאה של חיבה, כתב אל. ופירוש המדרש מוכרח מדלא כתיב 'ויקרא ה' אל משה וידבר אליו', וכמו דכתיב בסיני 'ויקרא ה' למשה', אלא משום דמשעה שנבנה אהל מועד לא היה קול ה' יוצא מחוץ לאוהל מועד. על כן היה הקריאה הראשונה מן המלאך בשם ה' שיכנס ואחר כך היה קריאה של חיבה ודבור מפי ה".
לדעת הנצי"ב אין סתירה בין שני הפירושים ושניהם נכונים. בפעם הראשונה שקרא ה' למשה, היא זו המתוארת כאן בפרשתנו, קרא ה' תחילה באמצעות מלאך למשה להיכנס לאהל מועד, אבל בכל הפעמים האחרות, הקריאה למשה להיכנס נעשתה על ידי ה' עצמו. הנצי"ב גם מצביע על יתרונה של שיטת רש"י על פני שיטת רשב"ם וראב"ע. היתרון הוא בהסבר הביטוי 'ויקרא אל משה' ולא ויקרא למשה. פירוש הביטוי אל משה הוא קריאה של חיבה, ואילו פירוש קריאה ל היא קריאה לאדם לבוא למקום פלוני. בפסוקנו נאמר ויקרא אל משה, סימן שזו היא קריאה לשון חיבה.
ומה דעת בעלי הטעמים? האם ניתן להכריע על פי פיסוק הטעמים לטובת אחד מהפרשנים שהבאנו? הפסוק נחלק באתנחתא במילה המוקפת אל–משה. על פני הדברים, פשר חלוקת הפסוק הוא מובן וברור. הפסוק נחלק בין שני הפעלים. בין וַיִּקְרָא ( צלע א) לבין וַיְדַבֵּר (צלע ב).
והנה נמצא פרשן ה"מגייס" את פיסוק הטעמים בפסוקנו לטובת גישת רש"י ונגד גישת רשב"ם וסיעתו, ואלה דברי שפירא בפירושו רכסים לבקעה לפסוקנו:
אם כדברי הרשב"ם שמאהל מועד מחובר אל 'ויקרא אל משה', היה האתנחתא במלת 'אליו', ולא ב'משה'.
טענתו של ר' יהודה ליב שפירא כלפי פירוש הרשב"ם היא שלפי שיטתו (וייתר הפרשנים התומכים בדעה זו, אך בעל רכסים לבקעה אינו מזכירם) צריך היה לחלק את הפסוק במילה אליו, כך: 'ויקרא אל משה וידבר אליו – מאהל מועד לאמר', שהרי לפי שיטת רשב"ם גם קריאתו של ה' למשה הייתה מאהל מועד, שהרי קריאה זו נעשתה כי "לא יכול היה משה לבוא אל אוהל מועד" כנאמר בסוף פרשת פקודי (ועל כן ה' קרא לו). לפיכך, לפי שיטת רשב"ם היה צריך להיות מקום האתנח בפסוקנו תחת המילה אליו.
ייתכן שבאופן פורמלי "לפי הספר", כללי פיסוק הטעמים תומכים בהשגתו של בעל רכסים לבקעה, אולם נראה כי ניתן להסביר את פשר פיסוק הטעמים בפסוקנו באחת משתי הדרכים הבאות.
הדרך האחת – נוחות הקריאה: במקומות רבים אנו מוצאים שבעלי הטעמים לא מצאו מקום לחלק את הפסוק (או הצלע) במקום הראוי על פי הכללים, אלא העדיפו לחלק את הפסוק באופן בו למשל תהיה חלוקה סימטרית בין שתי הצלעות. בהקשר לכך נזכיר למשל את הפסוק בבראשית לד, כה "את צאנם ואת בקרם..." שלגביו כתב שד"ל, כי לא היה מקום להציב אתנחתא כלל שכן המילה 'לקחו' שהיא המילה האחרונה בפסוק מתייחסת לשתי הצלעות. אבל, כך לפי שד"ל, מטעמים של נוחות הקריאה וכשמשמעות הפסוק ברורה ולא ניתן לטעות בה – העדיפו בעלי הטעמים ליתן אתנחתא באמצע הפסוק (ראו דיון על כך בטיפ לפרשת ויקהל). יתכן שגם בפסוקנו יש מגמה דומה. בעלי הטעמים העדיפו לחלק את הפסוק בין שני הפעלים כי ברור במקרה זה שהמילים 'באהל מועד לאמר' מתייחסות לשני הפעלים, הקריאה והדיבור.
עם זאת נציין כי הסבר כזה אינו נקי מחסרונות שכן קשה למצוא עקביות בחלוקת פסוקים בדרך זו, ומצינו פסוקים לא מעטים המחולקים באופן שדווקא מקשה מאוד על קריאתם, תוך הצבת האתנחתא או המפסיק העיקרי קרוב מאוד לסוף הפסוק (שמות יד, ד: במדבר כח , יד: ירמיהו ח, א. כל אחד מן הפסוקים האלה נחלק באופן שעל פניו הוא איננו נוח לקריאה).
נראה אפוא כי יש מקום להציע דרך חילופית להסביר את פשר חלוקת בעלי הטעמים את הפסוק הפותח את פרשת ויקרא. ייתכן שמאחורי חלוקת הפסוק על פי הטעמים עומד דווקא שיקול ענייני-פרשני, שהרי בבמדבר ז, פט אנו קוראים: "וּבְבֹ֨א מֹשֶׁ֜ה אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵד֘ לְדַבֵּ֣ר אִתּוֹ֒ וַיִּשְׁמַ֨ע אֶת־הַקּ֜וֹל מִדַּבֵּ֣ר אֵלָ֗יו מֵעַ֤ל הַכַּפֹּ֙רֶת֙ אֲשֶׁר֙ עַל־אֲרֹ֣ן הָעֵדֻ֔ת מִבֵּ֖ין שְׁנֵ֣י הַכְּרֻבִ֑ים. וַיְדַבֵּ֖ר אֵלָֽיו".
וידועים דברי רש"י על פסוק זה:
שני כתובין המכחישין זה את זה, שלישי בא והכריע ביניהם: כתוב אחד אומר: "וידבר ה' אליו מאהל מועד" (ויקרא א, א) – והוא חוץ לפרכת, וכתוב אחד אומר: "ודברתי אתך מעל הכפרת" (שמות כה, כב); בא זה והכריע ביניהם: משה בא אל אהל מועד, ושם שומע את הקול הבא מעל הכפרת מבין שני הכרובים; הקול יוצא מן השמים לבין הכרובים ומשם יוצא לאהל מועד (ראה ספרי על ספר במדבר נח).
על פי דרך זו ניתן לומר, שאומנם שתי הפעולות המתוארות בפסוקנו, הקריאה והדיבור, היו "מאהל מועד", כפי שכתב רשב"ם והמפרשים האחרים ההולכים בדרך זו. אולם מאחר ש"הקול יצא מן השמים לבין שני הכרובים ומשם יוצא לאוהל מועד" הפרידו בעלי הטעמים, בין הקריאה לבין הדיבור, כדי לרמוז לאופי המורכב שבו נשמעו דברי ה' על ידי משה.
לסיכום: עסקנו הפעם בפסוק הראשון של הפרשה. הטעמנו כי לכאורה פשר חלוקת הפסוק על פי הטעמים נראה ברור. ואולם, עיון מעמיק בפסוק מגלה קושי, לנוכח דברי כמה מפרשים המסבירים כי אף הקריאה של משה נעשתה מאהל מועד. היצגנו שתי אפשרויות להסביר את פשר פיסוק הטעמים. האחת, על פי דרכם של בעלי הטעמים לחלק פסוקים באופן החורג מהכללים, וזאת כדי להקל על הקריאה וכאשר מובנו של הפסוק ברור. השנייה, בהתאם למורכבות התהליך של קריאת ה' למשה ודיבורו אליו.
