טיפ שבועי לפרשת צו
השבת נקרא בתורה את פרשת צו , שהיא הפרשה השניה בספר ויקרא . נעסוק הפעם בשני פסוקים מתוך ההפטרה שנקרא השבת. המכנה המשותף בין הפסוקים הללו הוא, שכל אחד מהם מאיר על היבט שונה בתפקידיו של הטעם טיפחא (מפסיק אחרון לפני אתנחתא ולפני סוף פסוק) במערכת פיסוק הטעמים.
פרשת צו , כפרשת ויקרא שקדמה לה, מפרטת סוגים שונים של קורבנות. נראה כי ההבדל בין שתי הפרשות הוא בנמענים . בעוד שפרשת ויקרא מיועדת להיאמר לכלל ישראל (ראו ויקרא א, ב), הרי שפתיחת פרשת צו מלמדת כי היא מיועדת להימסר לאהרון ולבניו (ו, ב וראו דברי הרמב"ן על הפסוק). הדבר בא לידי ביטוי בפרטי הדינים הנאמרים הוא( למשל רלב"ג לויקרא ו. . , ב), אולם עניין זה חורג מנושא עיוננו הפעם (ראו פירושו של הרב מרדכי סבתו "בין פרשת ויקרא לפרשת צו". פורסם באתר (etzion.org.il) .
ההפטרה שנבחרה לשבת פרשת צו על ידי מסדרי ההפטרות, היא ההפטרה מתוך ספר ירמיה ז, כא ואילך: "... עלותיכם ספו על זבחיכם ואכלו בשר. כי לא דברתי את אבותיכם ולא צוותים ביום הוציא אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח ". הפטרה זו בעיקר הינה דברי הנביא נגד התופעה הרלבנטית של בנות עיקר חומרה בעבודת ה', שיש בו כדי לחפות על העברות ומוסריות שהעם מבצע.
מלחמה זו של הנביאים נגד התפיסה של הקרבת קורבנות כאמצעי התקרבות אל ה' ללא שדבר מגובה בהתנהגות נאותה היא מלחמה עתיקת יומין. שמואל הנביא אומר: ".. החפץ לה' בעלות וזבחים כ"כ בקול ה'. הנה שמע מזבח טוב להקשיב מחלב אלים "(שמואל א טו, כב). ישעיה הנביא אומר: " למה לי רב זבחיכם יאמר ה' שבעתי לעלות אלים וחלב מריאים... למדו היטב דרשו משפט אשר אשר. שפטו יתום ריבו אלמנה (ישעיה א יא, יז. על נושא זה ראו חיים י. חמיאל, מעייני מקרא , ירושלים תשמ"ג, עמ'475–532. ראו גם שיעורו של הרב משה כהן, "בין עבודת הפולחן למוסר הנביאים" פורסם. באתר hatanakh.com במרשת: הרב י שרלו, "הפטרת צו"(בתוך) אהרון אלדר(עורך) , מפטירין בנביא עיונים בהפטרות ובדברי הנביאים, ירושלים תש"ע, עמ' 255–257: על הנבואה שבספר ישעיה ראו: ש. ורגון, "הרקע ההיסטורי והמשמעות של ישעיה א 10–17 (בתוך) בארצות המקרא מחקרים בנבואה בהיסטוריה ובהיסטוריוגרפיה נבואית, רמת גן תשע"ה, עמ. ' 13–26).
ירמיה הנביא נלחם אף הוא אמר בתפיסה הרואה בקורבנות אמצעי בלעדי לעבודת ה' ללא שנלווה אליו תיקון המידות והמעשים. ירמיהו מדגיש בדבריו כי דיני הקורבנות לא היו הציווי הראשון והחשוב שנצטוו ישראל בצאתם ממצרים. הנביא מטעים כי הציווי והחשוב הוא: "... שמעו בקולי והייתי לכם לאלהים ואתם תהיו לי לעם. והלכתם בכל הדרך אשר אצוה אתכם למען ייטב לכם" (ז, כג : וראו שמות יט, ה). אולם הנביא מתאר מציאות לפיה עם ישראל הקדום לא שמע אל ה', הפר את ה' ולא הקשיב לנביאים אשר הוכיח את בני ישראל על התנהגותם הקלוקלת.
בנבואה שבהפטרתנו, ה' מודיע לירמיה הנביא מראש: אתה תאמר את הדברים האלה, אך העם לא ישמע בקולך גם הפעם: " ודברת את כל הדברים האלה ולא ישמעו אליך. וקראת אותם ולא יענוכה "(פסוק כז).
בפסקה הבאה של ההפטרה, עובר הנביא לדבר על חילול המקדש על ידי הכנסת אלילם לתוכו, בניית במות בגיא בין הינם. במות אלה נועדו, על פי דברי הנביא, לשריפת הבנים והבנות באש, מעשה שהוא איסור חמור שנזכר כבר בתורה("כי גם את בניהם ובנתיהם ישרפו באש לאלהיהם". דברים יב, לא).
והנה בפסקה זו נאמר: " כי עשו בני יהודה הרע בעיני נאם ה'. שמו שקוציהם בבית אשר נקרא שמי עליו לטמאו "(פסוק ל).
פסוק זה נחלק באתנחתא במילה המוקפת נאם–ה (ביטוי שכיח מאוד בספר ירמיה והוא נמצא בו כ – 169 פעמים, ועד נזכירו בהמשך הדברים) החלוקה בין הצלעות נראית ברורה ומובנת. צלע א היא האשמה כללית: ממלכת יהודה עושה הרע בעיני ה'. בצלע ב באה האשמה פרטיקולרית–שמו שיקוצים בבית המקדש.
והנה צלע ב נחלקת חלוקה עיקרית בטעם טיפחא, אשר תחת המילה עליו, שהיא המילה לפני האחרונה בפסוק .
משמעות פיסוק הטעמים היא כי המילים 'אשר נקרא שמי עליו', הם לוואי המתאר את "הבית" . זהו גם "מאמר מוסגר". כפי שהזכרנו פעמים מספר, כלל המאמר המוסגר קובע כי המאמר מסתיים במפסיק גדול מן המפסיק הבא לפני תחילתו . כך גם בצלע כאן. לפני המאמר המוסגר באה הטעם תביר תחת המילה בבית . המאמר המוסגר מסתיים במילה אליו , בטעם טיפחא , שכח פיסוקו גדול מכוח פיסוקו של התביר כפי שהזכרנו פעמים רבות.
ברור אפוא כי יש ליתן ביטוי בקריאת פסוקנו, לכח הפיסוק העודף של הטיפחא על פני התביר. יתר על כן, קורא הפסוק אשר ייתן כח פיסוק עודף לתביר במקרה זה, יימצא מחרף ומגדף , שכן ברור כי המילה לטמאו , המילה האחרונה של הפסוק, חוזרת למילה שיקוציהם (שמו שיקוציהם בבית... לטמאו) כמובן שאין היא מתייחסת למילים :"אשר נקרא. שמי עליו(לטמאו)"- זהו לוואי למילה הבית (או מאמר מוסגר) . לכן בפסוק זה יש מקום להדגיש את ההפסקה העודפת שבטיפחא לעומת התביר והדרך הנוחה לעשות הינה באמצעות נשימה מובלטת לאחר המילה עליו המוטעמת בטיפחא(על שיבושים בקריאה הנובעים מנשימה לא נכונה בקריאת הפסוקים לרבות בפסוקים בעלי מבנה דומה לפסוקנו ראו: ש. קוגוט, "פיסוק טעמים המשתבש במנגינה המנוגנת הרווחת: דיסהרמוניה בין הכוונה לביצוע והשלכות פרשניות"( בתוך) רפאל(זר ויוסף עופר( עורכים) . : מחקרים בלשון לזכרו של ישראל ייבין , ירושלים תשע"ד, עמ' 205–233).
נעבור עתה לדיון בפסוק אחר מתוך ההפטרה, הפסוק הראשון בפרק ח, הנושא מסר מזעזע. לאחר דברי הנביא, שבירושלים לא יהיו עוד ' קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה, כי לחרבה תהיה הארץ ' (ז, לד) נפתח פרק ח בפסוק: " בעת ההיא נאם ה' ויוציאו(יוציאו קרי) את עצמות מלכי יהודה ואת עצמות. שריו ואת עצמות הכהנים ואת עצמות הנביאים ואת עצמות יושבי ירושלם מקבריהם ".
הפסוק הזה(והפסוקים הבאים אחריו) מתארים מציאות קשה של העדר מקומות קבורה בירושלים. מציאות זו מאלצת את אנשי ירושלים לקבור את האנשים על פני האדמה, חשופים לשמש ולירח ולכל צבא השמים.
על איזו תקופה מתנבא הנביא? רד"ק (ר' דוד קמחי. מגדולי המפרשים והמדקדקים בימי הביניים. חי בין השנים 1160–1235) מפרש את הפסוק בהרחבה וכותב: " בעת ההיא יוציאו ויצאו כתוב( בנוסחנו: ויציאו) וקרי יוציאו והעניין קרוב כי פירוש ויצאו- ויוציאום, ולא שיצאו מעצמם. וזה העניין לא ספר הכתוב בחרבן ירושלם בספר מלכים שהוציאו הכשדים עצמות המלכים והשרים והכהנים והנביאים ויושבי ירושלים מקבריהם, אלא הנביא נבא עליהם שיהיה כך והיה, אף על פי שלא ספר הכתוב, וזה יהיה אחר מיתתם עונש... וכן אמר על יהויקים בהתנבא עליו ענשו. . 'לא יהיה לו יושב על כסא דוד ונבלתו תהיה מושלכת לחורב ביום ולקרח בלילה( ירמיה לו, ל ) וכן אמר בפושעי ישראל... ".
לפי דברי רד"ק , הנביא מתייחס לבבלים(הכשדים) שיוציאו את יושבי ירושלים מקבריהם. רד"ק מתייחס לעובדה כי ספר מלכים אינו מתאר מציאות כזו, אבל רד"ק סבורדבר שהדבר גם כן קרה, אף שלא נכתב בספר מלכים(ראו פירושו של מנחם בולה דעת מקרא לפסוקנו שם נכתב:" ומצינו במקורות על האשורים שנהגו להוציא את מתיהם מקבריהם ומסתבר שהכשדים יורשיהם עשו כמותם ". ראו גם: י. הופמן(עורך) ירמיה (בתוך) עולם התנ"ך . , תל אביב תשנ" ד, עמ. ' 59 בפירוש לפסוק).
הפסוק מתאר מציאות קשה וגם פיסוק הטעמים שלו אינו שגרתי מכמה פנים. ראשית - פסוקנו הוא נטול אתנחתא , ובכך הוא נתון בקבוצת המיעוט של הפסוקים חסרי אתנח(ראו: לאה הימלפרב, "המאפיינים המבניים של פסוקים חסרי אתנח בטעמי כא ספרים"(בתוך) עיוני מקרא ופרשנות ו, מנחת זיכרון ליהודה קומלוש ז"ל , אוניברסיטת בר אילן תשע"ב, עמ' 69-47. דר' הימלפרב מציינת כי בתנ"ך (ללא ספרי תהלים, משלי ואיוב) יש 18737 פסוקים. 93 אחוזים מהם (17350) מתחלקים על ידי אתנח).
לא זו בלבד שהפסוק הוא חסר אתנח, הרי שקיים חוסר איזון בולט בין חלקיו . המחלק הגדול שלו, הוא הטיפחא , הנתונה תחת המילה ירושלם (המילה ירושלם מנוקדת בקמץ תחת האות למ"ד. בדרך כלל האות למ"ד במילה זו מנוקדת בפתח . כל המילים הללו הן צורת הפסק . במסורה נכתב אומנם ' כל המקומות הללו מוטעמים באתנחתא ובסוף סוף פסוק חוץ מפסוק אחד בתהלים קלז ו , ואין הדבר כן, שהרי גם בפסוקנו מנוקדת המילה ירושלם כצורת הפסק והיא מוטעמת בטיפחא ולא באתנחתא . ויקס מעיר כי במקרים כאלה מתנהגת הטיפחא כמו אתנחתא ומאריך את התנועה הקצרה . ראו על כך במאמרה של דר' הימלפרב בהערה 7).
כאמור, בפסוק זה יש חוסר איזון בולט בין אורך שני חלקיו. אפשר היה לחלק את הפסוק לשתי צלעות ולהטעים את המילים 'בעת ההיא נאם ה' במרכא טיפחא אתנחתא(הביטוי נאם ה שכיח מאוד בספר ירמיהו הוא מופיע בו 169 פעמים!!!). באופן זה תהא הקריאה קלה יותר. לא זו בלבד אלא שבספר ירמיה עצמו יש פסוקים דומים למבנה של פסוק זה והם מוטעמים באופן דומה ללמוצע כאן. ראו למשל: טז, יד: כג, ז: לא, כו, ל, לז: לג,יד).
יתר על כן: פיסוק הטעמים בפסוק זה עומד בניגוד גמור למגמה של בעלי הטעמים, שעליה עמדנו בעבר כמה פעמים(ובכלל זה בטיפ השבועי לפרשת ויקהל משנה זו) לשאוף לחלוקה מאוזנת של הפסוק בין צלעותיו ושלא לחלק את הפסוק חלוקה עיקרית קרוב לתחילתו או לסופו.
כך למשל כתב שד"ל (שמואל דוד לוצאטו. חי באיטליה בין השנים 1800–1865) בפירושו לישעיה ב, יב: " אך זה אחד ממשפטי הטעמים כי תהיה הקריאה כבדה על הקורא וגם לא תנעם לאוזן השומעים אם תהיינה כל תיבות הפסוק רהוטות אחר כך. . זו עד התיבה הקודמת האחרונה ורק בסוף הפסוק תהיינה שתי הפסקות גדולות סמוכות זו לזו אחת בסוף הפסוק ואחת בתיבה שלפניה. לפיכך כשאין מקום לטעות בהבנת הענין, חולקין הפסוק לשני חלקים ונותנין האתנח באמצע או קרוב לאמצע. אף על פי שבאמת לא היה מקומו אלא סמוך לסוף הפסוק כמו: 'בעצם היום הזה בא נח...( בראשית ז, יג) וכן: 'את צאנם ואת בקרם ואת חמריהם...( שם לד, כ) וכן: 'וכל. . איש אשר נמצא אתו תכלת וארגמן ותולעת שני ושש ועזים . וערת אלים מאדמים וערות תחשים הביאו (שמות לה, כג)".
איך אפשר להסביר אפוא את פשר פיסוק הטעמים החריג בפסוק זה?
כדי להציע הסבר אפשרי לפיסוק הטעמים כאן נשוב ונזכיר כי כידוע לטעמי המקרא יש כמה תפקידים: מוזיקלי, הטעמת המילה(מלעיל או מלרע- כך ברוב הטעמים) ותפקיד פיסוקי–פרשני.
נחלקו מלומדים בשאלה, מה היה הפקיד המקורי של הטעמים? האם מלכתחילה תפקדו כאמצעי מוזיקלי ורק אחר כך בא התפקיד הפיסוקי, או להיפך?
לאחרונה נעשה ניסיון מעניין להכריע בשאלה זו על סמך שיקול שבעיקרו המעבר מנטייה לחלוקה ימבית(המעמידה חלק קצר לפני חלק ארוך) לחלוקה טרוכאית(המעמידה חלק ארוך לפני חלק קצר).
על פי התיזה שפותחה בעניין זה על ידי חוקרת הטעמים רונית שושני(ר. שושני, "תפקידם המקורי של טעמי המקרא"(בתוך), מ. בר אשר וחיים א. כהן (עורכים) משאת אהרן מחקרים בלשון מוגשים לאהרן דותן , ירושלים תש"ע, עמ' 469–486(להלן: שושני), בתחילת היווצרותה, נטתה מערכת הטעמים לחלוקה היוצרת מבנים ימבים והמשך עברה לנטייה למבנים טרוכאים (שושני, עמ' 482). (ייתכן שזה גם הרקע לדבר שד"ל שהבאנו לעיל). לדעת שושני, הקריאה בציבור החלה בדרך של דקלום חגיגי ובאינטונציה מודגשת. בשלב ראשון, לא הייתה מנגינה ועל כן נשמרה נטייה לחלוקה ימבית בבחינת 'כל הקצר קודם'(על כלל זה ראו: ש. פרידמן, "כל הקצר קודם" לשוננו ( תשל"א) . ), עמ' 117129, 192–206). מאוחר יותר באה המנגינה. או אז החלה הנטייה להעדפת מבנים טרוכאיים.זה המצב המשתקף במערכת המאוחרת של ההטעמה הבבלית ובמערכת המים הטברנית(שושני עמ' 483*484).
כיצד עשוי מידע זה להועיל להבנת פיסוק הטעמים בפסוקנו ? פיסוק הטעמים בפסוקנו משקף נטייה טרוכאית מובהקת, שכן ההפסקה הבסיסית בו נתונה במילה הלפני אחרונה.
נראה כי חלוקה זו של הפסוק מעצימה את הדרמה שבפסוק . בפסוקנו יש שימוש מרובה בטעם המשרת מונח. טעם זה חוזר בפסוק 6 פעמים(רצף אחד של שני מונחים ורצף שני של ארבעה מונחים). ריבוי המונחים בצירוף החלוקה העיקרית המאוחרת של הפסוק (במילה הלפני אחרונה) יש בה כדי להעצים את הדרמה, שבסיסה נעוץ כמובן בתוכנו הטראגי של הפסוק עצמו. נראה אפוא כי מטעם זה העדיפו בעלי הטעמים שלא לחלק את הפסוק לשתי צלעות. החלטה שתוצאתה היא הכבדה על אופן הקריאה של הפסוק.
לסיכום : עסקנו הפעם בשני פסוקים מתוך ההפטרה. בכל אחד מהם הדגשנו את מעמדו של הטעם המפסיק טיפחא. בפסוק הראשון הראנו כי קיים בו 'מאמר מוסגר' המסתיים בטיפחא ומשמעות הדבר היא כי בפרט בפסוק כזה יש חשיבות לנשימה נכונה בקריאתו, כדי שלא תשתמע מן הקריאה חירוף וגיף כלפי ה'. הפסוק השני שעסקנו בו מעורר בעיה אחרת של חוסר איזון בולט מאוד בין אורכי הצלעות בפסוק. לחוסר איזון זה נלווה גם שימוש מרובה בטעם המשרת מונח בצלע א של הפסוק. הצגנו בקווים כלליים על תהליך שאותו מתארים חוקרי הטעמים של מעבר מחלוקת פסוקים על פי מבנה שבו החלק הקצר קודם לחלק הארוך, לחלוקה שבה החלק הארוך קודם לחלק הקצר.העלנו את ההשערה כי חלוקת הפסוק בדרך זו במקרה שלנו בצירוף השימוש המרובה בטעם המשרת מונח נועד להעצים את הדרמה בקריאת הפסוק לנוכח תוכנו הקשה ובכך מתאימה לעצמה קריאת הפסוק בציבור, לתוכנו של הפסוק.
שבת שלום ושושן פורים שמח
ערוך טקסט פוסט
