טיפ שבועי לפרשת שמיני​

השבת נקרא בתורה את פרשת שמיני, הפרשה השלישית בספר ויקרא. הפרשה פותחת בתיאור מה שארע ביום השמיני לימי המילואים- ימי חניכת המשכן.

פתיחת הפרשה מתקשרת לסופה של הפרשה הקודמת, פרשת צו,  בה נצטוו בני אהרן: "ומפתח אהל מועד לא תצאו שבעת ימים עד יום מלאת  ימי מלאיכם...ופתח  אהל מועד תשבו יומם ולילה שבעת ימים ושמרתם את משמרת ה' ולא תמותו...(ח, לג-לה).

פרשת שמיני, בחלקה הראשון(עד סוף פרק י), מתארת את מה שארע ביום השמיני, לאחר תום שבעת הימים הללו. התורה מתארת את ההכנות להתגלות ה' באמצעות הקרבת קורבנות חטאת, עולה, שלמים ומנחה(ט, ג-ד).

 ההכנות מסתיימות, ועם סיומן מברך אהרן  את ה' (ט, כב). משה ואהרן מברכים את ה', וה' מתגלה אל העם(ט, כג), התורה מתארת שאש יוצאת מאת ה' ואוכלת את הקורבנות, והעם מגיב ברינה ובנפילת אפים(וראו דברי ראב"ע לפסוק כג דיבור המתחיל וירנו).

אולם בפרק י מתוארת תפנית קשה בעלילה: נדב ואביהוא, שני בני אהרן הגדולים, מקריבים לפני ה' אש זרה 'אשר לא צוה אתם' (פסוק א) ה' מגיב בחומרה- אש יוצאת מלפני ה', והם מתים(י, ב. לבירור חטאם של בני אהרן ראו: מ. בן ישר, "חטאם של בני אהרן", דף שבועי מאת היחידה ללימודי יסוד ביהדות  מספר 649 פרשת שמיני תשס"ו (זמין גם באתר האוניברסיטה במרשתת): מ. טרופר, "חטאם של נדב ואביהוא, שמעתין 128 תשנ"ז. פורסם באתרDAAT  במרשתת: נ. ליבוביץ, "חטאם של נדב ואביהוא", עיונים חדשים בספר ויקרא בעקבות פרשנינו הראשונים והאחרונים, הדפסה שניה תשמ"ד, עמ' 99–105: א. שנאן, "חטאיהם של נדב ואביהוא באגדות חז"ל–לבעיית הסיפור המקורי המורחב באגדות חז"ל"  (בתוך) אלפי שנאן–מבחר מאמרים ותגובות תלמידים, תל אביב תשע"ד , עמ' 86–105).

הפסוקים הבאים בפרק, מוקדשים לדיני הטיפול בגופות נדב ואביהוא (פסוק ד) ולדיני האבלות הנוהגים עקב מותם הטראגי של בני אהרן.

ובפסוקים  ו–ז נאמר: "ויאמר משה אל אהרן ולאלעזר ולאיתמר בניו ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם  לא תפרמו ולא תמותו ועל כל העדה יקצף. ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השרפה אשר שרף ה', ומפתח אהל מועד לא תצאו... ויעשו כדבר משה".

 כרקע למצווה המיוחדת שמצטווים הכוהנים כאן, ראוי להזכיר את דיני האבלות הכלליים החלים עליהם. דינים אלה מפורטים בפרשת אמור. הדין מבחין בין הכוהנים הרגילים(כהן הדיוט בלשון חז"ל) לבין הכהן הגדול('הגדל מאחיו'. ויקרא  כא, י)

לכהן רגיל אסור להיטמא לאף אחד  מקרוביו(כא, ב). לעומתו, לכהן הגדול אסור להיטמא גם לאביו ולאימו ואסור לו לצאת מן המקדש(כא, יב). פסוק זה פורש על ידי חז"ל כקובע כי גם אם מתו אביו או אימו של הכהן הגדול, הוא אינו חייב לצאת מן המקדש והוא יכול להמשיך להקריב קורבנות ואין בכך משום חילול העבודה(ראו בבלי נזיר מז, ב: מדרש תורת כהנים אמור פרשתא א, ה:  רש"י לויקרא כא, יב, דיבור המתחיל ומן המקדש לא יצא).

לכל הדינים הללו יש להוסיף את המצב הקיים בשבעת ימי המילואים שבו נאסר על אהרן ובניו בפירוש לצאת מאהל מועד( ויקרא ח לג–לה).

 על רקע זה ניתן להבין את  פסוק ו: "ראשיכם אל תפרעו...".

 הרמב"ן (ר' משה בן נחמן . מגדולי חכמי ספרד בימי הביניים. חי בין השנים 1194–1270)  ) בפירושו לפסוק מבאר פסוק זה בהרחבה וכותב: "...אבל עיקר הכתוב הזה אזהרה בבני אהרן, ושמע פירושו: כבר אמרו רבותינו שכהן גדול מקריב אונן ואינו אוכל, ואם מת לו מת אסור לפרוע.. ובעבור שהוא רשאי להיות מקריב כשהוא אונן, אמר בו הכתוב 'ומן המקדש לא יצא ולא יחלל את מקדש אלהיו'. והטעם, שיזהיר אותו שלא יצא מן המקדש ויניח העבודה כי זה חלול  הוא. והנה זו האזהרה שלא יצא מן המקדש בשעת העבודה נוהגת בכל הכהנים, אבל לימד בכהן גדול שמקריב אונן וכיוון שכן, אם  יניח העבודה  ויצא באנינותו יתחייב ככול כהן שמניח עבודה ויוצא לרצונו. והנה משה הזהיר כאן  לאהרן שלא יפרע..כי היא מצוה נוהגת בו לדורות,  שהוא הכהן הגדול. אבל בניו שהיו משאר הכהנים, לא היו רשאין להקריב ביום הזה, כי היו אוננין ואונן שעבד- חלל. והיו חייבין להטמא לאחיהם וכן היו רשאין או חייבין לפרוע..ומשה הזהירם מכל זה הוראת שעה ולכן צוה את מישאל ואל אלצפן שיטמאו למתים הם, לא הכהנים...".

 מדברי הרמב"ן אנו למדים על המיוחד באבלות זו לעומת הדינים הרגילים הנוהגים בכוהנים, כל אחד לפי מעמדו. מבחינת הכהן הגדול, מה שאמר משה איננו הוראה חד פעמית, כי גם לדורות אסור לו לפרוע ולפרום. אבל בני אהרן הכוהנים הנותרים, אלעזר ואיתמר, על פי הדין הכללי והרגיל אסור להם היה להקריב ביום הזה והיו חייבים להיטמא לאחיהם(כך לפי הדין המפורט בפרשת אמור) אבל  בא משה ואסר על הדבר כהוראת שעה(ונראה שטעמה של הוראה זו הוא בשל האיסור שחל עליהם לצאת מן המשכן במהלך שבעת ימי המילואים וביום השמיני, הציווי המפורש בסוף פרשת צו).

 נבקש לעמוד עתה על  שני עניינים הנוגעים לפיסוק הטעמים בפסוקנו. הפסוק נחלק באתנחתא במילה יקצף. ההיגיון שבחלוקה נראה ברור. צלע א היא הוראה לאהרון ולבניו. צלע ב מתייחסת לבני ישראל.

 העניין הראשון שראוי ליתן עליו את הדעת הוא קיומן של שני "מקלות" המסומנים בפסוק זה. האחד–בין המילה ולאיתמר לבין המלה בניו. השני– בין המילה המוקפת לא–תפרעו לבין המילה ובגדיכם.

 בעניין "מקלות" אלה יש להדגיש כי אין מדובר בסימן זהה. המקל הראשון הוא מונח לגרמיה ואילו  המקל השני הוא פסק(וסימנים אלה אכן מסומנים בצורה שונה בתיקון קוראים סימנים, למשל).

מה בין 'מונח לגרמיה' לבין 'פסק'? נזכיר את שאמרנו בעבר בהקשר זה(טיפ שבועי לפרשת וירא תש"פ). מונח לגרמיה הוא מפסיק קטן הבא לפני רביע(מ. פרלמן, דפים לימוד טעמי המקרא ג, שעור 26, תל אביב תשמ"ו, עמ' 212). לעומת  זאת, פסק הוא סימן נלווה למערכת הטעמים שאינו שייך למערכת הטעמים. הפסק יכול לבוא אחר כל אחד מן הטעמים המחברים. הוא מראה על הפסקת הקריאה אחרי התיבה(ל. הימלפרב, "תפקידו הפרשני של הפסק"(בתוך) מ. ארנד וש. פוירשטיין(עורכים) דרכים במקרא ובהוראתו רמת גן תשנ"ג, עמ' 117–129 בעמ' 117).

והנה על הטעם מונח לגרמיה יש הערת מסורה הקובעת: "ג מילים בטעמא קודם מהפך" כלומר- בשלושה מקרים נמצא הטעם מונח לגרמיה לפני הטעם המשרת מהפך (בדרך כלל מונח לגרמיה בא לפני רביע או קדמא ולכן ציינו בעלי המסורה את המקרים החריגים). שני הפסוקים האחרים הם: פסוק כא בהמשך הפרק וכן פסוק ב בפרק א במגילת רות(וראו על הטעם לגרמיה בפסוקנו גם אצל: מ. ברויאר,  טעמי המקרא בכ"א ספרים ובספרי אמ"ת, מהדורה שניה תש"ן, עמ' 66).

לעומת זאת, לפני המילה ולאיתמר בפסוקנו בא הטעם פסק, ולא לגרמיה. פסק זה בא לאחר תלישא קטנה הבאה במילה ולאלעזר ולאחר הקדמא הבאה במילה ולאיתמר.

 תפקידיו של הפסק מפורטים בדבריו של ר' אהרן בן אשר(החשוב והמפורסם ממשפחת בעלי מסורה שחיה בטבריה. פעל במחצית הראשונה של המאה העשירית לספירה. ראו שער טז לספרו דקדוקי הטעמים),והם  מפורטים גם על ידי רס"ג(על היחס בין הכללים של ר' אהרן בין אשר לבין הכללים של רס"ג ראו: א. דותן, "קדמוניות פסק" (בתוך) א. דותן, עיונים בלשון המקרא ובמסורה, ירושלים תשפ"א, עמ' 291–301).

והנה, אחד הכללים  שקבע אהרן בן אשר לשימוש בפסק הוא "לתקן המלה, שלא תהיה זו עם זו בלולה ולהפריד מענה הדבר, לבלתי היות מחבר".

 במקרה שבפנינו ברור שיש להפריד בין  המילה ולאיתמר לבין המילה בניו, שכן המילה בניו (לשון רבים) מתייחסת לא רק לאיתמר אלא גם לאלעזר. לשון אחר, לפנינו צירוף טעמים של תלישא קטנא- קדמא(פסק) גרש, ואין לפנינו רצף של קדמא ואזלא!!! ברור שהקורא את המילים  ולאיתמר בניו במחובר משבש את כוונתו של הכתוב (ובהקשר זה פסוקנו הוא דוגמה נוספת לפיסוק טעמים שעלול להשתבש בקריאה המנוגנת הרווחת. על נושא זה ראו בהרחבה במאמרו של פרופסור שמחה קוגוט "פיסוק טעמים המשתבש במנגינה המנוגנת הרווחת: דיסהרמוניה בין הכוונה לביצוע והשלכות פרשניות"(בתוך)  רפאל זר ויוסף עופר(עורכים) ישראל: מחקרים בלשון לזכרו של ישראל ייבין, ירושלים תשע"ד, עמ' 205–233).

נעבור עתה לעיון בצלע ב של הפסוק, שגם בה יש עניין הראוי לתשומת לב והוא: מחלוקת  בפיסוק הטעמים בין כתבי היד והדפוסים השונים בשלושת המילים האחרונות של הפסוק : "אשר שרף ה'.

 בתנ"ך קורן מוטעמת  המילה שרף בטיפחא, ולפי פיסוק טעמים זה יש לקרוא: 'אשר שרף–ה'. לעומת זאת,  בכל הנוסחים האחרים של המקרא נמצאת טיפחא תחת המילה אשר. לפי זה יש לקרוא  את המילים הללו כך: 'אשר–שרף ה'.

 והנה בתיקון קוראים סימנים נכתב על עניין זה: "יזהר מאד להפסיק בטיפחא וכן הוא בכתר אר"ץ (ארם צובה נ.ו) ובתאג' תורה 'קדומה"(פירוש מענה לשון על פסוקנו במהדורת תיקון קוראים סימנים, עמ' 122 שם).

 בעל הפירוש מענה לשון מציין כי הטעמת המילה  'אשר' בטיפחא היא גם נוסחו של כתר ארם צובא. כידוע, נוסחו המלא של כתר ארם צובא לתורה איננו מצוי בידנו(על השתלשלות מהדורת כתר ארם צובא ראו בערך המתאים בוויקיפדיה וכן: מ. ברויאר, כתר ארם צובא והנוסח המקובל של המקרא, ירושלים תשל"ז: מ. כהן מהדיר ועורך מדעי, מקראות גדולת הכתר מהדורת יסוד חדשה: א שמוש, הכתר -  סיפורו של כתר ארם צובה, ירושלים תשכ"ח), אולם ישנן עדויות שונות על נוסח כתר ארם צובה בקומות מסוימים. כמו כן מהדורת מקראות גדולות בהוצאת אוניברסיטת בר אילן(מהדיר ועורך מדעי : פרופסור מנחם כהן) משקפת את "נוסח הכתר" כפי שאמרו להיות(על פי כללי פיסוק הטעמים והערות המסורה שבכתר ארם צובא בחלקים המצויים בידינו) וגם שם מוטעמת המילה אשר -  בטיפחא.

 בנוסף לעדות לגבי הנוסח בכתר ארם צובא, בדיקה של מהדורות התנ"ך המודפסות מראה כי בכל המהדורות (למעט תנ"ך קורן) באה  טיפחא תחת המילה אשר בפסוקנו (ראו פירוט הממצאים אצל: י. שניידר, "נוסח הטעמים בתנ"ך ברויאר ובתנ"ך קורן הבדלים ומקורות", מגדים לב( אדר ב תש"ס), עמ'87–95 וראו בפרט את פירוט ההבדלים בטבלה שבעמוד 91 המציינת גם את הבדל בהטעמת פסוקנו).

עוד ובנוסף טוען  בעל הפירוש מענה לשון כי "...בכל מקום שמופיע "כ/אשר פעל פלוני כך הוא פיסוק הטעמים בו" (כלומר שתחת המילה אשר יבוא טעם מפסיק). ואולם בדיקה מדגמית בלתי מייצגת בהכרח של המקומות האלה(המילה 'אשר' מופיעה בתנ"ך כמה אלפי פעמים....) מלמדת כי  קיימים חריגים ל'כלל' זה שניסח  בעל "מענה לשון'(למשל: דברים א, מד- שם המילה היא "כאשר', אך נמצא גם עם המילה אשר: בראשית כו, ב) כך שנראה כי כלל זה איננו מוחלט.

 זאת ועוד, בעל מענה לשון לא ביאר פשר אזהרתו בדבריו יזהר מאוד להטעים..." וכי מה העוון להטעים  במרכא את המילה 'כאשר' בפסוקנו. נראה בעליל כי אין מחלוקת פרשנית של ממש בין שני הנוסחים. על כן נראה לנו כי הערתו של בעל מענה לשון בעניין זה זוקקת עיון נוסף.

לסיכום:  עסקנו הפעם בפסוק מתוך פרשת השבוע,  העוסק באבלות  אחי נדב ואביהוא  על אחיהם  שנשרפו במשכן בעוון הקרבת אש זרה. ראינו כי בפסוק  יש שני 'מקלות' אך הבהרנו כי מדובר בשני סימנים שונים. האחד (לגרמיה) הוא טעם לכל דבר ועניין. השני(פסק) איננו שייך למערכת הטעמים המקורית ובא בשלב מאוחר יותר כדי לתקן  ולשפר את המערכת שהיתה כבר קיימת. בפסוקנו נראה כי הפסק בא להדגיש שהמילה 'בניו'  מתייחסת הן לאלעזר והן  לאיתמר. אשר לצלע ב של פסוקנו, ראינו מחלוקת בין הדפוסים בעניין פיסוק הטעמים בה, מחלוקת שעל פני הדברים קשה לראות  בה  נפקות פרשנית של ממש.

שבת שלום

Edit Post Text