טיפ שבועי לפרשת תזריע

השבת נקרא בתורה את פרשת תזריע . בפרשה זו מרחיבה התורה בפירוט בדיני נגעי העור לסוגיהם, יש להם השלכות מבחינת דיני טומאה וטהרה.

פרק יג פותח בפירוט סוגים שונים של נגעים ובדין כללי הקובע כי אדם שגילה בעורו את אחד הנגעים הללו מצווה לפנות אל הכהן, שלו הסמכות להחליט האם יש להכריז עליו כטמא ולהרחיקו אל מחוץ למחנה אם לאו(ראו דברי מדרש תורת כהנים המובאים בפירוש רש"י לפסוקים . ב בדיבור המתחיל אל אהרון וגו ').

 כך נאמר בפרק יג פסוק ב:" אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת והיה בעור בשרו לנגע ​​צרעת. והובא אל אהרן הכהן או אל אחד מבניו הכהנים ".

התורה מונה כאן שלושה סוגי נגעים: שאת (תפיתה בעור או כתם. ראו משנה נגעים ט, ב: ויקרא, עולם התנ"ך, תל אביב תשנ"ג , עמ' 87. ראו גם פירוש דעת מקרא לפסוק זה), ספחת (כתם) כהה יותר), בהרת . אין די בהימצא אחד מן הנגעים בגוף, אלא צריך שהנגע יהפוך לנגע ​​צרעת, ורק אז מובא האדם אל הכהן כדי לקבוע האם יש להכריז על האדם כטמא אם לאו.

 מה פשרה הללו? המשנה במסכת נגעים(א, א) קובעת:" מראות נגעים שנים שהן ארבעה: בהרת עזה כשלג, שניה לה כסיד ההיכל, והשאת כקרום ביצה , שניה לה כצמר לבן דברי מאיר. וחכמים אומרים: השאת כצמר רבי לבן . .

לפי שיטת רבי מאיר, בהרת היא לבנה מאוד(הדרגה הגבוהה ביותר של לובן). השאת- כקרום ביצה(לבנה כקרום הביצה שתחת הקליפה). חכמים חולקים על ר' מאיר ומדרגים את הנגעים בדרגות אחרות של לובן.

המשנה גם קובעת כי במראות האנגים יש אבות, ויש תולדות. תולדה של בהרת, היא אינה לבן כל כך אלא רק 'כס ההיכל'(ראו משנה מידות ג, ד). כל זאת על פי שיטת רבי מאיר. לחכמים אומרים שולדיטה אחרת, אבל גם מבחינים בין בהרתה.

 על רקע הגדרות הלכתיות אלה(סקירה רפואית על עניין הצרעת חורגת מתחום הטייפ השבועי. הפעלה במילה צרעת בימנו שונה ממשמעות מחלת הצרעת בתורה. ראו על כך בערך צרעת בוויקפדיה ובהפניות המובאות שם), נעיין בפסוקים לח-לט המשך פרק יג: " ואוש או אשה כי יהיה בעור בשרם בהרת. בהרת לבנת: וראה הכהן והנה בעור בשרם בהרת כהות לבנת. בהק הוא פרח בעור טהור הוא ".

 מעצם עצם העניין המובהק לגבי מקרה זה איש (או האישה) טהור(ה), ברור שאין מדובר כאן בנגע צרעת. היא הפנסיולוגית המתוארת כאן כתמים לבנים על גופו של האדם.

 ומדוע נגע זה אינו נחשב צרעת? נראה כי הוא אומנם הצבע של הכתמים לבן, אבל חלש יותר הוא צריך להיות נכון כדי לקבוע כי מדובר כאן בנגע. לכן אדם זה נחשב טהור(ראו פירוש דעת מקרא לפסוק לט).

מבחינת פיסוק הטעמים, עניין לנו בפסוק לח המעורר קושי. הפסוק נחלק באתנחתא במילה בהרות(הראשונה). נשאלת השאלה: מדוע כופלת התורה בלשונה וכותבת : 'בהרות- בהרות לבנות'?

 רוב פרשני המקרא ה"קלאסיים" אינם מתייחסים כלל לפסוק זה. לפיכך נחרוג גם אנו מן הרגיל ונפתח בעיון בדבריהם של שני מפרשים בני זמננו.

 התייחסות לטעמי המקרא בפסוקנו מצינו בפרוש דעת מקרא(הפירוש לספר ויקרא נכתב על ידי מנחם בולה), וכך נאמר שם: "בעלי הטעמים הטילו תחת המלה 'בהרות' הראשונה אתנחתא, להפריד בינה לבין המילה 'בהרות' השניה, לשם הדגשה של לשון 'בהרת לבנת': לומר לך שהבהרות אומנם לבנות, וזה כנגד הפסוק הבא(לט) וראה הכהן...כהות לבנות...   שם התאר 'כהות' מתאר את שם התאר 'לבנת' ובא לפני המתאר להטעים שהלבן שלהם חלש מלבן קרום הביצה.. והמשפט העיקרי בהק הוא וגו'- הרי זה 'בהק'. לשון כתם בהיר שאינו צרעת ואינו מטמא".

  בצדק קבע בולה כי בעלי הטעמים הפרידו בין המלה בהרת הראשונה, לבין המילה בהרת השניה. הפרשן מפרש למעשה את שני הפסוקים(לח-לט) כפסוק אחד למעשה ואף מצהיר על כך במפורש בתחילת פירושו לפסוק לח.

 לנוכח גישה זו, קובע בולה כי מטרת ההפרדה בטעם אתנחתא בין  שתי המילים היא להגיד שאומנם מדובר כאן בבהרות לבנות, אך אין בהם את מידת הלובן הנדרשת כדי לקבוע כי בהרות אלה ייחשבו כצרעת. לפיכך אין לראות בהרות אלה אלא כבוהק גרידא. לכן האדם הנושא אותן אינו טמא עקב כך(מעניין לראות כי פירוש המילה כהות בפסוקנו נראה כהפוך בדיוק מפירושו המקובל בעברית המודרנית שלפיה פירוש המילה כהות הוא dark  בעוד שמן הפסוק עולה כי פירוש המילה כהות הוא light).

פירוש אחר לכפל המילה בהרות בפסוק לח מצאנו בדברי פרשן נוסף בן זמננו, דר' מאיר פארן ז"ל (עולם התנ"ך ויקרא) הכותב:"חזרת המילה 'בהרת' באה להצביע כנראה על ריבוין של הבהרות. למבנה לשוני כזה השווה:  'בארות בארת נשברים'(ירמיה ב, יג) 'מדהרות דהרות אביריו' (שופטים ה, כב)".

על פי פירוש זה, אין צירוף המילים מצביע על חוזק (או חולשת) הלובן של הבהרת אלא על ריבוי הכתמים הלבנים.

פרשן זה אינו מתייחס אומנם במפורש לטעמי המקרא, אך  ראוי להתייחס לשני הפסוקים שהוא מביא, שהם לטענתו בעלי מבנה דומה לפסוקנו. הפסוק הראשון הוא  מספר ירמיה(ב, יג) שם נאמר: "כי שתים רעות עשה עמי...לחצב להם בארות בארת נשברים אשר לא יכלו המים"- בפסוק זה, הביטוי הנוגע לענייננו נמצא בצלע ב של הפסוק. המלה בארות  הראשונה  מוטעמת  בזקף, והמילה בארת השניה מוטעמת בפשטא שברגיל נחשב כטעם מפסיק קטן לפני הזקף, אולם בפסוק זה הוא בא בסמוך לפני המילה 'נשברים' המוטעמת בזקף ואין לייחס לו משמעות פיסוקית והוא למעשה חליפו של הטעם המשרת מונח שהיה אמור להיות שם, אלא שבשל מספר ההברות שבין ההברות המוטעמות בין שתי המילים('בארת' ו'נשברים'), הוטעם בפשטא תחת מונח(ראו: מ. פרלמן, דפים ללימוד טעמי המקרא חלק ג, עמ' 116).

 הפסוק השני שמביא פארן הוא משירת דבורה שבספר שופטים "אז הלמו עקבי סוס. מדהרות דהרות אביריו". אף כאן המילה הכפולה נמצאת בצלע ב, המילה הראשונה מוטעמת בטיפחא שהוא טעם מפסיק. לעניין פסוק  זה יש להעיר כי מדובר בפסוק בתוך שירה, ובסוג כתיבה זה, ישנה נטייה מובנית לחזרה על מילים, נטייה שנראית היטב גם  בשירת דבורה עצמה(למשל: אנכי אנכי- פסוק ג: חדלו חדלו- פסוק ז:  שקמתי – שקמתי- פסוק ז: צדקות צדקות- פסוק יא, ועוד).

עוד ראוי לציין את העובדה שהפרשן בחר לראות בכפל הלשון כאמצעי ספרותי לתיאור ריבוי, למרות העובדה שהמילה בהרות(הראשונה) מוטעמת בטעם מפסיק(וכן בדוגמאות שהביא). היה ניתן אולי לחשוב שלשון חיזוק וריבוי תהיה כאשר המילה הראשונה תהיה בטעם משרת דווקא(ראו למשל ישעיה מ, א: 'נחמו נחמו עמי'- שם המילה 'נחמו' הראשונה היא בטעם משרת, מרכא, וראו דברי ר' אליעזר מבלגנצי(חי בצרפת במאה ה – 12)  שם:  כמו כן ראו את הדוגמאות שמביא שד"ל כפי שנפרט להלן משני פסוקים שבהם אכן בא טעם משרת במילה הראשונה מבין שתי המלים הזהות) אולם פארן מפרש את כפל הלשון כלשון ריבוי למרות הבדל זה(אולי מפני שחשב כי אין רלבנטיות להבדל זה או מפני שלא מצא לנכון להתייחס אליו).

 פירוש דומה שבו גם  הצהרה על היותו מתנגד לפיסוק הטעמים בפסוק זה ניתן על ידי שד"ל (שמואל דוד לוצאטו. חי באיטליה בין השנים 1800–1865) דווקא, המצהיר בהקדמה לפירושו לתורה כי "למעמד התנועות והטעמים יש אפוא חשיבות רבה מאוד בשעה שאנו באים לפרש את כתבי הקודש".

 ואלו דברי שד"ל בפירוש לפסוקנו: "נראה לי(נגד הטעמים) כמו 'חמרים חמרים'(שמות ח, י)  'בארות בארות חמר'(בראשית יד, י). נראה מדברי שד"ל כי גם הוא סובר כי כפל המילה בהרות בפסוקנו בא לריבוי. ניתן להסיק זאת משני הפסוקים שאותם מביא שד"ל כראיה לפירושו.

 הפסוק הראשון הוא בשמות ח, י: "ויצברו אותם חמרם חמרם. ותבאש הארץ". הפסוק עוסק בסיומה של מכת צפרדע במצרים, והתורה מספרת שאחרי שהצפרדעים מתו, צברו אותם, 'חמרים חמרים' כלומר בהרבה ערמות(וכדברי רש"י בפירושו לפסוק: "צבורים צבורים").

הפסוק השני הוא מספר בראשית, מן הפרק העוסק במלחמת ארבעה מלכים את החמישה(פרק יד) וזו לשון הפסוק: "ועמק השדים בארת בארת חמר וינסו מלך סדם ועמרה ויפלו שמה...". רש"י בפירושו לפסוק הזה מבאר את כפל הלשון כסימן של ריבוי ואלה דבריו: " בארת  בארות - הרבה היו שם, שנוטלין  אדמה משם לטיט של בניין...".נמצאנו למדים אפוא כי בשני הפסוקים הללו משמש  כפל הלשון כסימן של ריבוי(כמו בישעיה מ, א).

 ואולם, כאמור, יש הבדל בין שני הפסוקים הללו לבין פסוקנו מבחינת פיסוק הטעמים. בעוד שבפסוקנו מוטעמת המילה בהרות(הראשונה) בטעם מפסיק (אתנחתא), בשני הפסוקים שמביא שד"ל, מוטעמת המילה הראשונה מן המילים הזהות בטעם משרת (בפסוק בשמות ח- מונח ובפסוק בבראשית- מהפך).

 נראה כי בצדק מודה אפוא שד"ל כי פירושו לפסוקנו הינו נגד פיסוק הטעמים, כי נראה שאם אכן כפל הלשון בהרות היה סימן של ריבוי, היה צריך האתנח לבוא תחת המילה המוקפת 'בער–בשרו', והמילים 'בהרת בהרות' היו צריכות להיות מוטעמות במרכא ובטיפחא בהתאמה.

נמצא כי הפסוקים שמביא שד"ל בתמיכה לפירושו מתאימות  והולמות יותר את פירוש פסוקנו(ואין בכך כמובן לגרוע מן העובדה שפירוש זה הוא נגד פיסוק הטעמים) כלשון ריבוי. מאידך, הגם שנראה שפירוש של דר פארן ז"ל הולך בדרכו של שד"ל ומפרש את כפל לשון 'בהרות' בפסוקנו כלשון ריבוי, הרי שהתימוכין שהוא מביא לפירוש  אינם מצדיקים את פירוש כפל הלשון, כביטוי של ריבוי. שונה משניהם הוא הפירוש של מנחם בולה אשר עמד על ההפסק בין שתי המילים הזהות וראה בכך משום הכנה לפסוק הבא המדגיש את העדר מידת הלובן הנדרשת בבהרות הלו, העדר שבגינו אין רואים נגע זה כנגע צרעת.

לסיכום:  עסקנו הפעם ברצף המילים 'בהרות, בהרות לבנות' שבפרשתנו. בעלי הטעמים הפרידו בין המילים הזהות בטעם המפסיק אתנחתא. חרף זאת, מצא שד"ל לנכון לפרש את הביטוי כמבטא ריבוי בהרות, וזאת נגד פיסוק הטעמים. נראה שבעקבותיו הלך גם דר' פארן ז"ל. לעומתם הציג מנחם בולה פירוש המתאים לטעמים, לפיו פסוקנו אינו אלא הכנה לדין המופיע בפסוק הבא. נראה כי בדרך זהו הולך בולה בעקבות פירוש חז"ל לפסוקים אלה. 

שבת שלום וחודש טוב

​