טיפ שבועי לפרשת מצרע

השבת נקרא בתורה את פרשת מצרע . הפרשה עוסקת בתחילתה בקרבנו של המצורע כאשר הוא מסיים את ימי טומאתו. בהמשך עוסקת הפרשה בצרעת הבית.

פרק טו, שהוא הפרק האחרון הכלול בפרשת מצרע עוסק בדיני הזב(זב הוא גבר שיצאה מאברו הפרשה שאיננה שכבת זרע. ראו תוספתא זבים ב, א: בבלי נידה לה, ב: רמב"ם הלכות מחוסרי כפרה ב, א. ראו גם "פתיחה למסכת זבים"(בתוך) משניות מבוארות בידי פנחס קהתי , סדר טהרות, ב מהדורת תשיעית תשל"ח, עמ' תמג. הרחבה על נושאים אלו והפניות למקורות נוספים ראו בערכים הרלבנטים ב ויקיפדיה ).

נעסוק בכמה פסוקים שבאים בהם המפסיקים טיפחא ותביר ונשוב ונעמוד על היחס ביניהם. בפסוק האחרון שנעסוק בו, יש הצעה לפיסוק טעמים שונה מן המצוי לפנינו ונעסוק בה על רקע כללי התביר והטיפחא שנדגים להלן.

פעמים רבות עמדנו במפגש הטיפי השבועי על כך שכוחו הפיסוקי של הטיפחא גדול מכח הפסקו של התביר. לפיכך יש לתת לעובדה זו ביטוי גם בקריאת הפסוקים.

 עיון בפסוק ד בפרק טו העוסק במשכבו של הזב יכול להמחיש זאת: " כל המשכב אשר ישכב עליו הזב יטמא. וכל הכלי אשר ישב עליו יטמא ." הפסוק נחלק באתנחתא במילה יטמא . בשתי הצלעות באים המפסיקים תביר וטיפחא. בצלע א המילה עליו מוטעמת בתביר והמילה הזב מוטעמת בטפחא . בצלע ב, המילה המוקפת וכל–הכלי מוטעמת בתביר והמילה עליו מוטעמת בטפחא.

  אשר על כן, יש לקרוא את צלע א כך: "כל המשכב אשר ישכב עליו הזב- יטמא"(ולא: כל המשכב אשר ישכב עליו - הזב יטמא), שכן אין כוונת הפסוק לחדש שהזב עצמו יטמא, שהרי דבר זה כבר נאמר. כוונת הפסוק הוא לקבוע דין של טומאת משכב – כי מי ששוכב על המיטה "אשר שכב עליו הזב"- הוא נטמא עקב טומאתו של הזב וטומאת משכבו (וראו דברי בעל הפירוש מנה לשון בתיקון קוראים סימנים הכותב:" יפסיק יפה בטיפחא כדינו שמפסיק יותר מהתביר . ..").

 גם בצלע ב יש חשיבות להפסקה העודפת של הטיפחא. יש לקרוא: "וכל הכלי אשר ישב עליו- יטמא". חלק זה של הפסוק מחדש את דין טומאת מושב והוא קובע שכל רהיט שיושב עליו הזב - אותו הרהיט יטמא.

דוגמה נוספת לכוחו הפיסוקי העודף של הטיפחא על פני התביר מצויה בפסוקים ה-ח בפרק טו. בפסוקים עקב פסוקים מקרים של טו מגע בכל הקשור ללזב: נגיעה במשכב הזב(פסוק ה), ישיבה על מקום מושבו(פסוק ו) נגיעה בבשר הזב(פסוק ז),ן רוקו של הזב(פסוק ח).

בכל הפסוקים הללו, צלע ב, המציינת את הדין החל–זהה כמעט לחלוטין: " יכבס(וכבס)בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב ". צלע בכל הפסוקים נחלקת בטיפה במילה במים . טעם החלוקה ברור: החלוקה היא בין פעולה שיש לבצע כדי להיטהר(כיבוס בגדים עד חיצה במים) כתוצאה של פעולה(וטמא הערב) כלומר: אין על המיטהר לנקוט בכל פעולה נוספת ועצם הגעת הערב, "הערב שמש" בלשון חז"ל, גורמת לו להיטר מטומאתו, כמובן בתנאי שכיבס בגדיו ורחץ במים.

גם כאן חשובה כמובן ההפרדה בקריאה בין הפעולה. הטיפחא, המפסיק הגדול, מציין את ההפרדה הזו.

פסוק נוסף התורם להבהרת ההיררכיה בין שני המפסיקים טיפחא ותביר, הוא פסוק יב: " וכלי חרש אשר יגע בו הזב ישבר. וכל כלי עץ ישטף במים ". הפסוק נחלק באתנחתא במילה ישבר . הפסוק בא ללמד שני דינים. לענייננו חשוב המפורט בצלע א. מצלע א אנו למדים, שאם הזב נוגע בכלי חרס, אין תקנה לכלי ויש לשבור אותו. לכן יש לקרוא את צלע א "וכלי חרש אשר נגע בו הזב- ישבר". הצלע נחלקת בין המקרה שהמפסיק הגדול בצלע הוא הטיפחא, ויש לכך ביטוי בקריאה.

על רקע הדוגמאות הללו הפשוטות יחסית(מבחינת פיסוק הטעמים), נבחן עתה פסוק אחר בפרק טו, פסוק כה: " ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים בלא עת נדתה או כי תזוב על נדתה. כל ימי זוב טמאתה כימי נדתה תהיה טמאה היא ". הפסוק עוסק בדינה של אישה זבה. שונה דינה מדין הגבר, שכן לגבי אנשים יש להבחין בין ימי נידה וימים זיבה. אישה הרואה דם שלא בימי המחזור החודשי הרגיל אלא בתוך התקופה שבין מחזור למשנהו(ראו משנה נדה ד, ד, ופירוש הרב פנחס קהתי עליה וכן בפתיחה למסכת זבים שהזכרנו לעיל).  

הפסוק מתאר מצב שבו האישה מפרישה דם שלא בזמן הקבועה על פי המחזור החודשי הקבוע שלה, "בלא עת נידתה".

 הפסוק נחלק ב אתנחתא במילה המוקפת על– נדתה . צלע א מפרטת את המקרים בהם דן הפסוק. צלע בקבע את הדין החל: "כימי נדתה תהיה טמאה היא". החוק מתאים כי הימים המועמדים האישה היא זבה- היא טמאה בהם כשם שהיא טמאה בימי נידתה.

 צלע בנחלקת ב טפחא במחילה תהיה . המילה נדתה מוטעמת בתביר . לפיכך יש לקרוא את הצלע כך: " כימי נדתה תהיה–טמאה היא ". בא הכתוב להשוות ימי הזיבה לימי הנידה ולקבוע שכשם שהאישה טמאה בימי הנידה, כך היא טמאה בימי הזיבה.

 והנה, על פסוק זה העיר בעל מנחת ש"י (ר' ידידיה שלמה נורצי. חי במנוטבה בין השנים 1560–1616) כדלקמן: " במקצת ספרי הדפוס תהיה במירכא, טמאה בטפחא. ובספרים מדוי כ"י( כתבי יד. נ ו ) בהפך, והוא הנכון, וכן הוא בדקים ישנים" .

בעל מנחת ש"י מביא בפנינו אפשרות לפיסוק שונה של הטעמים בפסוקנו. על פי פיסוק הטעמים הזה, המילה תהיה מוטעמת במרכא והמלה טמאה מוטעמת בטיפחא . לפי גרסה זו יש לקרוא: "כימי נדתה תהיה טמאה- היא".

 מהם "מקצת ספרי הדפוס" הלא נלמד בעל מנחת ש"י? ניתן ללמוד כך מתוך עיון במדורת בצר של החיבור מנחת ש"י(צ. בצר(מהדיר), מנחת ש"י על התורה לר ' ידידיה שלמה רפאל נורציבריכתית. י. עופר), ירושלים תשס"ה) שם מצוינים בהערת השוליים הדפוסים נמצאו פיסוק הטעמים השונה מן המוכר לנו, וכך נכתב שם: "ד, ונציה ש"ז, ונציה ש"ד".

כדי להבהירנים אלה ראויים להקדים ולציין כי השם הכללי "מקראות גדולות", כולל למהדורה מודפסת של המקרא, המסורה, תרגומיו הארמיים ומפרשיו(מ. כהן, "מבוא למהדורת 'הר' מהדורת יסוד של 'מקראות גדולות'(בתוך) מק גדולות חדשות . הכתר יהושע שופטים , רמת גן תשנ"ב, עמ' 1–100 מקומות בסוף הכרך, ראו בפרט עמ' 1–2).

 הצורה של מקראות גדולות המוכרות לנו היום היא תוצאת מלאכתו של יעקב בן חיים אבן אדוניהו ויצאה לאור מפעלי רפד-רפ"ה 1525-1524 בהוצאת בומבירגי בוונציה, איטליה. היו אלה ימי הדפוסים הראשונים שהניבו חידוש מהפכני בתולדות המסירה של המקרא ונושאי כליו.

שמות הקוד כגון: ונציה ש"ז, ונציה ש"ד, הם בשנים האחרונות בהם יצאו מהדורת מודפסות שונות של מקראות גדולות(השנים 1544, 1547לספירה הכללית).

אולם, כפי שפרופסור כהן מציין במאמרו(עמ' 5) עם כל המהפכה הגדולה שהביאה עצם ההוצאה לאור של מפעל מקראות גדולות , הרי שהמפעל היה מבוסס על כתבי יד שלא תתמו את נוסח המסורה(מהדורתתר, נועדה לעצב מהדורת יסוד חדשה שבה מתוקנות טעויות אלה. ).

על כל פנים, בפסוקנו, נראה כי פיסוק הטעמים המופיע במהדורת אלה(על פי מנחת ש"י) אינו סביר מבחינת כללי פיסוק הטעמים. על כן קובע בעל מנחת ש"י כי גירסה זו של פיסוק הטעמים איננה נכונה ו/או איננה מדויקת. קביעה זו עולה בקנה אחד עם הידוע לנו על כתבי היד ששימשו יסוד למהדורות המודפסות הראשונות של התורה.

מה הטעם לקביעת זו של בעל מנחת ש"י? נראה לבאר כי בפסוקנו, הטעמת המילים, תהיה טמאה – במרכא טיפחא(כפי הגירסה שמביאה בעל מנחת ש"י), נראית בלתי הגיונית מבחינת כללי פיסוק הטעמים, שכן לפיה לא ברור אל מהת. המילה היא המוטעמת בסילוק. לעומת זאת, לפי הגרסה הנפוצה כיום בספרים, יש לקרוא: 'טמאה היא', כלומר - האישה הזבה(היא נושא הפסוק) היא טמאה- כימי נידתה, כלומר: כשם שבימי נידתה היא טמאה כך גם בימי זיבתה.

 לעומת זאת, בפיסוק הטעמים המוצע באותן מהדורות, המילה היא איננה מתקשרת  לשאר חלקי המשפט, שכן היא עומדת לעצמה, ונראה שעל כן נדחתה הצעה זו לפיסוק הטעמים.

לסיכום: עסקנו הפעם ביחסים שבין התביר והטיפחא והדגמנו את כוח הפיסוק העדיף של הטיפחא בכמה פסוקים מפרשתנו. על רקע זה ראינו פסוק אחר מפרשתנו שבו  יש הצעה לפיסוק טעמים חילופי, הצעה שנדחתה על ידי בעל מנחת ש"י. היצענו טעם לדחייה זו הנעוץ ביחסי הגומלין שבין הטיפחא והתביר.

שבת שלום

Edit Post Text