טיפ שבועי לפרשת בהר

השבת נקראת בתורה את פרשות בהר . בפרשת בהר ישנן מצוות רבות (על פי המניין שב ספר החינוך יש בפרשת בהר שבע מצוות עשה ושבע עשרה מצוות לא תעשה). נראה כי הרציונל העומד מאחורי חלק ניכר מן המצוות והאיסורים המפורטים בפרשה הוא העלות הנצחית של הקרקע, לעומת ארעיות ושפלות האדם ביחס לאל. שילובם של שתי אידאות אלה נובע כי כל בני ישראל שווים הם לפני ה'(ויקרא כה, פסוקים: כג, לח, נה. להרחבה על נושא זה ראו שיעורו של הרב אלחנן סמט:"פרשיות בהר בחוקותי- סיום מרומם לספר ויקרא". פורסם במרשתת באתר בית המדרש הווירטואלי שליד ישיבת הר עציון ).

 אחד מן החוקים המפורטים בפרשה עוסק במכר מקרקעין המצויים בעיר חומה (כה, כט-לד), עיר גדולה בין הערים שקיבלו הלויים ושבהם גרו(בני לוי כידוע, לא קיבלו נחלה שבט, אלא ערים שונים בכל רחבי הארץ, שבהם הם התגוררו. יח, פסוקים כ, כד. על מה שבני לוי אינן נוחלים בארץ ראו ספר החינוך מצוה תקיג. על טעם המצווה ליתן ללויים ערים לשבת, שהם גם ערי המקלט לרוח בשגגה ראו ספר החינוך מצוה תה).

מותר לרכוש את הנכס בעיר חומה "לגאול אותו", כלומר, לרכוש אותו בחזרה מן הקונה. זכות זו עומדת בתוקפה עד תום שנה ממועד המכירה. על פי האמור בפסוק ל, אם המוכר לא ירכש בחזרה את הנכס הנמכר תוך שנה ממועד המכירה, הקונה רוכש בעלות בנכס לצמיתות . דין זה שונה מן הדין החל על נכסי מקרקעין המכונים בפרש בתי חצרים : לא פי דין המפורט ב, נכסים אלה, חוזרים לבעליהם ביובל(דיני היובל והסבר פרשת בהר, בפסוקים ח-יג. סקירה על דיני היובל ראו אצל: מ. קוכמן, "שנת היובל" עולם התנ"ך - ויקרא , רמת גן תשנ"ג, עמ' 186-184).

נעסוק בפסוק אחד בתנו שעניינו שלילת בחירה למכור את השדה (בניגוד לבתי החצרים ולבתי ערי האחוזה): " ושדה מגרש עריהם לא ימכר. כי אחזת עולם הוא להם "(פסוק לד).

 כרקע להבנת האיסור שבפסוק זה מן הראוי לעיין בכתוב בבמדבר לה (פסוקים א-ח). שם אנו קוראים על כך ששבט לוי קיבל ערים לשבת בהם, ומסביב לכל עיר היו מגרשים, והמגרשים הללו נודו לשמש את הבהמה והחי ושאר הרכוש של הלויים(במדבר לח, ג).

בפסוק שבפרשתנו אנו מוצאים איסור למכור את השדה שהוא חלק מאותם מגרשים, והנימוק הוא: " כי אחזת עולם הוא להם ".

האיסור שבפסוק זה פורש לא על מכירת השדה דווקא, אלא על שינוי הייעוד שלו, וכתב על כך הרלב"ג( ר' לוי בן גרשום . חי בפרובנס בין השמים 1288–1344. סקירה אודותיו ועל דרכו הפרשנית ראו אצל א. ראק, פרשני המקרא , ירושלים תשפ"א, עמ'273–283) : " ראוי לדעת שאין הרצון בזה שלא ימכר כלל.. ואמנם הרצון בו שלא יעשה שדה מגרש או להפוך".

 ומה הרציונל של האיסור הזה? למה אסור לשנות את הייעוד של השדה?

על כך כתב בעל ספר החינוך (מצוה שמג) : משרשי המצוה לפי שערי הלוים היו נכונים לצרכי כל שאר השבטים, כי הוא השבט הנבחר לעבודת השם וכל עסקם היה בחכמה שלא היו טרודים בעבודת האדמה כשאר שבטי ישראל... ומתוך שהחכמה בתוכם היה עסק כל. ישראל תמיד עמהם.. ומתוך כך גם כן היו עיניים כל ישראל על עריהם כי לא ידע האדם מה ילד יום זה בדין להיות אותם הערים אשר יד הכל שוה והכל עליהם, להיות בתכלית היופי והחמדה ושבח כל עם ישראל עם. ומפני כן באה הצוואה שלא לשנות בעניינם דבר כי אדון החכמה ייסדן ותקנן והגביל גבולם וירא כי כן טוב, וכל חלוף אחר דבריו אינו אלא גרוע וגנאי .

 לדעת בעל ספר החינוך, ערי הלויים משמשים את כל עם ישראל. הם גם משתמשים ערי מקלט להורג נפש בשגגה(במדבר לה, ו) . אתה צריך להישאר כצורתו המקורית.

לגבי פיסוק הטעמים: הפסוק נחלק באתנחתא במילה ימכר . הטעם לחלוקת הפסוק נראה פשוט. בצלע א פרט פרט באשר צלע ב מהאת הנימוק.

נעת עתה בצלע א: " ושדה מגרש עריהם לא ימכר ". נמצא כאן דין לפיו שדה מגרש של עריהם(של הלויים, המוזכרים בפסוקים לב-לג שלעיל) הוא לא יימכר.

 הצלע נחלקת בטיפחא במילה עריהם . יש לקרוא אפוא את הצלע כך: ושדה מגרש עריהם- לא ימכר.

מעניין הוא הניקוד של המילה ושדה. האות ש מנוקדת בחטף פתח .

 על ניקוד יוצא דופן זה כתב בעל מנחת ש"י ( ר' ידידיה שלמה נורצי . חי בין השנים 1560–1626 במנטובה שבאיטליה): "עיין מנחת שי בפרשת בראשית אצל וזהב ". כוונת הערה זו היא להפנות את המעיין לפסוק: " וזהב הארץ ההיא טוב ..."(בראשית ב יב). בפסוק זה מנוקדת האות ז במילה ' וזהב ' בחטף פתח(כמו האות ש במילה ושדה שבפסוקנו).

 ועל הפסוק שבפרשת בראשית כתב בעל מנחת ש"י: " הוי"ו בחטף פתח... והמסורת: ג מלין בטעם: וזהב הארץ ההיא( בראשית ב, יב ) , ושדה מגרש עריהם, וסגר פם אריה (דניאל ו, כג).

 בעל מנחת ש"י מצטט אפוא הערת מסורה שבה מנויים שלשה מקרים שהמשותף להם הוא שבכל אחת מהן, היינו מצפים למצוא ניקוד שווא אך במקומו מצאנו את האות מנוקדת בחטף פתח.

 על מוצאים זו עומדים פרופסור אה דותן, כך כתב: " חטפים וביחוד חטף פתח, מקומם בדרך כלל באותיות גרוניות... אבל יש מוצאים אנו גם באותיות שאינן גרוניות... והשאלה הנשאלת קרובה: מה בין אלה וגראות בשווא פשוט? מה עדיף וכיצד יש לקרוא?

 פרופסור דותן מסביר את המציאות וכותב כי חטפים אלו קשורים בכללי ההגיה הטברנית שבעקבותיהם נתייסד הניקוד הנפוץ והידוע שאנו מכירים, הקרוי הנקוד הטברני. על פי כלליים אלה יש שלוש דרכים להגות את השווא הנע, בהתאם לתנועה הבאה אחריו. בדרך כלל הגייתו היא כהגית האות בשפה האנגלית. כאשר בא שווא לפני עיצור באות גרונית, הוא נהגה כתנועת העיצור שאחריו. כללי נוסף כי כאשר השווא נע לפני האות יו"ד, יש להגות את השווא כחיריק.

אשר לאבחנה בין שווא נע לשווא נח, על פי הכללים, כאשר שווא בא בראש מילה הוא תמיד שווא נע. גם כאשר באים שני שוואים צופים- השווא השני הוא תמיד נע. כאשר בא שווא במקומות בו האות דגושה- הוא תמיד נע.

 ואולם יש מקרים בודקים לא ברור האם השווא הוא נע כאשר השווא הוא יחיד באמצע המילה למשל במילה: שמרו, וכד'.

 לנוכח אי הבהירות הזו, כדי להורות לנו שהשווא הוא נע, נהגו חכמי המסורה באחת משתי הדרכים. האחת–סימון מתג (געיה) בתנועה הקודמת. היתר השניה–סימון השווא הנע באמצעות סימון חטף פתח.

 ואולם, על פי הסברו של פרופסור דותן, חטפים אלה אינם מתאימים למבטא הספרדי הנפוץ. כי על פי המבטא הספרדי, השווא הנע נהגה כפי שמבטאים את האות e בשפה האנגלית(ולא כפי שהוא נהגה על פי ההגייה הטברנית). סימון החטפים האלה מתאים רק למי שמדבר בהגיה טברנית או קרוב להגיה זו (כגון בני תימן).

 לנוכח האמור קובע פרופסור דותן כי: " כל מי שאינו קורא כהגייתם של בני תימן, אל לו להגות את החטפים האלה למרות שהם מצויים בדפוסים. בכל המקומות האלה, עליו להגות כדרכו בהגייה הספרדית... ולהתעלם ממה שנדפס בקצת דפוסים " (א. דותן) , "ענייני הגיה בתפילה ובקריאת התורה",: א. דותן, בתוך עיונים בלשון המקרא ובמסורה , ירושלים תשפ"א, עמ'341–348. החלק הנוגע לנושא הנדון בטיפ זה נדון בעמ'345–347).

לסיכום : עסקנו הפעם בפסוק מתוך פרשת השבוע שישו בו מילה המנוקדת באופן חריג. ראינו כי קרה חריגה זו קיימת בעוד שני מקומות. הבאנו את הסברו של פרופסור אהרן דותן לרקע העומד מאחרי הניקוד החר והצעת המעשית לגבי דרך הקריאה הנאות של המלים המנוקדות באופן זה.

שבת שלום

ערוך טקסט פוסט