טיפ שבועי לפרשת נשא

השבת נקרא בתורה את פרשת נשא. פרשה זו היא הארוכה שבפרשות. יש בה מאה שבעים ושישה פסוקים. מטבע הדברים, פרשה כה ארוכה עוסקת בנושאים רבים.

נשוב לעסוק הפעם בייחס בין טעמי המקרא לבין הניקוד, הפעם מתוך פסוק מתוך פרשת נשא.

עד להתקנת סימני הניקוד והטעמים, היה אדם קורא בספר התורה שבו יש אותיות בלבד(כפי שנראה ספר תורה גם כיום). קריאה  כזו מחייבת בקיאות באופן הקריאה, כלומר על הקורא לדעת כיצד יש להגות את האותיות ובאיזו מנגינה ייקרא כל פסוק. בקיאות כזו עברה במסורת מדור לדור.

 התקנת סימני הניקוד והטעמים שינתה את המצב הזה. סימני הניקוד  מציינים את התנועות במילה ועוד ענייני קריאה נספים. סימני הטעמים מורים על מנגינת קריאת הפסוק(וכן גם על דרך הפיסוק שלו).

 המצאת שתי המערכות האלה, הניקוד והטעמים לא נעשתה בבת אחת, אלא בהליך ממושך שהגיע לשיאו בין המאות התשיעית לעשירית לספירה(ראו על כך: י. עופר,  המסורה למקרא ודרכיה–פרקי מבוא, ירושלים תשפ"ב, עמ' 3–5).

שתי המערכות הללו, הניקוד והטעמים, תלויות זו בזו, שהרי לא ניתן להטעים פסוק קודם שנקבע הניקוד. כמו כן, הניקוד והטעמים תלויים זה בזה גם בפרטים קטנים כגון קביעת הטעמים על מילים מסוימות, תלויה באורך המילה והאורך(מספר ההברות) נקבע על פי הניקוד המדויק של המילה. גם כללי הדגש באותיות בגדכפת (בראש מילה ולאחר שווא נח) תלויים בשאלה האם  המילה  הנדונה מוטעמת בטעם מפסיק או משרת.

לנוכח תלות זו ברי כי כאשר נקבע הנוסח המדויק של המקרא, היה על בעלי המסורה לקבוע מסמרות בכל התחומים: הכתיב, הניקוד והטעמים וגם לבדוק האם שלושת היסודות האלה עולים בקנה אחד, אלא שלעיתים אנו מוצאים כי כל אחד מהם הולך בדרך נפרדת(לבירור עניין זה מוקדש מאמרו של י. ברויאר, "מחלוקת ניקוד וטעמים בחלוקת פסוקים"(בתוך) ספר היובל לרב מרדכי ברויאר, אסופת מאמרים במדעי היהדות כרך א, ירושלים תשנ"ב,  עמ' 191–241).

 אחד מן העניינים בהם עוסקת פרשת נשא הוא  עניין הנזיר. התורה מתארת את הנזיר כמי שנודר 'נדר נזיר להזיר לה'(ו, ב) זהו סוג של נדר. האדם הנודר מקבל על עצמו איסורים שונים(על היחס לנזירים ונזירות בכלל על פי התורה ראו: בבלי נזיר ג, א: במדבר רבה י, יא,. רש"י ורמב"ן  על פסוק  יא   דיבור המתחיל מאשר חטא על הנפש": ע. פריש, "תורת הנזיר ומשמעותה", דף שבועי פרשת נשא תשע"ח מס' 1270 ובמקורות המובאים בהערות השוליים במאמר).

 התורה מפרטת את המגבלות על אורח חייו של הנזיר: "מיין ושכר יזיר..(ו, ג). מגבלה אחת נוגעת לעניין שתיית יין. מגבלה אחרת נוגעת לתספורת הראש: "כל ימי נדר נזרו תער לא יעבר על ראשו. עד מלאת הימים אשר יזיר לה' קדש יהיה, גדל פרע שער ראשו"(ו, ה).

על פי הדין, אסור לנזיר להעביר תער (סכין) על שערות ראשו, כלומר להסתפר. התורה מדגישה דין זה פעמיים. בתחילת הפסוק "כל ימי נדר נזרו תער לא יעבר על רוש". גם אחר כך :" עד מלאת הימים ... קדש יהיה גדל פרע שער ראשו".   מהמשך הפסוק אנו למדים כי  האיסור להסתפר והמצווה לגדל את השער במשך ימי הנזירות הם חלק מקדושתו של הנזיר.

 הרלב"ג(ר' לוי בן גרשום. חי בפרובנס בין השנים 1288–1344) בפירושו לפסוק מסביר מה מוסיף החלק השני של הפסוק על מה שנאמר כבר בחלק הראשון, ואלה דבריו:" למדנו שאם היה נזיר כל ימיו כמו שמשון(ראו שופטים יג, ז) אסור לגלח כלל... והנה זאת הקדושה הוא שיגדל פרע שער ראשו".

 לדעת רלב"ג, אנו למדים מהחלק השני של הפסוק, שאף אם אין מגבלת זמן לנזירות, עדיין אסור לו לגלח את שערו כל ימי נזרו.

מבחינת  פיסוק הטעמים: הפסוק נחלק באתנחתא במילה המוקפת "על– ראשו". צלע א עוסקת באיסור להעביר תער על השער. צלע ב נוקטת לשון מצוה- חובה על הנזיר לגדל את השער. מצווה זו היא חלק מקדושתו של הנזיר.

 נתמקד עתה בביטוי, "גדל פרע שער ראשו" , מה פשר ביטוי זה?  על כך כותב רש"י( (ר' שלמה יצחקי. נחשב לגדול פרשני המקרא היהודיים. חי בצרפת בין השנים 1105-1040) בפירושו לפסוק: "פרע שער–נקוד פתח, לפי שהוא דבוק לשער ראשו. פרע של שער, ופירושו של פרע, גידול של שער, וכן 'את ראשו לא יפרע(ויקרא כא, י).

 רש"י מפרש את המילה פרע כגידול שער. מקורו של פירוש זה בדברי חז"ל: " אין פריעה אלא גידול שער"(בבלי מועד קטן טז, א).

 רש"י גם מתייחס בדבריו לניקוד וקובע " פרע נקוד פתח–פרע של שער". לפי פירוש זה, יש לקרוא ביטוי זה כך: גדל(את מה?) פרע שער ראשו. לשון אחר: המילה פרע איננה מתייחסת לאופן הגידול של השער, אלא  היא חלק מן המושא-  על הנזיר לגדל את- 'פרע שער ראשו'.

 ומה דעת בעלי הטעמים?  בעלי הטעמים העמידו את הטעם טיפחא  שהוא טעם מפסיק, תחת המילה פרע. הווה אומר: על פי פיסוק  הטעמים יש לקרוא את הפסוק כך: "גדל פרע- שער ראשו". קריאה כזו  נוגדת את פירושו של רש"י וןנראה כי פירוש איננו הולם את פיסוק הטעמים.

יתר על כן, פירוש של רש"י גם מוקשה, מאחר שאין בניקוד המלה פרע כדי ללמדנו שמילה זו הינה צורה של סמיכות, שכן במקרים רבים אין משתנה הניקוד גם בצורה של סמיכות. למשל בביטוי: פתח הבית(בראשית יט, יא) או נגע הצרעת (ויקרא יד, ג) בביטויים אלה יש צורה של סמיכות אך הניקוד איננו משתנה(ראו על כך: י. פרץ, "גדל פרע שער ראשו -  על גלגולה של גרסה בפירוש רש"י לתורה" (בתוך) י. פרץ, לשון ומסורה אסופת מאמרים, רחובות תשע"ט, עמ' 95–117, ראו בפרט  בעמ' 95–96. בנושא זה של אי הטעמה בין הניקוד לבין הטעמים בעניין נפרד ונסמך, ראו  גם מאמרו הנ"ל של י. ברויאר בעמודים   194–203) .

ואכן על דברי רש"י כתב שד"ל (שמואל דוד לוצאטו. חי באיטליה בין השנים 1800–1865): " רש"י לא דק, ואף אם לא יהיה דבוק, לא ישתנה ניקודו".

לניסיון מעמיק ומפורט לבאר את התמיהה בדברי רש"י הללו מוקדש עיקר מאמרו של  י. פרץ שהוזכר לעיל. במאמר נעשה ניסיון לבדוק את הנוסח המקורי של דברי רש"י מתוך עיון בכתבי יד ובדפוסים ראשונים של הפירוש. כיוון אחר שנבחן במאמר הוא מתוך עיון בשאלה כיצד הבינו מפרשי רש"י המוקדמים את דבריו.

 חרף ניסיון מקיף ומעמיק זה, מודה כותב המאמר בסיום דבריו כי "גם לנו אין פיתרון מניח את הדעת לתעלומה ואין לנו אלא להצטרף לפליאתו של דוד פרדו שהתקשה בהבנת דברי רש"י וכתב: "לא זכיתי להבין דברות קדשו בזה"...(ראו במאמר הנזכר לעיל בעמ' 108 וכן הפתרון המוצע על ידי הרב דויד יצחקי מבני ברק המובא בעמ' 117 למאמר).

לסיכום: עסקנו הפעם  במה שנראה כאי התאמה בין  הניקוד לבין הטעמים באחת המלים שבפרשתנו. המילה, פרע- על פי הטעמים היא צורת הפסק, בעוד שלפי הניקוד היא נראית כצורה של סמיכות. "מחלוקת" זו הינה מדומה מאחר שניקוד המילה 'פרע' בפסוקנו מתאים גם לצורת נפרד.  על רקע זה ראינו את דברי רש"י בפירושו לפסוק הלמד מן הניקוד של המילה פרע, שהיא צורה של סמיכות(ובכך הוא מפרש נגד הטעמים), ועמדנו על הקושי שבדבריו ועל הניסיונות ליישבם.

שבת שלום וחג שבועות שמח

Edit Post Text