טיפ שבועי לפרשת בהעלתך

השבת נקרא בתורה את פרשת בהעלתך.

אחד הנושאים בהם עוסקת הפרשה, הוא בקשתו של משה מ"חבב בן רעואל המדיני" להצטרף אל בני ישראל במסע לארץ המיועדת להם, וכך נאמר בפרשה: "ויאמר משה לחבב בן רעואל המדיני חתן משה נסעים אנחנו אל המקום אשר אמר ה' אתו אתן לכם. לכה אתנו והטבנו לך, כי ה' דבר טוב על ישראל"(י, כט).

 בשאלה מיהו "חבב בן רעואל המדיני חתן משה"?  כבר עסקנו בעבר.  הפעם נפנה מבטינו לפסוק אחר בפרשיה זו.

התורה מספרת כי חובב, שאליו פונה משה, מסרב לבקשת משה להצטרף אל בני ישראל למסע לארץ המובטחת(פסוק ל).

 אולם משה לא אומר נואש ומנסה לשכנע את חובב ואומר לו: "ויאמר אל נא תעזב אתנו. כי על כן ידעת חנתנו במדבר והיית לנו לעינים"(פסוק לא).

וממשיך משה ואומר: "והיה כי תלך עמנו. והיה הטוב ההוא אשר ייטיב ה' עמנו והטבנו לך"(פסוק לב).

 התורה אינה מספרת איך הסתיים דו השיח הזה והאם חובב אכן הלך עם בני ישראל בהמשך הדרך(ראו שד"ל בפירושו לפסוק לא, הכותב כי נראה לו כי חובב השתכנע והסכים ללכת עימהם. את זאת הוא למד מדברי בלעם בפרק כד פסוק כא).

 עיקר ענייננו הוא בפסוק לב, אולם כדי להבין אותו מן הראוי לעיין בפסוק שלפניו.

 בפסוק לא, משה מבקש מחובב שלא יעזוב את בני ישראל. הפסוק נחלק באתנחתא במילה אתנו. צלע ב של הפסוק נראית כנימוק. יש אפוא היגיון בחלוקת הפסוק לצלעותיו.

 נשאלת השאלה: מה פירוש הביטוי "כי על כן ידעת חנתנו במדבר והיית לנו לעינים"? האם הביטוי 'והיית לנו לעינים' הוא לשון עתיד או לשון עבר? האם הוא חלק מן הנימוק שעל בסיסו מתבקש חובב לא לעזוב את עם ישראל, או שהוא חלק מן הבקשה עצמה?

 נעיין בדברי כמה מפרשים העוסקים בשאלה זו.

 רש"י(ר' שלמה בן יצחק. נחשב לגדול פרשני המקרא. חי בצרפת בין השנים 1105-1040)) מביא כמה פירושים: "והיית לנו לעינים לשון עבר הוא... דבר אחר- לשון עתיד: כל דבר ודבר שיתעלם מעינינו , תהיה מאיר עינינו...".

לפי הפירוש הראשון בדברי רש"י, יבואר הביטוי 'והיית לנו לעיניים' כלשון עבר, כלומר: היות שאתה(חובב) היית לנו לעיניים בעבר - אנו רוצים שתלך עימנו. לפי הפירוש השני, 'והיית' לשון עתיד- אנו מבקשים שאתה (חובב) תאיר את עינינו בעתיד, בכל דבר שיתעלם  מעינינו.

הפרשנים המאוחרים לרש"י נחלקים בדעתם בשאלת פירוש הביטוי "והיית לנו לעינים". רשב"ם, נכדו של רש"י, מפרש את הפסוק כלשון עבר. לעומתו, ראב"ע מפרש את הביטוי כלשון עתיד(וכך גם ר' יוסף בכור שור, רלב"ג ושד"ל).

 על רקע מחלוקת זו נעיין בפסוק לב: "והיה כי תלך עמנו. והיה הטוב ההוא אשר ייטיב ה' עמנו והטבנו לך".

 הפסוק נחלק באתנחתא במילה 'עמנו'. הנימוק לחלוקה זו נראה לכאורה פשוט וברור. לפנינו לכאורה משפט תנאי. צלע א הוא חלק התנאי. צלע ב היא תשובת התנאי. על פי הדברים האלה יתפרש הפסוק כך: אם תלך עימנו–הטוב שיבוא לנו מאת הקדוש ברוך הוא, ישרה גם עליך, אנחנו (עם ישראל)  נעשה לך טוב, נגמול לך טוב, על הטוב שאתה עושה לנו עתה.

נראה, כי בדרך זו מפרש רש"י את הפסוק, ואלה דבריו: "מה טובה היטיבו לו? אמרו: כשהיו ישראל מחלקין את הארץ היה דושנה של יריחו חמש מאות אמה על חמש מאות אמה... אמרו מי שיבנה  בית המקדש בחלקו יטלנו. ובין כך ובין כך נתנוהו לבני יתרו, ליונדב בן רכב"(ראה שופטים א, טז).

 לפי גישתו של רש"י, בפסוק זה יש הבטחה לעתיד לזרעו של חובב, ונראה לפי פירוש זה כי חובב השתכנע מדברי משה והלך עם בני ישראל, ובני ישראל גמלו לו טובה בכך שנתנו לצאצאיו נחלה ביריחו.

בדרך זו, לפיה פסוק זה מהווה משפט תנאי מהלך גם ר' יוסף בכור שור, (מבעלי התוספות ומתלמידי רבנו תם. חי במאה ה – 12 בצרפת) ואלה דבריו: "והיה כי תלך עמנו ותעשה עמנו טובה, וגם אנו מהטוב נטיב לך".

על רקע זה נעיין עתה בדבריו של ר' יעקב צבי מקלנבורג (חי בין השנים 1785–1865) בפירושו הכתב והקבלה ואילו דבריו בפירוש לפסוק לא:" כי על כן ידעת .... אין מקום לפרש לשון 'והיית לנו לעיניים' להורות הדרך וכדומה. ונראה לי בכוונת המקרא, כי אחרי שידעת אופן חנייתנו במדבר... בזה תהיה לנו לעיניים לעדות בפני האומות ממה שראית בעינך האותות והמופתים הגדולים, המה ישמעו את דבריך ויקחו מוסר ויכנסו תחת כנפי השכינה...".

 לדעת  בעל 'הכתב והקבלה', מתפרש הביטוי 'והיית לנו לעינים' כלשון עתיד, אולם אין הכוונה שחובב ישמש כמורה הדרך בהמשך המסע המדבר, אלא חובב ישמש כעד חי בפני האומות. כל האומות ילמדו ממעשיו של חובב,  אשר בחר להצטרף לעם ישראל, כי יאמרו האומות: אם אדם כזה, שהיה כהן מדין, הכיר בסופו של דבר באלוהי האמת, גם אחרים ילמדו ממנו "גם אנחנו נחסה ונתלונן תחת כנפי אמונה זו".

 ובהתאם לפירוש זה, ממשיך בעל 'הכתב והקבלה'  וכותב:

והיה כי תלך: למפרשים הוא מחובר למה שאחריו, ואין הנגינה מסכמת לזה בראיית האתנח. לכן נראה לי שהוסיף משה לדבר אל לבו לאמר: אם לא תעזוב אותנו כעת ותתרצה לילך עמנו לארץ אשר ניתן לנו לנחלה, גם בזה תהיה לנו לעיניים ולכל שומעי שמעך לאמר: 'ראו האיש הנכבד הזה  עזב ביתו ונחלתו... והלך לו אל ארץ לא לו בכדי להתדבק באלוהי אמת. גם אנחנו נלכה באור האמונה האמיתית הלזו. על זה אמר 'והיה כי תלך עמנו', רוצה לומר: כמו שהיית לנו לעיניים בקבלת אמונת תורתנו, זאת תהיה ביתר שאת בהליכתך עמנו... 'והיה הטוב ההוא': חתם משה בדבריו אלה להגדיל העניין בלבו לאמר: כל טובות שיגיע לנו, אתה תהיה סיבה חזקה הגורמת והמעמידה הטוב ההוא לנו ונהיה מחויבים להחזיק לך  טובה ותודה על זה. ובזה מבואר כפל מלת 'והיה' אשר למפרשים הוא למותר".

ראוי לציין כמה נקודות בפירוש זה של בעל 'הכתב והקבלה'. ראשית–לדידו, פירוש הביטוי "והיית לנו לעינים" הוא לשון עתיד(כדברי ראב"ע ואחרים), אבל  בניגוד לדעתם, אין הכוונה במשאלה זו שחובב ידריך את עם ישראל בעתיד כמו שהדריכם בעבר, אלא פירוש דברי משה הוא : אם אתה, חובב, תתרצה ללכת עימנו עתה, גם זה ישמש דגם ומופת לכל מי שמכיר אותך, שיאמר: הנה אדם נכבד כמו חובב,  עזב את עמו והלך לדבוק באלוהי האמת ולכן יבקשו אף הם להידבק באלוהי ישראל.

שנית–ראוי ליתן את הדעת לדברי בעל 'הכתב והקבלה' בתחילת דבריו. הוא חולק על ההנחה לפיה פסוק לב הינו משפט תנאי והוא מבסס את דבריו על טעמי המקרא: "ואין הנגינה מסכמת לזה בראיית האתנח". ונראה לכאורה כי הוא סובר  שאם במשפט תנאי עסקינן, אין מקום לחצות את הפסוק באתנח, בין חלק התנאי לבין תשובת התנאי. לפי שיטתו, תחילת פסוק לב, המילים "והיה כי תלך עמנו" מחוברות לפסוק הקודם, כלומר: 'והיית לנו לעיניים, והיה כי תלך עימנו(תהיה לנו שוב לעיניים) והיה הטוב ההוא...".

נראה כי על פי דרכו, פסוק לב הוא המשך הבטחת הטובה לחובב (אם ילך עם בני ישראל) וזאת בשני פנים. האחד: משה מבטיח לחובב כי גם בעתיד יהיה לישראל  לעיניים כמו שהיה בעבר(כלומר לעדות בפני האומות). השני: כל הטובות שיגיעו לנו, גם חובב יהיה שותף להן.

וכאן ראוי להאיר: ר' יעקב צבי מקלנבורג  מניח כי פירושו שלו עולה בקנה אחד עם פיסוק הטעמים. הנחה זו נראית תמוהה משתי סיבות. האחת- לפי פירושו של בעל הכתב והקבלה, הרישא של פסוק לב  מתחברת לסיפא של הפסוק הקודם. פרשנות כזו בוודאי איננה הולמת את פיסוק הטעמים, שכן  נקודת המוצא של פיסוק הטעמים היא חלוקה פנימית של כל פסוק ופסוק לצלעות וליחידות משנה, כאשר כל פסוק עומד בפני עצמו. העברת מילים או ביטויים מפסוק לפסוק בוודאי איננה הולמת את פיסוק הטעמים(ראו: ש. קוגוט, המקרא בין טעמים לפרשנות, ירושלים תשנ"ד(להלן: קוגוט), עמ' 126–133).

 לא זו אף זו; כפי שאמרנו לעיל- פסוק לב נראה כמשפט תנאי, ופיסוק הטעמים משקף את התנאי הזה. טעם האתנחתא מונח בדיוק במקום הצפוי ממשפט תנאי, תחת המילה עמנו, כלומר החלוקה בין התנאי לבין תשובת התנאי(ראו דוגמאות נוספות למשפטי תנאי הנחצים בטעם אתנחתא: במדבר לב, כט-ל: דברים ז, יב: ישעיה א, יט-כ ודוגמאות רבות נוספות). ואולם, בעל הכתב והקבלה טוען כי דווקא מקום האתנחתא בפסוק שולל את "דברי המפרשים" לפיהם פסוק זה הינו משפט תנאי ולכן הוא מפרש את הפסוק כהמשך הבטחת הטובה לחובב.

נראה כי אין לקבל את טענתו של בעל 'הכתב והקבלה' לפיה פיסוק הטעמים בפסוקנו כשלעצמו שולל את היות המשפט, מסוג משפטי התנאי. מצד שני, מה שיכול דווקא לתמוך בפירושו של בעל הכתב והקבלה היא העובדה כי(על פי סקירה שערכנו במופעי המילה והיה בתנ"ך, על פי תוכנת "הכתר") אין עוד בתנ"ך משפט תנאי שבו שני חלקיו נפתחים במילה "והיה", אם כי מדובר ב"ממצא על דרך השלילה" שאינו יכול להוות ראיה מכרעת.

לסיכום: עסקנו הפעם בדו השיח בן משה לחובב בן רעואל המדיני, המפורט בפרשה. עיקר העניין נסוב סביב הפסוק: "והיה כי תלך עמנו.."  קשרנו פירוש פסוק זה לפסוק הקודם: "והיית לנו לעינים". הבאנו את דעתו יוצאת הדופן של  בעל 'הכתב והקבלה' בפירוש הפסוק הזה, המפרשו כחלק מהבטחת משה לחובב ולא כמשפט תנאי וראינו כי פירושו אפשרי על פי הטעמים(כל עוד אין הוא מכריח חיבור עם הפסוק הקודם), אך הטעמנו גם כי פיסוק הטעמים אינו פוסל את הבנת הפסוק כמשפט תנאי כהבנת שאר המפרשים.

שבת שלום

Edit Post Text